מרד אבשלום
מרד אבשלום, שהתרחש בסוף שנות מלכותו של דוד, הינו אירוע טראומטי בהיסטוריה היהודית, וכך הוא גם מוצג בתנ"ך. הבוגדנות של אבשלום מובלטת עוד יותר, על רקע יחסו האוהב של דוד אביו אליו, וכאבו העמוק על הריגתו.
למרות מרכזיותו של אבשלום ושל אישים נוספים מיהודה בארגון המרד, נראה שהמרד העלה על פני השטח את המתחים הקשים בעם הקשורים להחלפת השלטון בין בית שאול לדוד. אחרי מות שאול המלך ובניו, שבטי ישראל אינם ממהרים להמליך עליהם את דוד. למרות ההערכה הרבה שהייתה כלפיו בזמן מלכות שאול, רק שבט יהודה המליכו את דוד עליהם. על שאר שבטי ישראל מלך איש בושת בן שאול, כאשר בפועל הדמות החזקה ששלטה, הייתה של אבנר בן נר שר צבאו של שאול.
נראה שאבנר הצליח לרתום את שבטי יוסף, אפרים ומנשה לצדו, ובהמשך גם את שאר שבטי ישראל. יתכן ששהותו של דוד אצל הפלישתים, אויבי ישראל לפני מות שאול, נוצלה על ידי אבנר בשכנוע השבטים. כשבע שנים האומה נחלקה לשתי ממלכות, כמו שתתחלק בהמשך אחרי מות שלמה על ידי ירבעם. באותן שנים כתוב שהייתה מלחמת אחים בין שבט יהודה לבין שאר שבטי ישראל עליהם מלך בית שאול, אך לא ברור מהכתוב מה היו ממדיה. אותם מתחים, והפירוד בין שבטי ישראל לשבט יהודה בתקופה זו, היו רקע למתחים בעם בתקופת דוד ושלמה, עד התפצלות הממלכה.
למרות מאמציו של דוד לשמור על אחדות העם, ולמרות מאמציו להפגין את הכבוד שהוא רכש לשאול משיח השם ולכל ביתו, נראה שמתחת פני השטח המשיכו המתחים בעם לתסוס. מתחים אלו בין שבטי יוסף לבית דוד, התפרצו מחדש בשנות מלכותו האחרונות במרד אבשלום. אם כך, חשוב לבדוק מה הייתה אחריות ושותפות העם לחטא הנורא שבמרד זה.
אפשר למצוא עדות בכתוב למעורבותם המרכזית של שבטי יוסף, ובעיקר של בני שבט בנימין במרד. למשל מסופר שבעת מנוסתו של דוד ואנשיו מירושלים, מגיע אליו העבד של מפיבושת בן יהונתן ששמו ציבא, ומביא לו כמה חמורים וגם אוכל. ציבא העבד, משקר ואומר לדוד שבא לבדו וביוזמתו, מכיוון שאדונו מפיבושת הלך לירושלים, כי הוא מצפה שישראל ישיבו את בית שאול למלוכה. רואים שטענתו השקרית, מתקבלת על ידי דוד, כלומר שהייתה לכך איזו תמיכה במציאות.
מסופר גם על שמעי בן גרא ממשפחת שאול, שקילל את דוד שגזל את מלכות שאול והרג מבני בנימן. גם שבע בן בכרי שמרד בדוד אחרי מרד אבשלום היה מבנימין. יתכן שאבשלום ניצל את רצונם של חסידי בית שאול להתנקם בדוד, ורתם אותם להיות שותפים פעילים בארגון המרד. אולי הוא גם הבטיח לתומכי בית שאול אוטונומיה מסוימת בה ישלטו אחרי הצלחת המרד וחיסולו של דוד. אם אכן ידע דוד על מערבותם הפעילה של תומכי בית שאול במרד, הרי אין זה מפתיע שהאמין לציבא.
