כל שנה אנו קוראים את מגילת אסתר באווירת צהלה ושמחה. קריאת המגילה עוברת עלינו ביעף, מרוכזים לא לפספס אף מילה כפי שכתוב בהלכה, וכמובן לא לפספס את שמו של המן הרשע. האם אנו באמת מרגישים את החוויה שעברו היהודים אז, לפני שגילו להם את סוף המגילה? אנו שחווינו רק לפני שני דורות חווית השמדה נוראית של עמנו, מתקשים לדמיין שהיהודים תחת מלכות אחשוורוש, אכן עמדו לפני סכנת השמדה נוראית, מבלי לדעת מה יהיה בסופה.
הרב קוק כותב שהמן הרשע זהה חלושה בעם ישראל, וחשב שזה זמן מתאים כדי לגזור על העם את גזרת השמד. אבל איך התאפיינה אות חולשה? הרב כותב שהיה זה הפירוד והמחלוקות בעם, כפי שאומר המן לאחשוורוש ישנו עם המפוזר והמפורד בין העמים. לדבריו הייתה זו תקופה של מחלוקות קשות בעם, ושגם בתקופתו ניתן לראות מצב דומה ומסוכן כזה.
מה היה הרקע לאותן מחלוקת קשות בעם בתקופת המגילה, שהמן זיהה כעת נוחה לתקוף?
לשם הבנת האירועים המתוארים במגילה צריך לתאר את המסגרת ההיסטורית בה התרחשו (רש”י נותן סקירה כזו בפתיחתו לספר עזרא ונחמיה).
לאחר כיבוש הארץ ע”י הבבלים בראשונה, הם מגלים את חשובי העם ואת בעלי המלאכה. גלות זו נקראת גלות יהויכין, ומרדכי היה בין הגולים. ירמיהו הנביא שולח איגרת לגולים ובה נבואתו: “לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם”. כלומר שבעים שנה לאחר תחילת מלכות בבל, יהיה בהשגחת השם, אירוע היסטורי הקשור לסיום הגלות. הנביא אומר עוד, שעד מועד זה ישתקעו היהודים הגולים בבבל, יבנו בה בתים, ויתפללו לשלומה של המלכות בה הם נמצאים. פקידה זו התקיימה במועדה לאחר שבעים שנה, עם הצהרתו המרגשת של כורש, הקורא בשם אלוהים, לחידוש ההתיישבות בארץ והקמת המקדש.
ישעיהו הנביא מתנבא כמאה ושמונים שנה קודם לכן, שאלוהים ישלח מנהיג בשם כורש שיבנה מחדש את ירושלים ואת המקדש: “האומר (אלוהים) לכורש רועי, וכל חפצי ישלם, ולאמר לירושלים תבנה והיכל תוסד. כה אמר ה’ למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו…” (ישעיהו, סוף פרק מד). מהלך זה לא זוכה למימוש מלא. מעטים הם הנשמעים לקריאתו של כורש ועולים לארץ, ורובם היו מפשוטי העם.
מנהיגי העולים לארץ בעת ההיא היו יהושוע כוהן גדול וזרובבל, שכפי הנראה היה נכדו של מלך יהודה יהויכין, שגלה לבבל. זרובבל מתחיל לבנות את בית המקדש, אך בנייתו נעצרת בשל התנגדותם המאסיבית של תושביה הלא יהודים של הארץ.
בדיעבד יודעים אנו מדברי דניאל וכן מדברי זכריה, שישנו מועד נוסף לסיום הגלות שהוא “למלאת לחורבות ירושלים שבעים שנה” (דניאל, ט, ב). כאן מדובר במניית שבעים שנה מחורבן הבית בימי המלך צדקיהו, שהתרחש שמונה עשר שנים אחר גלות יהויכין. גם נבואה זו מתממשת, כאשר על פי המסורת, דריווש בן אחשוורוש ואסתר, מצווה בתקיפות על עם ישראל לקיים את מצוות אלוהים לסיום הגלות, ולסיים את בניית המקדש. שמונה עשרה שנה עברו מעת הפקידה- הצהרת כורש, לבין עת הגאולה בשנה השנייה למלכות דריווש. זהו מרווח הזמנים בין גלות יהויכין לחורבן בית המקדש.
