קריאת פרשת המלחמה בין שבט בנימין לשאר שבטי ישראל בעקבות פרשת הפילגש בגבעה מעוררת אצלי שאלות קשות בעניין הבנת ההשגחה האלוהית.
לאחר שהתפרסם בכל שבטי ישראל, החטא הנורא שבאונס ההמוני שעשו בני בליעל משבט בנימין שגרם למותה של האישה, מתאספים שבטי ישראל ודורשים שיעשה דין צדק בתושבי הגבעה. בני בנימין אינם מסכימים לכך ויוצאים למלחמה על שאר השבטים. בשני הקרבות הראשונים נהרגים ארבעים אלף איש מבני השבטים. רק בקרב השלישי מוכרע שבט בנימין ורוב לוחמיו נהרגים.
חז"ל וכן רוב המפרשים אמרו שנפילת עשרות אלפים מבני השבטים בשני הקרבות הראשונים, בהם הפסידו למרות שמספרם היה רב בהרבה מבני בנימין, היה עונש אלוהי. לדבריהם היה זה עונש, כי לא התגייסו למחות בצורה תקיפה כנגד פסל מיכה. נראה לי שכדאי לדון בשתי פרשות אלו הכתובות בסוף ספר שופטים שהמפרשים קשרו אותם יחדיו, כי כפי שהאירועים מתוארים בפשט, זה מעלה אצלי תהיות. לא כתוב שהפסד השבטים בשני הקרבות הראשונים ונפילת עשרות אלפים מהם בקרב היה זה עונש. גם לא היה נביא שהתריע על כך, ונראה שהאורים ותומים עודדו אותם לצאת לקרבות. אם כך איך אפשר לדעת שהיה זה עונש, ובעיקר איך אפשר לדעת את סיבתו?
ואביא תחילה את דברי חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין, שעליהם מסתמכים המפרשים (פירוש שטינזלץ): "ר' נתן אומר: מגרב מקומו של מיכה לשילה מרחק שלשה מילין, והיה עשן המערכה שעל המזבח שבשילה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, להוציא את מיכה מן העולם, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, לפי שפיתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה, על חטא פסל מיכה, נענשו אנשי פילגש בגבעה שבטי ישראל שעלו למלחמה על שבט בנימין ונהרגו מהם ארבעים אלף איש. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם ולא עשיתם דבר לבער את פסלו של מיכה, על כבודו של בשר ודם שהרגו את אשתו מחיתם! ולכן לא הצליחו בתחילה במלחמתם ואבדו נפשות רבות". (סנהדרין, קג, ע'ב, שטינזלץ).
מגמרא זו עולה השאלה, אם העם לא היה מתגייס בהמוניו למחות על פילגש בגבעה, האם אז לא היה נענש על פסל מיכה?
טענתו העקרונית של ר' נתן היא, שהקב"ה שופט כל מצב לגופו, כלומר שאין דין אחד כולל ואחיד לכל חטא. במקרה הזה רואים שהיה לכלל שבטי ישראל היכולת והמוכנות הנפשית להתגייס באופן מעשי כדי לדרוש דין צדק. על רקע זה אומר ר' נתן, שאם יש לכם אנרגיה למחות, ובשלות מוסרית נפשית לכך, למה לא מחיתם על דבר החשוב עוד יותר שהוא עבודה זרה. זוהי טענה מורכבת. מצד אחד היא מקשה עלינו להבין את דרכי ההשגחה, כי אין אמת מידה ברורה אחת כללית ואחידה לכל האירועים. מצד שני יש בטענה זו גם משהו מעודד, שהקב"ה דן אותנו בהתחשב בכל הרקע והנסיבות של מעשינו.
כל הדיון של חז"ל והמפרשים על ההשגחה האלוהית במלחמת השבטים, הוא כאמור על רקע העובדה שאין הכתוב מזכיר במפורש שהיה זה עונש אלוהי. לא כתוב שהיה נביא, שהתריע או הוכיח אותם על כך, יתר על כן, על פי פשט הכתוב נראים השבטים ממש במיטבם. עצם ההתגייסות לדרוש דין צדק בנושא כזה אינו מובן מאליו כלל. הרמה מוסרית של העמים מסביבם, ודאי שלא הייתה כזו, שעם שלם היה מתגייס כדי למחות על עוול מוסרי. גם מעמד הנשים בעת ההיא, ועל אחת כמה וכמה פילגשים, לא היה מעורר אנשים להתגייס כדי לדרוש יחס מוסרי כלפיהן.