למרות שהפגיעה האישית של המרד בדוד הייתה עונש על חטאו עם בת שבע, הרי אין לחשוב שסבלו של כל העם היה קשור לכך. כישלון המרד גבה מחיר כבד של עשרים אלף הרוגים מתומכי אבשלום. אבדות אלו היו תוצאה טבעית של הפסדם בקרב. אבל לא כתוב איך נענשו כל אותם רבים מבני ישראל, שתמכו במרד או שלא מחו בנוטים אליו. את התמיכה במרד כנגד דוד משיח השם, יש לראות כמרידה ברצון האלוהי. על רקע החומרה הרבה בה רואים חז"ל תופעות של שנאת חינם, קרע בעם ומלחמות אחים, איך אפשר להבין שלא ברור כיצד נענשו תומכי המרד? הרי תופעות קשות אלו שקולות לדבריהם כנגד שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה?
כידוע, אחיתופל יועצו של דוד המלך, עבר לצדו של אבשלום, ויעץ לו עצה טובה כיצד לנצח את דוד, אך עצתו לא התקבלה. חז"ל מתייחסים לדמותו של אחיתופל ולומדים ממנה עקרונות כללים לגבי הפסול שבדרכו של אבשלום. מסופר בספר שמואל ב (פרק יז, כג), שאחיתופל מתאבד לאחר שלא נתקבלה עצתו לרדוף מיד אחרי דוד ולהורגו. מה גרם לאחיתופל להתאבד? חז"ל ובעקבותיהם המפרשים אמרו, שחזה את אשר יקרה אם לא תתקבל עצתו. הוא חזה כי המרד למעשה נכשל, והיה ברור לו שיאשימו אותו כמורד במלכות, על כל הכרוך בכך למשפחתו ולרכושו. מכיוון שברור היה לו שהמרד יכשל, הוא "מצווה אל ביתו" כלומר מכריז על צוואתו ואחר כך מתאבד. הכתוב איננו מפרט מה היה כתוב בצואתו לביתו. בתלמוד הבבלי (בבא בתרא, דף קמ"ז) כתוב: "תנו רבנן שלושה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור זרעו חיטים".
המהר"ל כותב על כך:"…ויש לשאול מה עניין אלו דברים שצווה עליהם ביותר. ונראה מפני שראה אחיתופל שהיה בקושרים, וראה מה שמגיע אליו מן המחלוקת, ולפיכך היה מזהיר על המחלוקת… כאשר אין חכם גדול יותר מבעל ניסיון… וכדי לחזק יותר, אמר שיהיו נזהרים וזריזים שלא יבוא סיבה לבטל השלום שהוא דבר גדול…..ואמר אל תהיו במחלוקת זה עם זה, כי דבר זה נחשב כאלו הוא חולק עם עצמו, כי אחיו הוא כמותו. ושלא יבא לידי מחלוקת שהוא בין איש לרעהו אמר, אל תמרדו במלכות בית דוד, שהוא שלום מלכות".
רואים מכאן איזה עיקרון חשוב למדו חז"ל מהמרד, וכמה חששו מהקרע בעם. על מחלוקת קורח ועדתו במשה רבנו, שלא הגיע לידי מלחמת אחים קשה ושפיכות דמים, אמרו חז"ל דברים קשים מאוד במדרש תנחומא על פרשת קורח כתוב: "בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁכָּל הָעוֹזֵר בַּמַּחֲלֹקֶת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַבֵּד אֶת זִכְרוֹ… אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה, כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֵין קוֹנְסִין אֶלָּא מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, וּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וּבְמַחֲלֻקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח, תִּינוֹקוֹת בֶּן יוֹמָן נִשְׂרְפוּ וְנִבְלְעוּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית." אם כך, הרי שעל מרד אבשלום, ודאי שהיה האלוהים צריך להעניש את העם עונש כבד.
