מאותה העת בשירותי הצבאי בסיני בה נפתחתי לחוויה, בה באמת הבנתי שיש תכלית עליונה לחיי, ושעלי לנסות לגלותה וליישמה, כל נושא אפשרות התעלות האדם הסעיר את ליבי. איך אני יכול לכוון עצמי לדרך של אמת, איך אני יכול לשפר ולכוון את התנהגותי על פי ערכים נעלים יותר, איך אני יכול לשפר את כישרונותיי? נושאים אלו כבשו את תודעתי ומעסיקים אותי תמיד עד היום. נושאים אלו קשורים ליעדים שהם יחסית קצרי טווח, אבל מה האופק, מה השיא אליו יכול האדם לחתור בהתפתחותו? האם זה החוויה של עניין, סיפוק ומיצוי כישרונות, האם זו תחושת סיפוק מהגשמת ערכים ונתינה ללא גבול, או אפילו תחושת שיא של הארה חווייתית? כל האפשרויות האלו שמניתי נכללות עדיין בתוך המציאות הטבעית של האדם. כפי שכתבתי בפרשת בראשית, היהדות מחדשת לנו חידוש גדול, שהאדם הוא היצור היחידי שיכול לפרוץ בתודעתו את גבולות הטבע החומרי, לקלוט משהו מרצונו של בורא העולם ולהתעלות למדרגות הנבואה.
לימוד ובירור יסודות היהדות חייב להתחיל מבירור תופעת הנבואה שעליה נשענת אמיתות התורה. שאלתי פעם את הרב, האם אפשר להוכיח שאכן האדם קולט שפע אלוהי, ושיאה של קליטה זו היא תופעת הנבואה. הוא ענה לי שאין שום אפשרות להבין את הכוון המוסרי שחלחל לאנושות, כתופעה שהמקור לה הוא רק האדם עצמו. בעולם החי וכן בתרבויות של האדם הקדמון התנהלו הדברים על פי יחסי כוחות ושליטה, כאשר המטרה הייתה ההישרדות. מהנביאים הראשונים לפני אברהם, הופיע כיוון חדש – הכיוון המוסרי, הסותר את עיקרון הכוחניות. כיוון זה נוסח על ידי אברהם אבינו לתורה רוחנית, ואחרי כמה דורות התפרץ לתוך האנושות כתורת חיים מוסרית שלמה ומפורטת על ידי נבואות משה. כיוון מוסרי זה חורג ממהלך ההתנהלות של עולם הטבע. בדומה לקפיצות באבולוציה, שאי אפשר להסבירן כנובעות מהמצב שקדם להן, כך גם את החידוש שבחזונו של אברהם אבינו ולאחר מכן בתורת ישראל, אי אפשר להסביר רק על פי תהליכים היסטוריים אנושיים.
משה רבנו, שהיה הנביא השליח הראשון, מתלבט כיצד יוכיח לבני ישראל את מציאות הנבואה לאחר שהוכיח להם את מציאות השם בראיות הרמוזות בביטוי “אהיה אשר אהיה”, מאחר שלא נשמע בעולם שידבר האלוה עם האדם וישלחו לדבר בשמו. הרמב”ם מתאר דילמה זו של משה וכותב: “השיבו משה רבנו ע”ה ואמר (להשם), הנה גם אם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים, מה תהיה ראייתי להם שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז נתן לו האותות”[1]. אבל האותות אינם הוכחה. ובהלכות דעות אומר הרמב”ם שהמאמין על פי אותות יש בליבו דופי.
תופעת הנבואה כידיעת העתיד נחשבה במשך תקופות רבות כעובדה שצריך לנסות ולהבינה, אך אי אפשר להכחיש מציאותה. הרלב”ג למשל מתחיל את דיונו על הנבואה בספרו “מלחמות השם” בקביעה שאין אפשרות שידיעת העתיד בצורותיה השונות (בחלום, בקסם ובנבואה) היא מקרית, שכן היא תופעה רחבה מכדי להיות מקרית. הוא כותב: ”ונתחיל ונאמר שמה שנמצאהו מהגיע הידיעה לאדם בדברים העתידיים, בחלום בקסם או בנבואה, אי אפשר שיהיה במקרה, שכן אם הייתה זאת תופעה מקרית, הייתה מציאותה במעט מהזמנים ובמעט מהדברים”.