אפשר גם להעריך את העם שבעצמו מבין שאולי חטא, ועל כן הם צמים לפני האלוהים כדברי הכתוב: "וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה׃ (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם׃ (כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל" (שופטים , כ, כו). וכך גם אחרי הקרב הראשון בכו הלוחמים לפני האלוהים. גם אם לא דייקו בדרך השאלה באורים ותומים כדברי חלק מהמפרשים, הרי התנהגותם זו מראה על מעלה גבוהה של העם. התנהגות כזו של העם, לא מצאנו הרבה פעמים בתנ"ך. לא פגשנו הרבה שהעם התגייס בהמוניו לדרוש דין צדק. גם לא ראינו הרבה, שהעם הבין שאם באים עליו מקרים קשים, אז כדברי הרמב"ם עליו לדעת שזהו דין אלוהי ועליו לצום ולעשות תשובה. אם כך איך אפשר לקבל שהעם שמתנהג בצורה כה נעלה, נענש עונש כה חמור?
גם עניין פסל מיכה שמוזכר בדברי ר' נתן בגמרא מעורר אצלי שאלה, מה היה כה מיוחד בו?
לכל אורך ספר שופטים מוזכר שהעם עשה הרע בעיני האלוהים ועבד עבודה זרה. לא מוזכר אף פעם שציבור כלשהו היה צריך למחות על כך, ונענש עונש כה כבד כי לא מחה. יתר על כן, מוזכר שכבר גדעון לקח מהשלל אחר נצחונו על המדיינים זהב ובדים יקרים, ועשה מהם אפוד ומרכז עבודה כלשהו. וכתוב: " וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה. וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם, וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ" (שופטים, ח, כז). על פי הפשט, גדעון עשה את האפוד אחרי שהעם ביקש שימשול עליהם. הוא עשה אותו מפואר כדי שיבואו לראותו והדבר יזכיר לכולם, שהאלוהים הוא המושל ולא שום אדם בשר ודם. בסופו של עניין הפך מקום האפוד בתחילה למרכז עבודה להשם, ואחר כך מקום לעבודה זרה.
אם כך מה כל כך מיוחד היה בפרשת פסל מיכה?
יש אולי סתירה פנימית בדברי הגמרא. כאשר המלאכים רוצים להוציא את מיכה מהעולם, כתוב: "אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, לפי שפיתו מצויה לעוברי דרכים". כלומר שהקב"ה שם את מידת החסד של מיכה, הקשורה ליחסים בין אדם לחברו, לפני חטא העבודה זרה שלו.
גם נראה מפשט הכתוב בספר שופטים, שמיכה לא התכוון לעבודה זרה. וכתוב: "וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה׃ (ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה" ובהמשך כתוב: "וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יְהוָה לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן". שמואל שעל פי המסורת כתב את ספר שופטים, שם את השם המפורש בפי מיכה ובפי אמו, לכן כנראה שהם התכוונו לעשות בביתם בית עבודה לה' ולא לעבודה זרה. גם בהמשך כתוב שבני דן מתייחסים לכך בצורה דומה. הם חשבו שהנער הלוי יכול לשאול באלוהים האם יצליחו בדרכם, בזכות הפסל והמסכה של מיכה.
בתקופה בה היה המשכן בשילה, היה אסור לעשות במות פרטיות לעבודת השם, לכן אין ספק שמיכה ואמו חטאו בעשיית במה, וגם בעשיית פסל ומסכה. וכתב הרלב"ג: "פסל ומסכה אשר היו צורות אשר יטעו בהן האנשים ויחשבו שיש בהן כוח לומר עתידות מצד עוררם הכוח הדמיוני. ונדמה שלזאת התכלית עשה אותם מיכה בראשונה, ולא לשם עבודה זרה". אם כך, צורת הפסל והמסכה שהייתה להם, לא הייתה כדוגמת הפסלים המוכרים באזור שייועדו לעבודה זרה. אולי אפילו לא היה לפסל צורת אדם.
אז מה היה כה חמור במעשהו של מיכה שנזכר לדראון עולם, יותר מכל העבודה הזרה הברורה וההתרחקות המחלטת מעבודת ה' שנזכרות לא אחת בתנ"ך?