אחרי כישלון מרד אבשלום, דוד חוזר לירושלים ופוגש את שמעי בן גרא ואת מפיבושת (שמואל ב, יט). שמעי בן גרא בא אליו עם אלף איש מבני בנימין ומנסה בחנופה לתקן את חטאו כשקילל את דוד בעת יציאתו מירושלים. הוא אומר לו "כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:". בכך ששמעי כולל את שבט בנימין בבית יוסף, נראה שאולי רבים מהשבטים של בנימין, מנשה ואפרים, תמכו במרד. אפשר גם לראות בדבריו הד למתיחות רבת הימים בין צאצאי לאה לצאצאי רחל שהייתה כבר בין בשורש האומה אצל בני יעקב.
אחר כך דוד תוקף את מפיבושת בן יהונתן שאהב אותו, על כך שנשאר בירושלים ולא הצטרף אליו. למרות הסבריו האמתיים של מפיבושת כיצד רימה אותו העבד ציבא, דוד בוחר שלא להאמין לו אלא לשקריו הערמומיים של ציבא. חז"ל ראו בכך שורש לחלוקת הממלכה אחרי מות שלמה המלך. כתוב במסכת שבת: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו".(מסכת שבת, נו, ע' ב).
נראה לי שמאמר זה, יותר ממה שהוא מצביע על בעיה של דוד שקיבל לשון הרע, הוא מצביע על הסיבה שבגללה דוד קיבל את הלשון הרע של העבד ציבא. ונראה שהפילוג הסמוי בעם, בעיקר בין בית יוסף ובנימין לבין שבט יהודה, שהתפרץ במרד אבשלום, הינו פילוג מהותי בישראל. דוד אמנם היה מודע לפילוג זה ופעל למתן אותו, ולכן ניסה לכבד ולקרב את תומכי בית שאול, אך כפי הנראה לא עשה מספיק. יתכן שבעל המדרש רצה לומר, שדוד היה צריך יותר לקרב את צאצאי יהונתן אוהבו, ולתת להם עמדה שלטונית כלשהי שתאפשר להם להשפיע על שבטי יוסף ובנימין. גם העובדה שלא הצליח לרסן את משפחת בני צרויה, ובעיקר את יואב, שבמעשיו הזיק וקלקל את ניסיונותיו של דוד למתן את הפילוג, לא הייתה לטובה. לא נראה שיואב כיבד מספיק את דוד משיח השם. הוא חלק עליו מספר פעמים, הימרה את פיו, ולבסוף גם מרד בו ורצה להמליך את אדוניה ללא החלטת דוד על כך.
הבצורת והגבעונים
אירוע חשוב ומעניין נוסף המסופר אחרי סיפורי מרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי, עוסק בבצורת כבדה שהייתה בישראל. אירוע זה יתכן ויכול לתת מענה לעונש שהגיע לשבטי ישראל על תמיכתם במרד אבשלום.
אחרי שלוש שנות בצורת ורעב, שבתקופות הקדומות גבו מחיר של סבל ואבדות בנפש, מתבשר דוד על ידי נביא או על ידי אורים ותומים, שסיבת הבצורת היא רצח הגבעונים על ידי שאול. לא כתוב באיזה נסיבות אירע רצח זה. בהמשך מסופר שהגבעונים מתעקשים על הוצאה להורג של שבעה מצאצאי שאול, ודוד מסכים לכך. הרד"ק כותב בפירושו: "ויבקש דוד את פני ה'. יש לשאול מפני מה לא בקש עד השנה השלישית? פי' רבינו סעדיה גאון ז"ל, שנה ראשונה חשב מקרה הוא כדרך העולם. שניה חשב כי בעוון פסל מיכה היה, ובער כל מה שמצא. כשהיה רעב בשנה הג' ידע כי עוון אחר היה, ובקש את פני ה' לדעת מה זה." (מתוך מסכת יבמות, צח, ב). רואים בדברי הגמרא עיקרון מעניין של ניסוי וטעייה, שהוא רלוונטי לימינו. דוד המלך לא פונה בשנתיים הראשונות לעצת הנביא או לאורים ותומים כדי להבין את סיבת הבצורת, ואין זה נשמע כביקורת על דוד.
