פירוש תפישותיו של הרמב"ם במורה נבוכים, בנושאים שונים ובעיקר בנושאי בריאת העולם, הנבואה וההשגחה, צריכים להיות כפופים לדבריו בהקדמה לספר. הוא כותב שם, "אני משביע באלוהים יתברך, את הקורא בספרי זה, שלא יפרש ולא יבאר לזולתו אפילו דבר אחד, אלא מה שבואר מפורש בדברי מי שקדמוני מחכמי תורתנו הידועים….כי אפשר שמה שהבין מדברי, יהיה שונה ממה שהתכונתי אליו, ויגרום לי נזק כגמול על רצוני להיטיב לו, ויהיה משלם לי רעה תחת טובה". הרמב"ם מחדש ומדייק עניינים בכל נושאי ההשקפה התורנית ולדבריו בהקדמה אסור לדחוק את דעותיו כך שיצאו מחוץ לגבולות הגזרה של העקרונות הכללים שהם על דעת חז"ל.
אי אפשר לקבל את דברי האומרים , כאילו הרמב"ם במורה נבוכים, הוא בעיקר פילוסוף שנגרר אחרי דעת אריסטו. הרמב"ם הוא אישיות תורנית וגם הלכתית מבהקת. הוא גדל והתחנך במשפחת תלמידי חכמים וכל עולמו הפנימי קשור לתורת ישראל ולתורת חז"ל. באחת האגרות הוא כותב: "ומודיע אני.. להדרת הרב יהונתן הכוהן…שאף על פי שבטרם איווצר בבטן, התורה ידעתני, ובטרם אצא מרחם לתלמודה הקדשתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני, והיא אילת אהבי ואשת נעורי אשר באהבתה שגיתי מנעורי. ואף גם זאת נשים נוכריות נעשו לה צרות (חכמות הפילוסופים)…., והאל יודע שלא נלקחו מתחילה אלא להיות לה (לתורה) לרקחות, ולטבחות ולאופות….". לדעתו לימודי הטבע וכן הבירור המדויק מחשבתית של עקרונות היהדות הם מצווה והם גם חלק מתהליך ההתחנכות בדרכי הנבואה. מכיוון שבתקופתו תורת אריסטו נראתה לו הכי מהימנה לחקירת הטבע ובירור שאינו מניפולטיבי של העקרונות המחשבתיים, הרי הוא אימץ אותה ככלי. אם זאת, הרמב"ם מבהיר, שאינו מקבל את דעותיו ומסקנותיו של אריסטו בנושאים המרכזיים הנידונים במורה.
ישנם דעות שהרמב"ם כאילו מסתיר במורה נבוכים, שדעתו היא שהעולם קדמון ואינו נברא. אני מתפלא על חוקרים שכביכול היו אמורים להיות כפופים יותר לכללי האמת שמעלים דעה כזו. בחלק ב' של המורה, הרמב"ם כותב בברור כמה פרקים שאין לדעת הקדמות הוכחה, הוא מראה את הכשלים של הוכחות הקדמות ואומר במפורש שיש להעדיף ולהחזיק באופן מחלט בדעתם של אברהם אבינו ומשה רבנו ודעת התורה, שהעולם נברא יש מאין. דעתו זו מופיעה גם בפרקים בחלקים אחרים שבספר.
הרמב"ם היה אישיות בעלת תודעה היסטורית, וראה את ייעודו כמשפיע על העולם היהודי ומחזקו לאורך כל ההיסטוריה. וכי למה כתב את המורה נבוכים אם מוסתרת בו דעתו שהעולם קדמון, דבר שהיה פוסל מראש את ספרו. הרמב"ם כפי ציטטתי משביע ומזהיר מהבנות כאלו ואחרות שמסלפות את דעותיו ומוציאות אותם לגמרי מחוץ לדעת חז"ל.
