אודות הספר 'מהקיבוץ אל הרמב"ם'

אני זוכר עצמי בעת שירותי הצבאי בסיני, הולך באחד הערבים מהמקלחת אל בונקר המגורים. רגליי היחפות פוסעות על דיונות החול, כולי עסוק במסכת האין סופית והמעיקה של שאלת חוסר המשמעות בחיי האדם, כאשר בבת אחת חדרה לתחושתי שהחיים הם בעלי משמעות אדירה ונפלאה. העידה על כך הרוח הקרירה שחידדה את עורי בעדינות, והעידו על כך גרגרי החול שהתחככו בכפות רגליי. העידו על כך גם השמיים זרועי הכוכבים, שנדמו לי כשמיכה בעלת חורים שדרכם חודר האור הנמצא מאחור, אור שעליי לעמול ולגלותו. חילופי הדברים האין סופיים ביני לבין עצמי על שאלת היעדר משמעות לחיי, הפכו ברגע לתשוקה למצוא ולבטא את ייחודי האישי, מתוך תחושה ברורה שיש לחיי משמעות עליונה.

חוויות הילדות של האדם משפיעות מאוד על גישתו למציאות ועל “הצבע” הייחודי שאותו הוא נותן לתפיסות העולם שאותן הוא מאמץ, לכן כדאי אולי לספר קצת על הדרך שבה אני חוויתי את חיי בקיבוץ, שהם היו רקע לאותה חוויה שתיארתי.

איני שייך לאותם בני קיבוץ המכנים עצמם “ניצולי קיבוץ” – חוויתי ילדות שהייתה עשירה בהרפתקאות ובאתגרים ואהבתי אותה מאוד. גדלתי במשפחה שחיה מאוד את ההוויה הקיבוצית והייתה פעילה בה. כמעט כל שיחה בכול נושא הייתה בסופו של עניין מתייחסת לרלוונטיות שבנושא זה לחיים הקיבוציים. המושג עם ישראל והקשר אליו נראה היה מופשט עבורי, אך לעומת זאת לכלל הקיבוצי של נאות מרדכי, הרגשתי קשר אורגני טבעי ופיתחתי מעין רגישות לצרכיו וכאב על פגמיו וחסרונותיו.

העסיק אותי מאוד גם הניסיון למצוא תוכן עמוק יותר לתרבות הקיבוצית, ובמסגרתה לכל חגי ישראל. חוויתי לטובה את המתח המחשבתי והעיסוק בבעיות תוכן ומוסר, שהמציאות בחברה קיבוצית בעלת החזון, העלתה וחיפשה להם פתרונות בעלי יישום במעשה ובהתנהגות. נראה לי שצורת התייחסות זו נשארה טבועה בי והשפיעה עליי בבחירת דרכי.

בגילאי הנערות המאוחרים התחלתי לחוש יותר ויותר בפער בין הצמא שלי לאותנטיות, לבין הדגש שניתן לחשיבות הכלל ולחזות החברתית שהייתי ארוג בה בהיותי פעיל חברתי. באותה עת התחילו לעלות בי שאלות קיומיות מעיקות ורוחי נטתה אז לדברי הגות, שהעמיקו וחידדו את הדילמות על משמעות חיי שבהן עסקה מחשבתי כל העת. רק במשך שירותי הצבאי בסיני, שאפשר לי זמן רב למחשבה והתבוננות מתוך ריחוק ממשפחתי ומסביבת חיי הקיבוצית, התייצב עולמי הנפשי והרוחני.
בתקופת שירותי הצבאי בסיני הגיע לידי ספרו של א”ד גורדון, “האדם והטבע”, והייתי יושב בשעות הפנויות על גבעת החול בבסיס בסיני, מוקף בלהקת יונים, וקורא בו. הספר האיר את רוחי בתפיסתו את הקשר עם האין סופי דרך החיים בטבע, ושבה את ליבי בדרישתו לאותנטיות, ולהימנעות מדיבורים חיצוניים ומהיצמדות לאידיאולוגיות סגורות ומצמצמות. הייתי ער לרקע היהודי-תורני שעליו צמח גורדון, ורקע זה התחיל לעורר בי עניין.

לאחר שירותי הצבאי חזרתי לקיבוץ, עסקתי בניהול החווה החקלאית הלימודית לילדים בקיבוץ, וכן הייתי אחראי על מערך ההדרכה וארגון הפעילות החברתית שלהם. בתפקידי זה ניסיתי להעביר ולהקרין למערכת החינוכית שאותה ניהלתי, את ההשגות והתחושות שהתגבשו אצלי באשר למקומו של האדם כיחיד בעולם, והאחריות שמוטלת עליו לתת משמעות לחייו. זו הפעם הראשונה שבה התנסיתי בניהול מערכת כעצמאי, והתפקיד הציב בפניי יום יום אתגרים בתחום חינוך הילדים, ביחסי אנוש עם אנשים שאיתם הייתי במגע, ועיצוב יצירתי של אירועים חינוכיים.