חטאו של עם ישראל
אפשר להניח שבאותן שמונה עשרה שנה, נושא הגאולה וסיום הגלות הסעיר את העם. הנביאים שהיו בעת ההיא ממנהיגי העם, וחלקם היו בעלי מעמד גבוה בחצר המלכות, עודדו את העם להתארגן לקראת סיום הגלות על פי רצון השם. הם הכירו את הנבואה והטיפו אולי לעם, לעבור ממצב של ישיבת קבע בגלות למצב ארעי, “לארוז מזוודות” ולעלות לארץ, דרישה שנתקלה בוויכוחים והתנגדויות סוערות.
ודאי היו גם כאלה שציפו שסיום גלות בבל, יהיה ע”י ניסים גלויים כגאולת מצרים. הדרישה האלוהית לזהות את השגחתו המוסתרת במאורעות שקרו, מתוך בגרות, אחריות ויוזמה, ללא ציפייה לניסים גלויים, היא אחד מהמסרים החשובים של מאורעות המגילה. מסר זה מתאים לגישת הרמב"ם שכותב שגם לעתיד לבוא לא יצטרך המשיח לעשות ניסים, הוא גם אומר שימות שלטון המשיח לא יהיו שונים באופיים, אלא עולם כמנהגו נוהג (הלכות מלכים, פרק יא).
ידועה המחלוקת המפורסמת בין ר’ אליעזר לר’ יהושע (סנהדרין, צז, ב’), האם תשובה המתעוררת מלמטה, בבחירה חופשית של העם, היא תנאי לגאולה כדברי ר’ אליעזר, או במקרה ולא יעשו תשובה, תביא הגזרה האלוהית מלך שגזרותיו יהיו קשות כשל המן, שיעוררו בכוח את העם לתשובה. רואים מכאן שגם ר’ יהושע סובר שגזרותיו של המן, היו השגחה אלוהית שנועדה להחזיר את העם בתשובה, בקשר לגאולה המוכרחה לבא. נשאלת השאלה מה היה הביטוי המעשי של תשובת העם?
ידוע לנו מספר עזרא ונחמיה שרק חלק מהעם שמעו לדברי הנביאים ועזבו את הגלות. הם עזבו את בתיהם בגלות בתקופה שהייתה יחסית נוחה ליהודים, ועלו לארץ ישראל שהחיים בה היו קשים. על פי מה שתיארתי, הם אלו שעשו תשובה בנושא שהיה קריטי בעת ההיא. הם שמעו לצו האלוהי שהנביאים הודיעו עליו, והכריעו הכרעה קשה לעזוב את חייהם הנוחים בגלות ולעלות לארץ. אירועים היסטוריים מנוהלים על ידי ההשגחה האלוהית בדיוק רב, וכל הפרעה מצד הענות העם לתהליך הגאולה, תהיה הרת אסון.
מסופר לנו גם בספר עזרא ונחמיה, שהעולים לארץ לא הצטיינו בבקיאות במצוות התורה ובהקפדה על שמירתם. למשל מסופר שהם נשאו נשים נוכריות, לא שמרו את השבת כהלכתה, לא היו בקיאים במנהגי חג הסוכות, והכוהנים לא התמצאו בהלכות עבודת המקדש. ובכל זאת, עצם רצונם לשמוע לרצון האל מפי נביאיו, ולעשות מהלכים מעשיים לסיום הגלות, נחשב להם כתשובה, והם אלו שאפשרו את התהליך הארוך שהביא לפריחת חיי התורה בארץ בבית שני.
