לימוד התורה הוא ערך מרכזי בתפישה היהודית. החיבור בין מעשים על פי ערכים יהודיים וטכסים יהודיים, חייב להיות קשור ומעוגן בלימוד ובירור של שורשי דעת האמת המצויים בתורה ובתורה שבעל פה. התורה שבעל פה שהורישו לנו חז"ל וראשי החכמים שבאו אחריהם במהלך הדורות, מלאים במוסר ובברור אמיתות התורה. גם בירורי ההלכה שבגמרא מפליאים בדיוקם ומחנכים אותנו לבירור אמתי של ההלכה, ללא משוא פנים וללא מניפולציות. הכרת התורה ולימוד וכן קיום מצוותיה עיצב אותנו במהלך הדורות כעם מיוחד בעל ייחוד מיוחד לתיקון האנושות כולה. אין יהודי היום החי בישראל, שאין בו את ההשפעה המבורכת של תורת ישראל, גם אם אינו מודע לה ואינו מודה בכך.
כל יום אנו אומרים בתפילת שחרית: " אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואםוגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם." (מסכת פאה, א, א). ותלמוד תורה כנגד כולם? הטעם הנפוץ הוא כי לימוד תורה מביא לידי מעשה, וכן שצריך לימוד רב להכרת עולם ההלכה על כל פרטיו. אין ספק שזהו הטעם המרכזי שהדגישו חז"ל, אבל נראה שהכוונה במשנה זו היא לומר לנו דבר נוסף. אולי הכוונה שכאשר אנו עושים את כל רשימת המצוות החשובות האלו שבין אדם לחברו, חשוב גם שתורת השם תעמוד לנגד עיננו. כלומר שבכל מצווה ומצווה שנעשה, לימוד התורה יקשר לנו את המצוות שבין אדם לחברו למצוות בירור האמונה שבין אדם למקום. בצורה זו מתקדשים חיי היום יום שלנו.
אך האם בזה מסתכם כל ערך לימוד התורה? אומר המהר"ל בהקדמתו לספרו "תפארת ישראל" שחרבה הארץ כי תלמידי התורה לא ברכו בתורה תחילה. והוא מסביר, שוודאי שברכו את הברכה על צווי לימוד התורה שאנו מברכים בכל בוקר, וכן סביר שבזמנים מאוחרים יותר ברכו את התפילה שנוהגים לומר לפני הכניסה לבית המדרש. אם כך מה היה חסר? אומר המהר"ל שהבעיה הייתה שלא הודגש מספיק תכלית הלימוד. לא הודגש מספיק שתכלית לימוד התורה צריכה להיות הקשר עם האלוהים יתברך. לימוד התורה הפך להיות מקצוע העומד בפני עצמו, תוך שאיפה להצטיין בו, להתבסם ממנו, ולעיתים להתכבד בו.
הרמב"ם במורה נבוכים מתייחס למושג האמונה. הוא אומר שהאמונה בשם יתברך אינה רק ניסוך מילולי שהאדם אומר לעצמו ולאחרים. לדבריו האמונה היא נושא שבורר בשכל, והאדם מבין היטב את אותו עניין האמונה, ונפשו כולה נוטה אליו ואוחזת בו, זוהי אמונה אמתית. אם לומד התורה אינו שוקד על בירור מעמיק והולך של יסודות האמונה הרי אמונתו אינה שונה מאמונת המון העם, וזו אמונה שטחית (מ"נ, חלק א, פרק נ).
אין ספק שיש גם ערך רב ללימוד התורה של הציבור כולו (המון העם) ,הלומד תורה גם ברמות היותר נמוכות. אין ספק שחשוב שתלמידי חכמים יפיצו את תורת השם בציבור הרחב על פי דרכו של אברהם אבינו, שלימד כל אדם על פי המתאים לו ובהרבה חסד. אבל כאן ישנה אזהרה חמורה. בגלל הקשר בין הסיעות הדתיות לפוליטיקה, יש לטהר לגמרי את הפצת התורה בציבור, מכל שמץ של שיקול כוחני פוליטי, ולא חס ושלום לחטוא חטא חמור ולעשות את התורה קרדום לחפור בה.
אחריות גדולה נוספת מוטלת על מלמדי התורה בימנו, שקשורה גם לעניין הקודם. אחריותם היא לחנך את העם להתרחקות מאמונות טפלות, ומרוח השפעות זרות, המעוניינות שמאמיניהם יהיו נמוכי רוח ונשלטים בקלות. צריך לפסול רוח כזאת, המטיפה לצמצום היוזמה והאחריות האישית כאמירת שכננו המוסלמיים – הכול מין אללה. אמונה כזאת, יוצרת טיפוס שיהיה נסחף אחרי הרגש, ויהיה קל לשליטה ותמרון.
יש לחנך דור אמיץ, חכם, ויצירתי, שאינו מפחד לשאול שאלות ואינו רק חלק מעדר. דור הלוקח אחריות מלאה לניהול חיינו המלאים בארצנו. דור הפועל ברוח אמת התורה ונמנע מכל רוח כוחנית הפוסלת ומוחקת את הזולת.
התייחסות מוזרה שמושמעת בימנו, אך כפי הנראה יש לה אחיזה עתיקת יומין, היא התייחסות ללימוד התורה כאילו יש בכוחה להגן עלינו ולהציל אותנו בעת צרה עכשוית. משתמשים בביטוי "תורה מגנא ומצלא " (סוטה, כא, א). כאשר קוראים את פשט הגמרא בה מופיע ביטוי זה, ברור לחלוטין שכוונת הביטוי "מצלא" היא שלימוד התורה מציל את האדם מהשפעת יצר הרע, ובכך מגן עליו מלהסתבך בעברות ובצרות. אפשר להוסיף על כך, שלימוד התורה גם מחנך את האדם לחשיבה הגיונית וניתוח מדויק של המציאות. פקחות מעשית זו, היא המגינה עליו ומונעת ממנו להסתבך בצרות (מגנא). עניין נוסף הוא שלימוד התורה צריך לעורר לתשובה.