השאלה האם אפשר ללמוד מכך, שלפני שפונים אל האלוהים בשאלה, צריך בעת צרה לחקור האם יש בעם עברות, שיודעים שהאלוהים שונא? זה מחזק את השאלה בנושא ההשגחה על עמנו, בתקופה הארוכה בה אין לנו נביא שליח בישראל, וודאי שאין אורים ותומים, מה עושים כדי להבין את סיבות העונש, על מנת לעשות תשובה על הדבר הנכון? ודאי שהאלטרנטיבה לא לשנות כלום מדפוסי התנהגותנו היא פסולה. ואולי לא נותר לנו אלא שגדולי הדור יתיישבו יחדיו, וימליצו על שינויים הכרחיים בדרך של ניסוי וטעייה כדוד המלך בשעתו.
ואחזור לפרשיה המדוברת. קשה לקבל וזה נראה מפתיע שדוד מסכים להוצאתם להורג של שבעה מצאצאי שאול שלא חטאו בהריגת הגבעונים שהתרחשה ארבעים שנה קודם לכן. ובגמרא יבמות שואלים: "והא כתיב לא יומתו אבות על בנים וגו'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" (יבמות צט, א). כלומר שמכיוון שהייתה בהריגת הגבעונים הפרה של שבועת יהושע להם, הדבר מצדיק זאת. אמנם הגמרא שם מספרת שבתחילה ניסה דוד להגיע עם הגבעונים להסכם כספי, אבל עדיין קשה לקבל כיצד הסכים דוד לתביעתם הקיצונית להרוג את שבעת בני שאול. כשזוכרים את תגובתו של דוד לנער העמלקי שדקר את שאול ואת תגובתו להריגת איש בושת רואים עד כמה דוד לא קיבל שום פגיעה בבית שאול. נראה לי שחייבים לחשוב שדוד לא היה מחליט על דעת עצמו על הריגתם, אלא התייעץ על כך עם הנביא, או שאל באורים ותומים. בשביל דוד, דבר האלוהים הוא אמת מחלטת. דבר השם במקרה זה היה, שזה התיקון לחטא שאול והעם, וכאשר יומתו שבעת צאצאי שאול תפסק הבצורת. בנוסף לכך, עבור מלך שרגיל שיעדיו לביצור ביטחון ישראל ולחיזוק מעמדה באומות כרוך באובדן נפשות, הרי אם תמורת שבעה הרוגים ינצל העם מהרעב שיגבה קורבנות רבים, הרי זה קורבן סביר.
לא פחות מעניין הוא הגיבוי שמקבל מעשהו זה של דוד ממאמרי חז"ל.
למשל כתוב: "באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כן (את הבצורת)? א"ל הקב"ה אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים. צא ולמד מיהושע רבך, שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) "עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו" באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור? א"ל הקב"ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים…" (במדבר רבה ח'). רואים כיצד לומדים מיהושוע שאפילו מיעוט שאינו ממש יהודי אבל מסופח לישראל, יש לכבדו ולהיחלץ לעזרתו.
וסוף אותו מדרש: "והיו שואלים עליהם (הגויים), מה חטאו אלו ( שהוצאו להורג מבית שאול) שנשתנית מדת הדין? והיו ישראל אומרים להם, אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים (בגבעונים בנוב). א"ל וכי מה טיבן (של הגבעונים)? אמרו להם אלו הגרים שהתגיירו בימי יהושע. ….אמרו ודאי אין אלוה כאלוהי ישראל ואין אומה כאומתם. אין לנו להידבק אלא באומה זו, שאלוהיה גדול מכל אלוהים. מיד התגיירו הרבה גרים".
אם כן רואים שחז"ל משבחים את דוד על כך שנענה לדרישת הגבעונים.