מגיל צעיר התעניינתי במדעים ולכן על אף העניין הרב שגיליתי בעת הזאת בחינוך, חשבתי לנכון ללכת ללמוד מדעים. החלטתי כך בגלל העניין רב השנים שהיה לי במדע, וכן מתוך ידיעה שתמיד אוכל לחזור לחינוך, כי הוא מקצוע נצרך מאוד בקיבוץ. לאחר לימודי לתואר ראשון בכימיה, שלא יכלו להתחרות עם תחושת הסיפוק וההתפתחות האישית שהיו לי לפני כן, הוצע לי תפקיד חינוכי דומה לזה שעשיתי, אבל עם הנערים בגיל תיכון, ושמחתי לחזור לקיבוץ ולעסוק בו.

למרות תחושת הסיפוק והיצירתיות שהיו לי באותן השנים, הבנתי שאם אני רוצה להמשיך ולהתפתח במישור הרוחני והנפשי, אני חייב דרך והדרכה ממורה בעל כיוון מעמיק ומסודר. היה לי כבר עניין מוקדם בדרך היהודית, והשתתפתי במספר שיעורים תורניים בתקופה שבה למדתי כימיה בירושלים. לאחר התלבטויות, החלטתי בעידודה של אשתי, שגם אותה משכה הדרך היהודית, לעזוב את מקומי הבטוח שאותו אהבתי בקיבוץ, לעבור לגור בירושלים, ולחפש את דרכי בעולם התורה. מהתחלה לא פסלתי שום מגזר בציבור התורני, והמושג "עולם התורה" התגלה לי כרב גווני בתפיסות מחשבה ובאורחות חיים שונים, שהיה עלי להחליט ביניהם.

הטריד אותי כיצד אוכל לשמור על ערנות מחשבתית, סקרנות ושאילת שאלות בלתי פוסקת בנושאי מחשבה, כאשר יש סכנה שהחשיבה הדתית המשוכללת בטענותיה, מאיימת עליי בפיתוח דפוסי מחשבה דוגמטיים. לכך אפשר להוסיף את הסכנה הרובצת לפתחו של “החוזר בתשובה”, המנסה להצדיק בפני משפחתו וסביבתו הקודמת את המהלך הקיצוני שעשה, ומרבה בשכנועים והצגת טענות בפניהם, שעדיין לא העמיק בהם ולא הפנים אותם. חשוב היה לי שלימוד התורה לא יפסול את המבנה האישי שלי שינק מעברי, ואת הקשרים האישיים שהיו לי, כולל עם בני משפחתי.

מושג ה”חזרה בתשובה” כפי שאנשים תופסים אותו לא התאים לי. אני רואה בו מושג המטשטש ומתעלם מהתוכן של התעלות האדם, דבר המשותף לכל בני האדם. התהליך המכונה תשובה מתמשך כל חיי האדם, והוא לב ליבה של עבודת השם היהודית, אשר כל אדם צריך לעסוק בו. כאשר היו שואלים אותי מתי חזרתי בתשובה, הייתי עונה שתחילת התהליך הייתה בגיל צעיר, כאשר התחלתי לשאול את השאלות הראשונות על מהות חיי האדם. חשתי שתהליך התעלות האדם אינו מתחיל כאשר אדם שם כיפה על ראשו, וגם אדם שאינו דתי, ואף אינו יהודי, המתאמץ להתעלות בכיוון רוחני מוסרי, נמצא בתהליך של תשובה. גם האמונה עבורי אינה מושג של כן או לא. זהו תהליך של מציאות חיים, שיש בו עליות וירידות, יש בו בירורים שכליים והבנות, הפנמות ורגשות.

בתחילת דרכי בירושלים חיפשתי מורי דרך בתוך עולם היהדות על כל גווניו, והאפשרות פשוט להתקשר לרבנים, לבקש ללמוד איתם ולהיפגש איתם, הקסימה אותי. אחרי תקופת מה, התוודעתי לרב והשתתפתי מספר שנים בשיעורים שהעביר (הרב לא היה מעוניין שאציין את שמו). הרב למד וקיבל מסבו מסורת תורנית בעבודת השם, שהועברה על ידי חכמים במשך דורות. כדאי לציין שחכם שהוטל עליו להיות מעביר מסורת לדור הבא, אינו רק מעתיק ומצטט את מה ששמע מרבותיו ומעבירם לאנשי דורו. הוא מטביע את חותמו האישי על ה"לבוש” בו יבוטאו העקרונות אותם ראה ושמע מרבותיו, על פי הבנתו את הנחוץ לדורו, ועל פי אישיותו הייחודית.

