כמו חלקים רבים מהציבור, גם אני מטלטל בין שתי חזיתות. מצד האחד, ההתפעלות וההערכה העצומה לגבורת חיילינו , רוח ההקרבה שלהם ותחושת השליחות לביעור הרע המאיים גם על העולם כולו, וכן רוח העם המדהימה באחדותה ומסירותה בעת ההיא. אך מצד שני ההתלבטות לגבי הקרע והפילוג בעם שהתגלה בשנים האחרונות מאז סבבי הבחירות שהיו.
האם נכון לעסוק בכך עכשיו בעת הצרה? האם אין משימתנו עכשיו רק לעודד ולהאדיר את רוח העם הנפלאה בעת ההיא?
אך מה לעשות וזוהי מצווה דתית מפורשת, לעורר את עצמנו ואת העם כולו לבירורים חודרים, על איזה התנהגות לקויה מאוד נענשים אנחנו, ולזעוק לבירורים ולהרהורי תשובה.
כותב הרמב"ם בהלכות תענית א: "מצוות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. …כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת, ודבר, וארבה, וכיוצא בהן (וגם על הצרת שונאי ישראל לישראל. ועל החרב) זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם.
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד…"
כף החיים, המפרש הספרדי של השולחן ערוך כותב על הלכה זו, שצדיק המתפלל על צרת הציבור מבלי שעשה הציבור תשובה חוטא בכך כלפי האלוהים (הלכות תענית, סימן תקע"ו, סה).
נכון שאין לנו נביא שליח האומר לנו בבירור במה קלקלנו, אך תחושת העם כולו היא ברורה לגבי הקרע בעם, שהתגלה במלוא עוצמתו בשנה האחרונה.
וגם אם החילים והמתנדבים הרבים פטורים מהתעסקות בבירורים וצומות, שיכולים להפריע בתפקודם החשוב, ודאי שאין מנהיגי הציבור, בכל מגזר ומגזר, פטורים מבירורים נוקבים לגבי אחריותם האישית למצב שהחמיר את הקרע בעם. אם לא יעשו זאת, אנו עלולים למצוא את עצמנו, כשיתייצב קצת המצב, שוב באותה קלחת.
יתר על כן, נשאלת השאלה, האם הבירור והרצון לתקן את הדפוסים שהובילו לקרע בעם, ההתלהמות, והשנאה שהתגלתה בין המגזרים, היא תנאי לעזרת האלוהים להצלחתנו שאנו מתפללים אליה כולנו? והתשובה על פי המקורות היהודיים ברורה.
הציונות הדתית – רבי ומורי הרב שילת העיר לאחר פרוץ המלחמה, שתשובה אין כוונתה להכות בחזה של האחר. כל מגזר צריך לעשות את חשבון הנפש שלו לגבי אחריותו בקרע בחברה הישראלית, והנטייה להאשים את המגזר האחר במצב, רחוקה מאוד מעשיית תשובה. הוא פירט כמה בעיות במגזר הדתי הלאומי, שתורמים לקרעים שנוצרו בחברה הישראלית. הוא דיבר על כך שהמגזר איבד את אופיו כמגזר מקשר בין המגזר החילוני לחרדי. הרמב"ם מדגיש מאוד הצורך בחתירה לאיזון, לקו האמצע. התעצמות השוליים בציונות הדתית הביאה לחיזוק הכוחניות ולאיבוד מקומה כמגזר מקשר ומאחד.
התחזקות המגזר החרדי, והתעקשותו על סממנים מפרידים ולא מאוזנים, שאינם מתאימים ונכונים לערכים ולמצוות הקשורות לעם המנהל מדינה יהודית, הוא ליקוי מפריד ומעצים את הקרע בעם. הכוחניות הדתית הכוללת צעדים החשודים בכפיה דתית ודמגוגיה לשם הגברת העוצמה הפוליטית, מעצימה גם את ההתנגדות לדת של הציבור החילוני.
המפלגות הפוליטיות שהעירו והשתמשו בשד העדתי, והעצימו אותו, לצרכיהם הפוליטיים תרמו מאוד לקרע בעם.
המפלגות של כל המגזרים, המנצלים כל אירוע כדי להפעיל דמגוגיה המגבירה את הפילוג בעם, סוחפים את חבריהם להקצנה רגשית לא מבוקרת וגם מגבירים בכך את ההתלהמות של הצד כנגדו הם נלחמים.
יש ליזכור שחז"ל השוו את הפילוג ושנאת אחים בעם, לשפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. עד כדי כך גדול העוון של אותם מנהיגי המחנות בכל המגזרים.
הציבור החילוני המתנגד לדת ובחלקו אף מזלזל, שאינו מבין שהיהדות היא בסיס לקיומנו לאורך הדורות, וגם בעת ההיא, חוטא כלפי עצמו. ציבור זה גם מעצים בכך את שנאת האחים, ואת הקצנת המגזרים הדתיים. עליו לעשות בירור נוקב לגבי אחריותו על המצב.
המערכת המשפטית צריכה לעשות בירור נוקב, שכן היא בעצמה הייתה צריכה לחקור מזמן את הליקויים והבעיות שלה, וליזום בעצמה תיקונים ודרישות לשיפורה.
הימין הלאומני, צריך להכיר בצורך של השמאל כסמן של ערכים כלל אנושיים שהיהדות דורשת.
והשמאל צריך להכיר בצורך של עת ההיא לחיזוק הלאומיות שלעיתים הוא יותר מציאותי.
כמובן כל זלזול בין העדות השונות, ספרדי, אשכנזי, או אתיופי, ואני מעז להגיד, גם עדות שאינם יהודיות בישראל, מעצים את הקרע בחברה הישראלית ויוצר נזקים חמורים.
ישנו ציבור חשוב וגדול יחסית במדינה, שרובו שייך למרכז הפוליטי, שתרם תרומה מרכזית בהקמת המדינה והתבססותה, ותורם עדיין תרומה גדולה בכל התחומים. ציבור זה למרות היותו בעמדות השפעה, לא מגיע לעמדות בכירות בממשלות השונות לאורך השנים. ככול שהפערים הדמוגרפים בחברה הישראלית יטו יותר לכיוון המגזרים הדתיים הימניים, יקשה עליו להגיע ולהיות בעמדה שלטונית פוליטית לתקופה ארוכה. מצב זה הפך להיות בעיה לא רק של אותו מגזר, אלא בעיה שצריכה להעסיק את החברה הישראלית כולה.
נראה לי שיש למצוא שיטת בחירות אחרת שתיתן יותר משקל לכוחות המרכז בעם, וכן לא לאפשר שלטון ארוך שנים לאדם אחד.
בכוונה אני נמנע מהתייחסויות שמיות, אבל מן ההכרח שמנהיגי הציבור, מעצבי דעת קהל, הרבנים בכל המגזרים וגם אני הקטן. יעשו חשבון נפש נוקב, וייקחו על עצמם לשנות דפוסים, גם אם הדברים יפורסמו אחרי המלחמה.
אני קורא לכל החפץ לקיים את המצווה הברורה, לצום בימי שני וחמישי צום קצר, עד תום המלחמה, ככתוב בהלכה. ושהאלוהים יהיה בעזרנו.
רוני מידובסקי