עונה על שאלה זאת ר' נתן בגמרא: " והיה עשן המערכה שעל המזבח שבשילה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה". כלומר שקשה היה להבדיל בין העשן הכשר של המשכן לבין העשן הפסול של בית מיכה. נראה אולי שכוונתו, שדווקא בגלל הקרבה של דרך אסורה זאת לעבודת האלוהים שבמשכן, הסכנה בה הייתה גדולה יותר. יותר קל לסטות מדרכה של תורה וללכת לדרך קרובה, המאמצת חלק מערכי התורה, מאשר לדרך המנוגדת לה בתכלית. כלומר שהסכנה שבעיוות האמת והכנסת דעות רעות לתוך החיים הדתיים קשה יותר מעבודה זרה. עבודה זרה היא חטא גדול, אבל קל לזהות חטא זה ולשלול אותו ולמחות כנגדו. לעומת זאת דעות שקריות, לדוגמה כמו הגשמת האלוהים, בגלל שהן אחוזות ומעורבבות בדעות אמתיות, קשה למחות כנגדם, וסכנתם שיעוותו לחלוטין את המנטליות היהודית. למשל אפשר לראות שהשימוש בתפישות מאגיות ובביטויים שיש בהם הגשמת האלוהות, מלהיבים את הציבור ומושכים אותו "להתחזק" בחיים הדתיים, ולכן מרבים להשתמש בכלים אלו.
נראה גם שהעם לא התייחס למרכז בשילה כמו שהתייחס למקדש כשהוקם. למשל רש"י ורד"ק מפרשים שאלקנה אביו של שמואל, היה משתדל כל שנה לעודד את העם לעלות לשילה, כי רבים מהעם לא נהגו לעלות למשכן. מצב זה יכול לעודד עשית במות פרטיות לעבודת האלוהים.
על פי הרב אברבנאל פרשת פסל מיכה וכן פילגש בגבעה, התרחשו סמוך למותו של השופט שמשון. יש להניח שאנשי דן שהיו משבטו, לא עבדו עבודה זרה. מכיוון שאנשי דן התרחקו מאוד צפונה, הם שמחו לקחת את הלוי ואת פסל מיכה, ולהקים לעצמם מרכז לעבודת השם באזורם, ולא התכוונו לעשותו לעבודה זרה.
חוץ מזה, אם אכן קרו שתי הפרשיות בזמנים סמוכים, אין לדעת עד כמה היה כל העם מודע לעניין פסל מיכה. הרי עבודה זרה בתקופת השופטים לא הייתה תופעה עד כדי כך חריגה, וגם העברת המידע לכל העם ודאי לא הייתה מהירה. רואים לדוגמא , שאנשי שבט דן, לא ידעו על אותו מרכז בבית מיכה. בתיאור הפילגש בגבעה למשל, אילולי צורת הפרסום הקיצונית בה נקט הלוי שפילגשו נרצחה בגבעה, ספק אם הייתה הידיעה על כך מתפשטת בשבטים.
יש עניין נוסף שאפשר ללמוד מדבריו של ר' נתן על אפשרות הבלבול בין שני מרכזי הפולחן, זה בשילה הטהור וזה של מיכה הטמא . עניין זה קשור לשורש אפשרי לפירוד העם, שעלול להיקרע בין שני מרכזי פולחן מתחרים. הגמרא בסנהדרין (קא, ב) דורשת את שמו של נבט, אביו של ירבעם, וכותבת: " תנא [שנה] החכם: הוא נבט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי, ושמותיו נדרשים כך: "נבט" — שניבט ולא ראה, שחשב שהוא עצמו יגיע לגדולה ובאמת זכה לגדולה רק בנו. "מיכה" — משום שנתמכמך (נמעך) בתוך בנין ערי המסכנות של פרעה והוצא משם בדרך נס (שטינזלץ)". אפשר לראות שגם מדרש זה, הקושר בין נבט אביו של ירבעם שפילג את העם, לבין מיכה, רואה כבר במיכה שורש לפילוג העם. לפי מדרש זה, היה עוון העם על כך שהם לא מחו על בעיה שיכולה להביא לפילוג בעם, ולא רק על הקמת במה ועשיית פסל ומסכה.
אם כך, אולי בגלל סכנות אלו היה חשוב לר' נתן ולמפרשים, לכרוך את נפילת בני השבטים במלחמה, לפרשת פסל מיכה הכתובה בסמוך לה.
אם כך אז על מה בכל זאת הגיע אליהם הדין האלוהי?
אבל שאלה לא פחות קשה, היא איך בכלל אפשר לדעת מהו החטא שעליו גזר האלוהים את העונש, אם אין נביא שליח שמודיע זאת לעם במפורש?
כידוע כותב הרמב"ם בהלכות תענית א: "מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. …כלומר כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת, ודבר, וארבה, וכיוצא בהן ( וגם על הצרת שונאי ישראל לישראל. ועל החרב) זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עונותיכם הטו וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם."