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה פרק י: " הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה – עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם, לֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה, אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת, וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּכְלָל.)הלכה ב) "ָּ"כל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ עָדָיו פֻּרְעָנוּת – הֲרֵי זֶה עוֹסֵק בָּהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" (פרק י הלכה ה).
עדיין צריך להבין מה הבעיה בתפיסה הרווחת, כאילו לימוד התורה וגם התפילה, משפיעות באופן ישיר, במעין חוקיות, על רצונו של האלוה יתברך, ומשפיעים עליו שייטיב בהשגחתו את הצרות הפוקדות אותנו.
ישנן כמה בעיות בתפיסה הפשטנית הזו. במובן היותר עמוק יש לומר שהאלוה אינו ניפעל מהמציאות המתרחשת בעולם (למשל במורה נבוכים, חלק א, נד, נה, וחלק ג כח). העיקרון המוסכם על כל ההוגים היהודים, שאין שינוי ברצון האלוהי, ותמיד שמדובר על הרצון והידיעה האלוהית, מדובר על הרצון האלוהי הקדום.
אבל גם מי שאינו חפץ בהגות היהודית, צריך להבין שצורת מחשבה כזו הינה כוחנית כלפי האלוהים, והיא עלולה גם לפתח רוח קורבנית באדם. תחושה תובענית כאילו מגיע לנו משהו מטובות העולם הזה, כי למדנו תורה קיימנו מצוותיה והתפללנו. גישה זו ודאי לא תואמת את גישת הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י'.
בעיה נוספת בגישות אלו היא שיש לגישה זו ריח מאגי האסור על פי התורה.כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק יא הלכה טו: ""הלוחש על המכה [המנסה לרפא מכה בלחשים] וקורא [עליה] פסוק מן התורה, וכן הקורא [פסוק] על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין [או קמיע] על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה. הם כופרים בתכליתה לרוממנו לחיי העולם-הבא, בְּדַמּוֹתָם שתכליתה להפיק טובות-הנאה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות (במובן נשמות) שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ"
הרב חיים הלוי בספרו מקור חיים דן ביחס הראוי לדעתו לתפילה. הוא מביא את דבריי רבנו בחיי הנפלאים, בספרו חובת הלבבות, המתארים את יחסו לתפילה: “ולא הודעתיך בצרכי להעיר אותך אליהם, אלא כדי שארגיש בגודל חסרוני אליך ובטחוני בך. ואם אשאל בחסרוני מה שאינו טוב לי, ואבקש מה שאין בו תקנתי, בחירתך העליונה טובה מבחירתי, וכבר הנחתי כל ענייני אל גזרתך הקיימת והנהגתך העליונה”. רואים שגם רבנו בחיי חושש שהאדם בתחינתו אל השם, ירגיש כאילו אלוהים חייב לו. כאילו שאם יתפלל נכון, יצליח לשנות את רצונו של האין-סוף-ברוך-הוא, ואם אכן ישתנו המאורעות לטובה, ירגיש שתפילתו היא זו שעשתה את השינוי. האם לא מספיק שנבראנו כיצורים נעלים בעלי אפשרויות שכליות מרחיקות לכת ובעלי אפשרות לרגישות מוסרית, כדי שנרגיש תודה עמוקה על כך לבורא עולם?
אסיים בדבריו הנוקבים של הרב חיים דוד הלוי: "פתיחת תפילת שמונה עשרה בשבחו של מקום, לא באה חס ושלום כדי לכבוש את ליבו (של האלוהים) להשגת צרכנו, אלא נועדה לסלק מחשבת פסול חמורה העלולה להטעות האדם. שמא יחשוב האדם בהיותו זקוק לפרנסה או רפואה וכיוצא בכך, שעומד הוא בתפילה, ומשפיע בכך כביכול על הקב"ה, שישנה דעתו ביחס אליו וירחמהו. מחשבה זאת גובלת בכפירה נוראה או לפחות בטמטום מוחלט." (פרק נח, תפילת שמונה עשרה). אם דברים אלו נכונים לגבי היחס לתפילה, שבה באופן טבעי אדם שוטח בקשותיו ברגש רב לפני האלוה יתברך, על אחת כמה וכמה שנכונים דברים אלו לגבי לימוד התורה.
התפילה וגם לימוד התורה הם ביטוי לרצוננו להתקרב אליו יתברך, וללכת בדרכיו מתוך תהליך מתמיד של בדיקה עצמית ושינוי הנקרא תהליך של תשובה. כאשר באות צרות על ישראל, צריך על פי ההלכה, לזעוק אל השם ולצום, כדי להתעורר לבדיקה נוקבת, מה האחריות שלנו לצרות אלו. בהעדר נבואה, לא ברור יהיה במה חטא כל פלג בעם, אבל עדיין הבדיקה העצמית חשובה וצריכה להביא לשינויים. מה שברור שהתחושה של אנחנו בסדר, הסיעות האחרות בעם הם שחטאו, היא שקרית והרסנית. רק להגביר את מספר שעות הלימוד, בלי להעמיק את הלימוד הרלוונטי לצרות, מתוך רצון כנה להבנה אמתית במה חטאנו, לא יועיל לשיפור המצב. מחשבה כאילו בזכות לימוד התורה בישיבות לא נפלו טילים על ישראל, היא שקרית ומבישה, ויש בה משום קרבה למנטליות מאגית האסורה מחשש לעבודה זרה.