נשאלת השאלה למה נענש העם בשלוש שנות בצורת רצופות שדינם בעת ההיא היה חרפת רעב וסבל לרבים? על פי הכתוב נראה שהיה זה עונש על כך ששאול הרג גבעונים רבים בנוסף להרג הכוהנים בנוב. אם כך למה נענש כל העם על כך, ולמה רק אחרי כארבעים שנה? וכן למה נענש העם על הריגת הגבעונים, ולא על רצח הכוהנים בנוב? שאלות קשות אלו שואל הרב אברבנאל.
לא כתוב בברור על מה נענשו ישראל על מעשהו הנורא של שאול המלך כארבעים שנה קודם, לכן אין לדעת בצורה ברורה את הסיבה ללא סיוע של רוח הקודש, מבחינה זו יהיו דברי בהמשך רק סברות.
נראה לי שסביר לחשוב שהעונש קשור לאירוע הכואב של מרד אבשלום, שהתרחש קצת לפני עונש הבצורת. מרד זה שכלל רבים מהעם, היה כפי שכבר אמרתי בתמיכתם הפעילה של בית שאול ותומכיו. מרד זה היה כנגד דוד, שנמשח למלך על ידי הנביא שמואל במצות האלוהים, ולכן היה זה גם מרד ברצון האלוהים. מה רב ההבדל בין נכונותו של אבשלום להרוג את דוד ולגזול את השלטון, לבין זהירותו של דוד, שלא מוכן היה לפגוע בשאול משיח השם, ולקצר ביוזמתו את שלטונו אפילו ברגע אחד. אם כך אפשר אולי להבין את כל אירוע הבצורת והריגתם של צאצאי שאול, כחיבור עונשים על תמיכת השבטים שמרדו בדוד, שהם גם שתמכו בהריגתם של הגבעונים על ידי שאול. מכיוון שבית שאול היה פעיל מרכזי בשני החטאים הללו, גזר האלוהים, והודיע לדוד, שכפרת העונש והאזהרה על העתיד, תהיה בפגיעה בצאצאי שאול.
ספירת העם ועונש הבצורת
זמן לא רב אחרי פרשת הגבעונים מתרחשת פרשה נוספת של עונש אלוהי לעם. כתוב: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל…"(שמואל ב, כד, א).
מרצף הפרשות בכתוב, נראה שהכוונה היא שהאלוהים הוסיף חרון אף על חרון אפו בבצורת והרעב שבפרשת הגבעונים. השאלה מה היה עוון העם בפרשה זו, שעליו נענשו במגפת הדבר? מה הקשר בין חטאו של דוד בספירת העם לעונש מגפת הדבר הקשה לעם כולו? הרי כתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ: תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי, וּבְבֵית אָבִי." כלומר שדוד עצמו אומר שאין זה צודק להעניש את העם כולו. במקרה זה יש אמירה ברורה של גד הנביא על שלושה אפשרויות לעונש, ושהאלוהים הותיר את הבחירה בניהם בידי דוד.
הרב אברבנאל בפירושו, מברר את הדעה שיש איסור מהתורה למנות את הציבור בצורה ישירה ולא באמצעות חפץ כלשהו כמו שקלים (פרשת כי תשא). הוא מראה בצורה משכנעת שאין איסור כזה. הרמב"ם מזכיר איסור ספירת אנשים בהקשר להגרלת כוהנים אבל הוא מסתמך על כך ששאול המלך ספר את העם באמצעות חרסים ולא בצורה ישירה. הוא אינו מסתמך על ספירת העם בפרשת כי תשא, כך שאין זה איסור דאוריתא. הוא גם אינו מזכיר את עניין עין הרע המזכרת במפרשים, הפוגעת בציבור כשמונים אותו בצורה ישירה. התפישה המיסטית העממית לגבי עין הרע, נראית כאמונה טפלה, ולא נראה בכלל שהרמב"ם היה מקבלה. מעבר לכך, האמונה בעין הרע מסיטה מהעניין החשוב והעיקרי, של בירור ההשגחה האלוהית על פי השכר והעונש שיש בספירת העם. אם כך מה היה העוון הגדול של דוד בספירת העם, ולמה גם העם נענש על כך? רואים שגם דוד התעורר לטעותו, וגם גד הנביא בא אליו ואומר לו את דבר השם לגבי אפשרויות העונש.