איני יודע אם נעשו מחקרים על יכולתו של האדם לנבא מאורעות שלא הייתה שום אופן אפשרות להסיק שיקרו, כלומר שהיה בפרטיהן גורם מקרי לחלוטין. אם נעשו מחקרים כאלה ודאי שלא נעשו באנשים בעלי מדרגת נבואה. ברור שהיו וישנם אנשים שקיבלו נבואות מפורטות על מאורעות שיתרחשו, כולל פרטים במאורעות שהם מקריים לחלוטין. השאלה היא כיצד להבין ולהסביר תופעה זו, שכן היא מצביעה על כך שבצורה כלשהי גלומים המאורעות על פרטי פרטיהם בהוויה שאינה תחת הזמן, טרם יציאתם לפועל במציאות.
בעם ישראל הייתה התופעה של קליטת מסרים אלוהיים בנושאים של גילויים רוחניים, הבנות לגבי המציאות וידיעת העתיד, נחלתם של הנביאים גדולי הדור, מנהיגי ומלכי העם, וכן חכמים שהיו בעלי מידות. גדולים אלו היו בעלי שכל ישר ויציבות נפשית, מושרשים במציאות ובעלי אחריות היסטורית עליונה, שקשה שלא להאמין לדבריהם.
עבור הרמב”ם תופעת הנבואה הינה תופעה ברורה שהתורה מעידה אליה ושמעידה אליה כל אותה שרשרת רבת סעיפים של נביאים וחכמים, שהגיעו למדרגות גבוהות והנהיגו חייהם על פי אמות מידה של צדק ואמת עליונים. נבואותיהם של אותם ענקי תודעה מראות שלא עזב האל בורא העולם את האנושות תועה לבדה, ללא אמות מידה לגבי רצונו בעולמו. אלוהים הינו שותף פעיל כל העת בהכוונת ההיסטוריה האנושית על ידי אותם כלי תודעה אנושיים הפתוחים לקבלת המסרים, שלעיתים מוכיחים על עוולות ועל חיי שקר, לעיתים מתווים כיוון ולעיתים פורצים דרך חדשה בתודעה האנושית.
הגדרת האדם כיצור המסוגל לנבואה
הרמב”ם מגדיר את תופעת הנבואה ואומר: “דע כי אמתת הנבואה ומהותה, הוא שפע שופע מאת השם יתברך, באמצעות השכל הפועל, על הכוח הדיברי (התודעה השכלית) תחילה, ואחר כך ישפע על הכוח המדמה. זוהי היותר עליונה שבמדרגות האדם, ותכלית השלמות אשר אפשר שיגיע אליה האדם” (מ'נ, ב, לו). בדבריו אלו קובע הרמב”ם את העובדה המדהימה, שהיצור האנושי נברא כך, שהוא יכול בטבעו להגיע למעלות הנבואה ולקלוט שפע אלוהי שמקורו הוא הרצון האלוהי הנבדל מהטבע. עדיין לא ברור מדבריו מה זה שפע אלוהי, ומה המשמעות שאותו שפע מגיע לנביא באמצעות השכל הפועל. גם לא ברור האם הנבואה היא פעולה חד צדדית אלוהית או שלמדרגת האדם תפקיד מרכזי בה, ואז איך ניתן להגיע למדרגות אלו.
הרמב”ם מסביר את המושג שפע אלוהי, כדימוי לפעולת הרצון האלוהי בתודעת האדם. אין לתודעה האנושית אפשרות להבין ולהגדיר את המעבר מרצונו של האל הנבדל, אל תופעות המציאות המוגבלות והחומריות. אפשרי לנו רק לתאר את פעולות האל בעולם בדמוי, ודימו אותה הנביאים בלשון שפע. דימוי זה הוא על דרך משל למעין השופע מים, וזורם ומצמיח צמחים במקום הרחוק ממקור נביעתו. וכותב הרמב”ם שם: “וכאשר היו מעשי השכל הנבדל גלויים במציאות, והם כל מתחדש שלא התחדש מגוף המזג בלבד (כלומר לא התחדש כתוצאה ממגע חומרי), ידענו בהכרח שזה הפועל לא התחדש על ידי עניינים חומריים, מפני שאינו גשמי, ויכונה לעולם פועלו של הנבדל בשפע, על צד ההידמות למעין המים” (מ'נ, ב, יב). ולעניין הנבואה הביא הרמב”ם את הפסוק: “באורך נראה אור, והוא העניין בעצמו, כי בשפע השכל אשר ישפע ממך נשכיל ונתיישר ונשיג השכל, והבינהו” (שם).