אבל איך נדע בדיוק על איזה מעשים רעים אנו נענשים? מה המעשים שעליהם צריך לעשות תשובה ושינויי התנהגות? הרי תקופה ארוכה שאין ביננו נביאים שליחים שמקבלים על איזה עוון העם נענש, ומצווים להודיע זאת ברבים.
נראה מדברי הרמב"ם שאם באמת זועקים להשם וצמים, מתוך רצון ממשי שהוא יאיר את עיננו להבין במה חטאנו, הרי תבוא לנו לפחות הבנה פשוטה לכך. יתכן גם, שהידיעה על מהות החטא תהיה לפעמים ידיעה, שחלקים גדולים מהעם היו יכולים בהתבוננות אמת לדעת אותה ולהבינה. הרי האלוהים לא ידרוש מאתנו משהו, שבהעדר נביא שליח אינו אפשרי לנו.
ר' אברהם בן הרמב"ם כותב בפירושו על פרשת שמות על משמעות הביטוי ויזעקו בפסוק "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות, ב, כג). הוא מפרש: "ויזעקו – מן הסתם זעקה של תפילה אליו יתעלה. וכאילו אחזו בשעת כושר כשמת אותו מלך והרווח להם קצת, והתאספו לתפילה.". כלומר שהזעקה לדבריו היא זעקה של תפילה. ואפשר אולי להוסיף שהזעקה, צריכה להיות בלב פתוח לקבל תובנות חדשות ורצון לתשובה. הרי איך נקבל מהשם הבנה חדשה ואחרת, הבנה שאינה ממשיכה את התנהגותנו, שהביאה לאותו דין אלוהי עלינו. יתר על כן, אם לא רואים הבנות חדשות שמביאות לשינויי התנהגות, אפשר לומר שלא הזעקה, ולא התפילה, היו של אמת, ולא היו בלב פתוח אליו יתעלה.
ונחזור לפרשתנו. רואים בפשט הכתוב שכשהעם שואל באורים ותומים הם שואלים: " הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי". הביטוי בני בנימין אחי נשמע מוזר בהתייחס לכך שאותם בני בנימין הרגו בהם ארבעים אלף איש. ביטוי זה מופיע גם אחרי הקרב הראשון כאשר הם שואלים לפני ה' האם להמשיך במלחמה עם בנימין אחיהם. נראה שבני השבטים הרגישו שיש בעיה במלחמת האחים נגד בני בנימין אחיהם, וחוששים אולי שזהו החטא שעליו הם נענשו.
הפסוקים המתארים בהמשך את תחושתם הכואבת של בני השבטים על נפילתם של כה רבים מבני בנימין תומכים בהנחה זו. וכתוב: "וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל׃ (ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד" (שופטים, כא, ב). במקום שיבכו על ארבעים אלף החללים שנפלו מבני שבטיהם, הם מגלים גדלות נפש, ובוכים על האובדן הכבד של שבט בנימין, וזה למרות שבני בנימין הם אלו שבעצם פתחו במלחמת האחים.
מכל זה נראה, שהתובנה הפשוטה שהייתה לבני השבטים לגבי חטאם, הייתה שלא השכילו לנהל את האירוע, כך שלא תתפתח מלחמת אחים עקובה מדם. הם אינם נותנים לרגשות הכאב האישי על נפילת חבריהם בידי בני בנימין להשפיע על יחסם לשבט בנימין. הם אינם מאשימים אותם בניהול האירוע, למרות שנראה טבעי לעשות כך. התנהגותם זו של השבטים, וגם החלטתם הנועזת איך לעזור לשיקום שבט בנימין, מראים את לקיחת האחריות שלהם על המלחמה, והתשובה שעשו על כך.
נראה מהפשט, שמה ששמואל הנביא, כותב ספר שופטים, רצה ללמדנו לדורות, הוא את הנזק העצום לכלל ישראל שיש במלחמות אחים. אולי שמואל הנביא כבר חש, ואולי קיבל מהשם ברוח הקודש או בנבואה, את סכנת מלחמת האחים שתתפתח בהמשך בין בית שאול לבית דוד. הסכנה הגדולה שבהתדרדרות מצבי מחלוקת למלחמות אחים, הוא מסר שהעם יכול היה לקבלו ולהבינו. זהו עוון כבד שהעם יכול לזעוק ולבכות עליו, ולעשות תשובה. מסר זה גם חשוב לדורי דורות, בגלל הבעיה הנפשית הכאובה של מחלוקות כוחניות, בה חולה עמנו.