מסורת זו נשענת על שניים מגדולי חכמי ישראל – הרמב”ם והאר”י, שלמרות השפה השונה שבה התבטאו – השפה הפילוסופית ושפת הסמלים הקבלית – הדגישו את אותם הרעיונות המרכזיים שבתפיסה היהודית. שני חכמים אלו חתרו כדוגמת אברהם אבינו ומשה רבנו, לקשר עם השם יתברך מתוך הדגשת האוטונומיה של האדם העומד זקוף, אך גם בענווה מול האלוהים, והעמידו סוג זה של קשר כמרכז ההוויה היהודית. זו היא דרך חיים יהודית, יציבה, מציאותית ועמוקה לאין שיעור, השואפת ליצירת יחס בוגר עם אלוהים. יחס שאינו נשען על מניעים של חרדות ותלות נפשית, אלא יונק משאיפתו של האדם להתקרב לאמת ולהתעלות.

מסורת זו היונקת מהרמב”ם, מדגישה את הצורך בלימוד וחקירה מעמיקה של החוכמה האלוהית בעולם, כלומר מדע, פילוסופיה והיסטוריה, כבסיס ללימוד מעמיק בתורה. דרך זו מעודדת את האדם לבנות אישיות מאוזנת המושרשת במציאות בכל תחומי החיים (כולל האיסור על פי הרמב”ם של קבלת שכר עבור עיסוק בתורה). דרך זו מחנכת לכבד כל אדם, ולהיות פתוח לדו שיח מתוך הקשבה ורצון אמתי לבירור האמת. ניתן אולי לכנותה כדרך יהודית עברית, כי היא קרובה למנטליות של אברהם אבינו המכונה “העברי” (כפי שאפרט בפרשות המספרות עליו).

ברור לי לחלוטין שהבנתי את המסורת הייחודית הזו אליה נמשכתי מאוד, היא חלקית. היקף לימודי את המקורות היהודיים הוא מצומצם יחסית, את תורת האר”י לא למדתי, וגם חלקים רבים ב”מורה נבוכים” למדתי לבד. כמו כן נראה לי שאדם שזכה לגדול מילדות בתוך מסורת כזו, מתוך אהבת אלוהים חמה ויציבה, לצד ההעמקה המחשבתית, תמיד יחיה את דרך השם אחרת ממני. נראה לי שאדם סקפטי כמוני, שחוויות הילדות שלי לא כללו שום יחס מודע לאלוהים ולקיום מצוותיו, תמיד יישאר ברקע הנפשי שלו, משהו פחות טבעי בעשיה הדתית. עם זאת אני מבין שההשגחה האלוהית שמה אותי בדיוק במקום הנכון שממנו אני צריך לפעול. אני מרגיש ויודע שקיבלתי הרבה טוב בחינוך הקיבוצי הכללי וכן בבית הוריי. נראה לי שהדרך שאותה עברתי מהחיים הקיבוציים אל הדרך היהודית, דרך העניין בפילוסופיה ובמדע, מאפשרת לי תקשורת עם אנשים בעלי רקע דומה לשלי. אהבתי לרמב”ם, והעובדה שדרכו בעבודת השם הוזנחה ואולי גם סולפה, יצרה אצלי מוטיבציה לכתוב על ספרו של גדול הראשונים – “מורה הנבוכים”.

לא אסתיר שהחלקיות שבה אני חי את רוח עבודת השם של אותה מסורת, מעוררת אצלי שאלה האם בכלל אחראי לכתוב. מצד שני היכרותי עם אותה דרך עוררה בי תמיהה – כיצד ייתכן שדרך יהודית עברית זו, שהיא בעלת ערך כה רב לדורנו, לא התפשטה בדורות האחרונים, ורק מעטים הם החפצים בה. רציתי בכתיבתי לפתוח אולי פתח לנבוכים כמוני להכירה מעט, על פי מה שאני באופן אישי קלטתי והבנתי. אני מדגיש שכתיבתי משקפת את הבנתי האישית של השיעורים בהם השתתפתי וכן את הבנתי האישית את המורה נבוכים, את תורתנו הקדושה ואת מדרשי חז”ל שהבאתי ופירשתי.

רוני מיאדובסקי