הרמב”ם מתחיל את פרקי הנבואה ומציין שלוש שיטות לתיאור תופעת הנבואה.
- הדעת הראשון – דעה שניתן בטעות להבינה מתוך התנ”ך, שעל פיה השי”ת יבחר מי שירצה, רק שיהיה אדם טוב, וישרה עליו רוח נבואית. על פי תפיסה זאת שהיא לדעתו “דעת הפתאים ממי שיאמין בנבואה וכן קצת עמי אנשי תורתנו”, על פי דעה זו, הנבואה עצמה היא בבחינת נס-רצון אלוהי אקטיבי חד כווני, הבא מלמעלה כלפי מטה.
- היא דעת הפילוסופים – “והיא שהנבואה היא שלמות כלשהי בטבע האדם. שלמות זאת אינה מושׂגת לאדם אלא אחרי תרגול המוציא את מה שיש בכוח מין (האדם) אל הפֹּעַל, אם אין מונע זאת אופיו או איזושהי סיבה חיצונית, כדין כל שלמות העשויה להימצא במין כלשהו” (שם). על פי תפיסתם, הנבואה מקורה בטבע האנושי בלבד ואין בה ביטוי לשום רצון אלוהי שכן לשיטתם אין האלוהות בעלת רצון כלל.
- דעת תורתנו – הרמב”ם מתאר את תופעת הנבואה על פי דעת תורתנו באופן הנשמע מהפכני. לדבריו דעת תורתנו היא שהנבואה היא טבעית לאדם כמו דעת הפילוסופים, וכמו כל יכולת אנושית מובחרת אחרת, אדם בעל כישרון מולד, הפועל והמתאמץ בדרך הנכונה, יגיע למעלות הנבואה. אלא שבנוסף לכך, דעת תורתנו שאלוהים ברצונו יכול למנוע זאת ממנו, כך שגם אם ראוי הוא לנבואה, אז על דרך הנס הוא לא יתנבא. כלומר שלמרות הצד הטבעי שבתופעת הנבואה, הרצון האלוהי יכול להתערב ולמנוע את אפשרות קליטת השפע מנביא פלוני. הרמב”ם אומר זאת במורה: ”וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה והמכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלוהי, וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שכן העניין הטבעי הוא, שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גידולו ולימודו הרי שיתנבא” (שם).
הרמב”ם מתאר כמה אפשרויות לקליטת שפע אלוהי (מ’נ, חלק ב, לז):
- בכוח השכלי בלבד – אלו כת החכמים המחדשים הבנות בתחומים שונים כמו מחשבה חברה ומדע. קליטה זו אינה בהכרח בחלום.
- בכוח המדמה בלבד – אלו מנהיגי המדינות וכן המחוקקים, אשר מקבלים מהאל, בצורות שונות הבנות, אילו צעדים לנקוט במצבים מורכבים שקשה לחזות את התפתחותם. גם הקוסמים, המנחשים, בעלי החלומות הצודקים וכן בעלי כוחות שונים קולטים שפע אלוהי בכוח המדמה שלהם בלבד, וחזיונותיהם משופעים לא פעם בדמיונות רבים. נראה לי שאפשר להוסיף לרשימה, גם את גדולי האומנים לדורותיהם, בכל התחומים.
- כת הנביאים – הנביאים קולטים את השפע האלוהי בשני הכוחות יחדיו, הכוח השכלי והמדמה, לשם כך עליהם להיות בעלי כוח שכלי יוצא דופן וכן בעלי כוח מדמה עשיר ופתוח.