אי אפשר גם לפרש את דברי הרמב"ם בנושא בריאת העולם, כאילו הוא מצדד בדעת אפלטון של בריאת הנמצאים מחומר היולי קדמון. הוא מתייחס לכך במפורש בחלק ב' פרק כ"ה ואומר שדעה זו אינה סותרת את התורה, ואפילו אפשר היה לפרש את פשט הכתובים כרומזת אליה. אבל הוא מסכם ואומר לגבי דעת אפלטון: "אבל אין ההכרח מביא אותנו לדעה זו, אלא אם התבאר הדעת ההיא במופת. אמנם כל עת שלא יתבאר במופת, לא זה הדעת שניטה אליו, ולא נביט אל דעה זו כלל, אבל נבין הכתובים כפשוטיהם. ונאמר כי התורה הגידתנו ענין לא יגיע כוחנו להשגתו, והאות מעיד על אמיתת טענותינו". הרמב"ם אומר בבירור שההשגה האנושית אינה יכולה לתפוש הופעה החומרית יש מאין. גישת אפלטון לגבי חומר קדמון שהיה יסוד לבריאה, מכניסה יסוד שאינו נובע מהרצון האלוהי בעל החכמה המושלמת. תפיסה זו מזמינה גישות של שניות, שהתבטאו בנצרות כקשורות לכוח נפרד מהאלוה ומתנגד לו, הקשור ליסוד החומר הגשמי שגם הוא קדמון כמו האלוה. כוח עצמאי זה כונה דמיורגוס או שטן. תפיסות אלו עודדו גישות אגרסיביות נזיריות להתמודד עם כוחות החומר השטניים.
אי אפשר גם לפרש את המורה נבוכים כאילו הנבואה היא דמיונות בתודעת הנביא של עניינים אותם הבין וחשב בכוח שכלו בלבד. כלומר, שכאילו הנבואה וההבנות בתודעת הנביא אין מקורם בא מבחוץ, ממקור שהוא חכמה אלוהית. בהרבה פרקים במורה הרמב"ם מתייחס לשפע האלוהי השופע על השכלים הנבדלים ומגיע גם לתודעת הנביא. נכון שאפשר להבין מדבריו שהאדם שהשתלם בדרכי הנבואה עד שהתעלה למדרגה למדרגות הנבואה קולט את השפע האלוהי. הרמב"ם כידוע פותר את בעיית הרצון האלוהי המנבא את האדם בכך, שהאלוה היה יכול למנוע נבואה ממי שראוי לה. כלומר שכל מי שמתנבא הרי זה "באישור אלוהי" כלומר ברצונו.
הגישה הפרסונאלית ביחסים עם האלוהים היא מרכיב חשוב ובולט בתורה ובחז"ל. הרמב"ם כותב שאם זאת שמדובר על קליטה, חווית הנביא היא מאוד פרסונאלית. אי אפשר להניח שהרמב"ם לא תפס כך את תופעת הנבואה ולא חש כך בעצמו לגבי השגות שהתנוצצו בתודעתו שבאו לו ממקור אלוהי.
הגדרתו את האדם כיצור המסוגל בפוטנציאל להתנבא, ולקבל מסרים מהגורם האלוהי שמחוץ לטבע, הוא חידוש מרחיק לכת, וגם תיאורו המפורט את תופעת הנבואה הוא יוצא דופן מספיק. יש לדחות לגמרי את ההבנה כאילו הרמב"ם סובר שהנבואה היא תופעה פנימית וסגורה של האדם הנעלה. לא צריך לדחוק את הבנת דעותיו כך, שיצאו מגבולות הגזרה שהוא הציב, ואין זה הכוון של פשט דבריו במורה נבוכים.