כאשר כתובות התוצאות של ספירת העם, מסתבר שלא הייתה זו ספירה כללית, אלא ספירה צבאית של אלו הכשירים לצבא. וכתוב: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ-חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב, וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ." (שמואל ב, כד, ט)
גם החלוקה בציון המספרים בין ישראל ליהודה נראית מוזרה, אבל אולי היא מרמזת על כוונת המפקד. אולי אחרי המרידות של אבשלום ושבע בן בכרי, דוד ערך את הספירה כדי לדעת את יחסי הכוחות בין שבט יהודה עליו יכול לסמוך, לשאר שבטי ישראל שהיו פעילים במרידות. בכך הוא מנציח את החלוקה לשתי ממלכות, בלי לחשוב על דרכים כיצד לאחד את העם. לעוון פירוד זה אחראי גם העם כולו, ולכן יש היגיון שייענש. לדעת הרב אברבנאל הייתה מגפת הדבר עונש על תמיכת העם במרד שבע בן בכרי, שהיה גם מרד בהחלטה האלוהית למשוח את דוד למלך.
בחירתו של דוד בעונש של שלושה ימים של מגפת הדבר היא בחירה בעונש שימחיש לעם בצורה הכי ברורה שמדובר בעונש אלוהי. בנוסף לכך שתי האפשרויות האחרות לא היו לטובת דוד. הברירה של שבע שנות בצורת היו מעוררות תסיסה בעם, וכן ביקורת חריפה עליו שהריגת צאצאי שאול לבקשת הגבעונים לא הועילה. הברירה השנייה של שלושה חודשים שדוד יפסיד לאויביו ושירדפו אותו, ודאי שתסכן את מלכותו. כלומר שתי ברירות העונש הראשונות שפורס גד הנביא לפני דוד, סיכנו את מלכותו והיו עלולות לעורר מחדש את רוח המרד של שבטי ישראל.
המאורעות שקורים סמוך מאוד לסיום מלכות דוד, מצביעים על כך שהבעיות בעם לא תוקנו. המאבק על המלוכה והניסיון להמליך את אדוניה ולמנוע את המלכתו של שלמה בתמיכת כמה ממקורביו של דוד, מראות שעצותיו של אחיתופל לא יושמו. מחלת המחלוקת בעם, והמרד ברצון האלוהי שרק הוא אמור לקבוע מי יהיה ממשיכו של דוד, לא תוקנו. רק האלוהים יחליט מי מצאצאי דוד ימלוך אחריו ויזכה לבנות את המקדש כמרכז לכל העמים. אם כך ניתן להבין את חרון האף האלוהי על העם, שגם אחרי הלקח מפרשת הגבעונים, וגם אחרי הכבוד שנותן דוד לקבורת שאול ובניו, עדיין לא מתלכד העם סביב דוד משיח השם. אשמתו של דוד אולי הייתה, שלא היה מודע מספיק עד כמה עמוקה המחלוקת בעם, ואולי לא פעל מספיק לטפל בה, וספירת העם לפי מחנות – יהודה לעומת שאר השבטים, מבטאת מגמה זו.
גם שלמה המלך, לא העריך מספיק את הבעיות השורשיות שגרמו למתחים בין שני חלקי העם. הוא לא השכיל לרככם בצורה מספקת, וכך לאחר מותו נחלק העם בצורה טראגית, ולבסוף נעלמו עשרת השבטים מבימת היסטוריה.
ראוי שמנהיגנו בהווה, ילמדו פרשות אלו, וילמדו את התוצאות הקשות שהיו לקרעים בעם במהלך ההיסטוריה של עמנו. על המנהיגים להשכיל לטפל ולמתן את המחלוקות הקשות בעם, שהובילו לקרע מסוכן גם בתקופתנו.