הרמב”ם מציין שככל שקליטת השפע האלוהי רבה יותר, כך יחושו החכמים והנביאים דחף חזק יותר לפרסם את ההבנות שקלטו אל האנשים מסביבם, ולהדריכם בדיבור או בכתיבה. חכם או נביא שעוצמת השפע שקלט נמוכה, יסתפק בהבנות שקיבל לתיקון עצמו, ואולי סביבתו הקרובה. חכם או נביא שקיבלו שפע בעצמה חזקה, ירגישו עצמם מחויבים להשפיע על מערכות רחבות, אם בהוראה ואם באמצעות כתיבה[2]. על פי תיאורו זה של הרמב”ם, הנבואה היא חלק מהתופעה הרחבה של אפשרות הקליטה של שפע אלוהי, המאפיינת את התודעה האנושית. לכן אפשרות הנבואה אינה נראית כה זרה ורחוקה כמו בגישות אחרות, הרואות בנביאים מדרגה אבולוציונית מעל האדם הרגיל.
על פי תפיסת הרמב”ם, השכל האנושי הקולט את נתוני החושים, יכול וחייב לחקור את המציאות ולהציב שאלות, אך אינו יכול לחרוג מהמהלך המחשבתי הרציף של ההיגיון האנושי העקבי. גם בתחום זה פריצות הדרך, הקפיצות בהבנה האנושית, אי אפשר לראותן כנובעות מהשכל האנושי כמערכת סגורה אלא כקליטה מבחוץ -”באורך נראה אור”, כלומר בשפע הבא ממקור החוכמה השלמה ונקלט בתודעת החכם, מופיעה ההבנה החדשה. בנוסף לכך קשה יהיה לנו להסביר את פריצות הדרך היצירתיות במהלך ההיסטוריה בכל תחומי החיים האנושיים, כמו המדע, הפילוסופיה, האומנות והסדרים החברתיים רק כנובעים מתהליך רציף שעשה האדם עצמו.
אם פירושה של התפיסה הרציונליסטית היא שהאדם בכוח שכלו, באמצעות חשיבה מסודרת ועמוקה, יכול היה לחולל את כל פריצות הדרך המופלאות בהתפתחות האנושות, אז הרמב”ם מבחינה זו הוא אנטי רציונליסט.
מכל דברי הרמב"ם בנושא הנבואה, ניתן לומר שהוא מגדיר את האדם כיצור המסוגל לקלוט שפע אלוהי ולהגיע למעלות הנבואה. הכוח השכלי של האדם וכן הכוח המדמה אינם מהות האדם אלא הם כלים לקליטת הרצון האלוהי.
הרמב”ם מתאר את תופעת הנבואה כקליטת שפע אלוהי בכוח המדבר תחילה ואחר כך בכוח המדמה. השכל החושב (הכוח הדיברי) קולט את השפע האלוקי תחילה, כי בו מתהוות השאלות והתהייה החזקה על המציאות, שהנבואה היא תשובתם. התשובה הנבואית תתבטא גם בסופו של דבר בהבנה שכלית לגבי המציאות (גם אם מדובר בקבלת העתיד וסיבתו). הכוח המדמה, שהוא הפועל בעת החלום או המראה הנבואי, מאפשר תפיסה יותר פתוחה לקבלת חידוש, ומאפשר גם את התחושה של קשר פרסונאלי עם אלוהים, שאין לו שום דמות גוף, כפי שתיארו אותו נביאינו הקדושים במהלך הדורות.
ניתן להבין מדברי הרמב”ם במורה נבוכים, שהנבואה היא קליטה שאין בה שום עניין פרסונאלי המכוון על ידי האלוהים לנביא מסוים. כלומר השפע האלוהי ששפע על השכל הפועל “קיים”, ובני אדם שונים קולטים ממנו על פי מדרגתם ועל פי המבנה הנפשי שלהם. תפיסה זו זרה לאווירה התנ"כית, שהצד של התחושה הפרסונאלית בחוויה הנבואית מאוד בולט בה. קשה לתאר שהרמב"ם יעקור ממשנתו את העיקר הפרסונאלי בקשר עם האלוהים. נראה שמי שהסביר כך את תפיסת הנבואה החריגה של הרמב"ם הרחיק לכת.