גם את דעותיו של הרמב"ם בנושא המסובך של ההשגחה האלוהית באדם, יש מפרשים המוציאים אותם מחוץ לגבולות הגזרה של חז"ל. חלקם אומרים שהרמב"ם מכיר רק בהשגחה טבעית, שפירושה שחוקי הטבע וחוקי ההתנהלות האנושית, מענישים מי שלא מכיר בהם ופועל באופן לא מציאותי. אחרים אומרים שהאלוה אינו פועל במאורעות המעשיים בכלל אלא רק משגיח רק דרך התודעה האנושית דרכם הוא מזהיר את הראויים לכך מאירועים קשים.
אין אפשרות לחשוב שהרמב"ם לא מצדד בעקרון היהודי הבסיסי של שכר ועונש בצורתו הפשוטה והפרסונאלית. כלומר שהאלוהים יודע את כל ענייני האדם. אם חטאו האדם או האומה, הרי הוא מעניש ואם עשו תשובה, הרי הוא מסיר את העונש. לשאלה הפילוסופית לגבי שינוי באלוהות, שכביכול קורה אם מתוספות לו כל העת ידיעות על מצב הנבראים, וכן שינויים ברצונו לבחור תגובות הולמות, הוא מתייחס למשל בחלק ג, פרק כ' וגם בפרקים אחרים. הוא מסביר שאין הדבר כך ותמיד מדובר על רצונו הקדום. גם עניין רצונו הקדום שאינו על שום ציר זמן נידון בכמה פרקים. הרמב"ם אומר שאין ההשגה האנושית יכולה לתפוס את עניין הרצון הקדום שבו הכול צפוי והרשות נתונה. ההשגה האנושית תופסת את עניין הרצון והתגובה על אירועים תמיד על ציר הזמן ואינה מסוגלת עקרונית לתפוס הוויה שאין בה ציר זמן.
עם זאת תפישתו בהשגחה היא מורכבת. צריך לצרף את הנאמר במכלול הפרקים בהם הוא עוסק בנושא לאורך כל הספר כולל חלק א' שבו לא מעט הערות בנושא ההשגחה. בחלק ג' י"ז הוא מחלק בין דעת תורתנו והמון חכמנו לבין דעתו. דעתו כמובן אינה סותרת את העובדה, שהשם יודע את מעשי האדם ומשגיח בהם על פי השכר והעונש. אבל הוא מדייק ואומר בכמה פרקים שמידת ההשגחה תלויה במדרגת האדם והאומה בעבודת השם. בחלק א' פרק כ"ג הוא אומר למשל, שהפקרת האדם לידי המקרה, הוא עונש קשה ואיום. את נושא הפקרת האדם לידי המקרה כעונש הוא מזכיר בצורה לגמרי ברורה בעוד פרקים. בפרקים י', י"א, י"ב הוא מתייחס בהרחבה לרעות הפוקדות את האדם. אי אפשר לטעות בכוונתו שם, שלא כל הרעות הבאות על האדם הם פעולה ישירה של האלוהים, אלא כדבריו שם, שהרע הוא העדר, והמאורעות הקשים קורים, כשהשם מסיר את השגחתו. יוצא מכך שלדבריו, השם כן יפעל לטובה במאורעות, כשירצה, כדי למנוע צרות. כמו כן הוא אינו שולל במורה נבוכים שיש השגחה ניסית על ישראל ועל אנשים במעלה רוחנית גבוהה ולכן האלוה ישגיח על ישראל ועל יחידים בצורה הפשטנית של שכר ועונש (וזוהי דעתו).
כאשר באה צרה על האדם הוא חייב לפשפש במעשיו ולעשות תשובה, בין לפי דעת המון חכמנו, ובין לדעת הרמב"ם המורכבת יותר. עיקרון נוסף שהרמב"ם מדגיש זה את הבחירה החופשית של האדם ואת אחריותו למעשיו. חלק מהמאורעות הקשים הפוקדים את האדם קשורים להתנהלותו במציאות, והם באחריותו הישירה. הדגשות אלו הם חשובות ובהחלט נמצאות בתוך גבולות הגזרה.