ר’ יהודה הלוי בספרו הכוזרי, מגיב על טענת הכוזרי, שהיהודים אינם עושים מאמצים גדולים להתיישב מחדש בארץ ישראל. הוא כותב:
“אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר! כי אמנם חטא זה, הוא העוון שבגללו לא התקיים הייעוד ההנעלה שייעד האלוה לבית שני…כי לא נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה. רק מקצתם נענו לקריאה, ואילו רוב היהודים והחשובים שבהם, בחרו להישאר בגלות, מסכימים לשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנם הנוח ועסקיהם…והפסוק בשיר השירים, ‘דודי שלח ידו מהחור’, רומז לעזרא הסופר, שפצר בהם, ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם.” (הכוזרי, מאמר שני).
כמה שנים בודדות לפני אותו “סוף דבר” ולפני עזרא הסופר, היו אירועי המגילה ותשובת העם. אם אחרי כל אלו נענו רק מעט מהיהודים לרצון האלוהי לסיום הגלות, אפשר לשער מה היה המצב לפני גזרת המן.
תקופות הגאולה
תקופת המגילה שבה התרחשו המאורעות הקשורים לסיום גלות בבל, העלייה לארץ ישראל, ההתמודדות עם הכותים שישבו בארץ והקמת ישות מדינית ישראלית מחודשת יכולים להוות אב טיפוס לתקופת סיום הגלות הארוכה והקמת מדינת ישראל.
בדורות האחרונים אנו עדים להתגשמות הנבואות הכתובות כבר בתורה ואחר כך בנביאים, לגבי סיום הגלות הארוכה. מי שפורש את מבטו לכול אורך הגלות הארוכה שנראתה כקבועה וללא סוף, אינו יכול אלא להשתאות על התהליך הדרמתי שעבר העם היהודי במאה השנים האחרונות בו התגשמו הנבואות, ולזהות את השגחת הרצון האלוהי שניהלה מאורעות כבירים אלו.
ההכרה בהשגחה האלוהית הפועלת בצורה נסתרת במאורעות, בתווך של המקריות, היא יסוד יהודי חשוב הנלמד מהמגילה. הכרה בהשגחה נסתרת זו, היא היסוד לאפשרות התיקון, שלא יחול עלינו האיום האלוהי – אם תלכו עמי בקרי אלך אתכם בחמת קרי, כלומר אם תפרשו את המאורעות רק כמקריים, אצמצם את השגחתי, ואז באמת תהיו תחת המקריות.
אסיים באותו מאמר נפלא ואקטואלי של הרב קוק שבו הוא כותב: "בימי הפורים האל …שייסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל ואת הגוי כולו, צרות רבות מבחוץ. אך יותר גדולה היא הצרה הפנימית שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו…..והאמרה הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים", הכתובה במגילה, מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם. …אבל איך תכניס בכפיפה אחת…את כל הסיעות ואת כל מפלגותיהם? …הרי אנחנו רואים בעיננו, איך שקמים יהודים נגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה לזה לזאבים ולנחשים, ואיך תאמר 'לך כנוס את כל היהודים'? … אמנם אמר המן הרשע שישנו עם אחד מפוזר ומפורד.., ובאמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זאת עם אחד הוא…" (מתוך הקובץ מאורות הראי"ה על חנוכה ופורים)
דמותו המיוחדת והמאחדת של מרדכי, היא הראויה לכנוס את כל היהודים. הוא זה שמצליח לעורר את המשותף והמאחד של כל הסיעות והמפלגות, ולעורר את העם לתשובה. הכתוב במגילה מאפיין את דמותו המאחדת של מרדכי בכך שהוא מציין שמרדכי היה איש יהודי ואיש ימיני. כלומר שהיה קשור, וייצג את שני השבטים, בנימין ויהודה שרוב יהודי הגלות היו מהם, ושמהם צמחו המלכים החשובים שאול ודוד. בהמשך מרדכי שעלה לגדולה והיה שר מרכזי במלכות פרס, מוביל מאחורי הקלעים, את המהלכים לחיזוק והרחבת ההתיישבות בארץ. היותו דמות מאחדת בעם, הייתה חשובה לפעליו.
פורים שמח ומאחד ובשורות טובות