הרמב”ם כותב על הציור האנושי לאל ולמלאכיו, המצטייר בתודעת הנביא בעת הנבואה, ומתייחס לכתוב במדרש רבה: “גדול כוחם של נביאים שהם מדמים את הצורה ליוצרה, שנאמר ועל דמות הכיסא, דמות כמראה אדם”. הוא כותב: “כבר בארו כי אלו הצורות כולן במראה נבואה, הן צורות נבראות, השם יתברך בוראן, והוא האמת, כי כל צורה המדומה במראה הנבואה ברואה” (מ'נ, א, מו). הרב הנרבוני מסביר שהכוונה שהאלוהים בורא צורה הנראית גשמית בתודעת הנביא, והנביא מייחס צורה גשמית זו לאל או למלאכים. נראה מפירושו זה כי הנבואה היא התערבות פרסונאלית של הרצון האלוהי בתודעת הנביא המסוים.
התנאים לנבואה
הרמב”ם מתאר את התנאים ההכרחיים באישיותו של האדם לקבלת נבואה:
“כשיהיה האיש מהאנשים עצם מוחו בעיקר בריאותו על תכלית שוויו (בעל כישרון שכלי מולד) […] ואחר כן האיש ההוא למד והתחכם […] והיה לו שכל אנושי על שלמותו ותמותו, ומידות טהורות שוות (יציבות ומאוזנות), ויהיו תשוקותיו כולן לדעת סודות המציאות וידיעת סיבותיו, ומחשבותיו לעולם נשקפות לעניינים הנכבדים, והשגחתו תמיד בידיעת האל ובחינת פעולותיו ומה שצריך שיאמן בזה […] וכן ראוי עוד שכבר נתבטלה מחשבתו ותשוקותיו לרשות ושררה […] והאיש אשר זה תוארו, אין ספק כאשר יהיה כוחו המדמה בתכלית השלמות, ישיג עניינים אלוהיים נפלאים מאוד ולא יראה זולת האל ומלאכיו […] וישיג הנהגות כוללות לתיקון בני האדם קצתם עם קצתם”[3].
מדבריו אלו של הרמב”ם רואים שהאפשרות להגיע למעלות הנבואה דורשת:
- כישרון שכלי, כישרון של הכוח המדמה, ורמת בריאות גופנית שתאפשר ריכוז.
- לימוד והכשרה הלוקחים זמן, עד שיגיע האדם לדרגה שכלית ולדרגות הבנה גבוהות.
- יציבות נפשית ושלמות המידות.
- תשוקה חזקה להבין את סודות המציאות ואת סוד ההשגחה האלוהית בעולם.
- שהאדם יהיה עסוק במחשבתו בעניינים אלוהיים אלו, ולא יהיה מוטרד בנושאים של כבוד ושררה.
- הנביא, הוא בעל יכולת הבנה יוצאת דופן של המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית של תקופתו. מתוך הבנתו זו צומחות תהיותיו שאלותיו ותשוקתו להבנה, שהן הכלי הבשל לקליטת הנבואה.
- דעות קדומות, חוסר פתיחות וחוסר גמישות מחשבתית לא מאפשרים קליטת הבנות, שהן לעיתים קרובות יוצאות דופן לעומת הנורמות בחברה הסובבת אותן, ופורצות את מערכות המחשבה הקודמות. הרב הנרבוני בפירושו (לפרק ז’, ח’ב), מתייחס לנושא זה ואומר: “והמשל שהביא הרמב”ם, יש בו סוד אלוהי נפלא ובו רמז, שלא יהיה לנביא דעה קודמת (שאינה אמתית), כדי שלא יהיה הנראה בשינה (בחלום הנבואי), איזו דעה שתהיה, סותרת לדעתו בעת היקיצה הסותרת לאמת (ולכן לא יסכים אותו אדם לקבל את דעת החלום כשיתעורר)”.
[1] מ’נ, חלק א, סג
[2] מ’נ, ב’, ל’ז
[3] חלק ב, לו
