הרמב”ם צמח באווירה היהודית של ימי הביניים שבתרבות המוסלמית, שבה התפתח הלימוד הפילוסופי והמדעי, שבעזרתו ניסו חכמי הדת לחקור ולהתמודד עם הבנת האמיתות הדתיות. השפה הפילוסופית שהייתה משותפת לחכמי הדתות השונות, הצמיחה דיון מעמיק ופורה בעקרונות היהדות, ואפשרה דו שיח וויכוחים אמתיים, עם הדעות שהיו נחלת האסלאם וכתות דתיות אחרות. רוח יהודית פתוחה זו, צמחה בראשית המאה העשירית לספירה ונמשכה עד לתקופת גלות ספרד במאה החמש עשרה. בתקופה זו היו היהודים שבארצות האסלם שותפים פעילים בפיתוח תחומי המתמטיקה, המדע והרפואה.
פרופסור יוליוס גוטמן מתאר ומשבח תקופה זו בספרו על “הפילוסופיה היהודית בימי הביניים” וכותב: “התרבות היהודית – הערבית בימי הביניים, הולידה שפעת יצירות מזהירות, והיא אחת התופעות הפוריות ורבות ההשפעה ביותר בתולדות הרוח של העם היהודי” (מתוך המבוא היפה שלו לפילוסופיה היהודית בימי הביניים).
הרמב”ם שפעל ויצר בתרבות זו, לא היה כלל יוצא דופן בסגנון יצירותיו ופעליו, אם כי התעלה בגאוניותו. המחלוקות סביב תפיסותיו המחשבתיות שחלקן לא היו חדשות, התקבלו בברכה והפרו את המרחב התרבותי מחשבתי בעולם היהודי וגם המוסלמי שסבב אותו.
אל לנו לשכוח שלצד אותה שכבת חכמים שהעמיקו בחקירת התורה והעולם, היו בתקופת ימי הביניים שכבות רבות באוכלוסייה שהיו מושפעות מאמונות טפלות (כולל רבנים) ומדעות של ע”ז. הגותו של הרמב”ם ניצבה כלפיד אש, מתווה דרך לכיוון חתירה לאמת, תוך הדגשת יכולתו השכלית של האדם ואחריותו האישית על חייו. הרמב”ם פרץ מתוך גבולות מסגרת החברה היהודית, והשפיע רבות על הוגים ומעצבי דרך שאינם יהודים במשך הדורות.
“מורה נבוכים” הוא ספרו האחרון של הרמב”ם ובו הוא מרכז את עיקרי משנתו, לכן כל עיסוק בהשקפותיו של הרמב”ם צריך להיות לאור הכתוב במורה הנבוכים. ספר זה היה והינו עדיין ספר מהפכני בנוף הספרות הדתית.
בהקדמתו לספר המורה נבוכים, הרמב”ם מציין שהופעת ההבנות בספרו, תהיה בדרך בה האמת מתנוצצת בדרך הנבואית, כלומר מתנוצצת ואחרי כן מתכסה ונעלמת, כתפוח זהב המעוטר ברשת כסף צפופה. תמונה סמלית זו מבטאת שסודות האמת המופיעים בתודעת החכם ברוח הקודש, מתנוצצים דרך הרשת העדינה של הפשט, וערכם כזהב, והפשט עצמו ערכו ככסף.
ר’ יצחק ערמה, מאוהבי הרמב”ם שחי בדור גירוש ספרד, כאשר הוא דן בהשקפות שונות בנושא ידיעת האלוהים והשגחתו בעולם, מסיים ואומר “והאמת ברור מה שכתב הרמב”ם, השומע אמרי אל”.
כאשר מעיינים בספר הגות כה מורכב ומלא נושאים ופרטים כמו ספר “מורה הנבוכים”, צריכים לזהות ציר מרכזי, וסביבו לטוות את הבנת הנושאים השונים. נראה לי שהציר המרכזי סביבו הכול סובב בספר המורה נבוכים, הוא הפוטנציאל הנבואי של האדם, ואופי הקשר הבוגר עם אלוהים אליו יש לחתור. הרמב”ם החיה מחדש את האופק הנבואי, כשיא הקשר בין האדם לאלוהים. ניתן לומר שבתפיסותיו הוא מציב מודל של עובד השם, שבמרכזו בני הנביאים העוסקים בחקר האמת, לימוד החוכמות ועבודת המידות, לצד לימוד התורה וקיום מצוותיה. זהו מודל שאיפה דתי, שהוא אחר מדמותו של התלמיד חכם, השקוע בעיקר בלימוד הגמרא וההלכה (וודאי אין הכוונה לרמוז שהרמב”ם הקטין ולו במקצת את חשיבות לימוד הגמרא, וההלכה).
מרכז הגותו של הרמב”ם הוא תפיסתו את הקשר בין האדם לאלוהים. קשר זה חשוב שיהיה קשר בוגר, בין אדם בעל בחירה חופשית ויכולת הבנת המציאות, החי בגבורה חיים מלאי יוזמה, לבין האלוהים, ולא קשר תלותי, המבוסס על פחדים ודמיונות. הרמב”ם מדגיש שהתנאי לקשר עם האלוהים, ולמשמעות היות האדם נברא בצלמו, הוא חירותו של האדם והיותו בעל יכולת לקניית שאיפות מוסריות.
תפיסת קשר זו בולטת על רקע תפיסת הקשר בין האדם לאלוהיו שאפיינה את הדתות-הנצרות והאסלאם, בהן האדם מתבטל ומתאפס בפני האל. בתפיסות אלו היה מרכיב דמיוני, רגשי, ומאגי חזק, וכן זלזול ביכולתו השכלית של האדם. גישות אלו שחדרו גם לחברה היהודית, תרמו לניוון האנושות ויצרו קרקע נוחה לשעבוד האדם, הן על ידי מוסדות הדת (דוגמת הכנסייה) והן על ידי המלכים השונים בימי הביניים. תפיסת הרמב”ם בהשפעתה הרחבה, האירה את חשכת ימי הביניים והייתה אחד מהגורמים שפעלו לעצירת התדרדרותה של האנושות.
במשך כארבע מאות שנים לאחר כתיבת הספר, היה מורה הנבוכים הספר המרכזי לאלו שהיו חפצים להעמיק בחוכמת האלוהות. גדולי החכמים שחיו אחרי פרסום הספר, למדו את המורה נבוכים ולאורו כתבו את משנתם, אם לתמיכה בעקרונותיו או לשלילתם של חלק מהם.
גם מקובלים כמו ר’ אברהם אבולעפיה ותלמידו – ר’ יוסף ג’יקטיליא שחיו במאה השלוש עשרה, למדו את הספר “מורה נבוכים” וכתבו פירושים לחלקים ממנו.
הרמ”א שחי במאה השש עשרה, שהוא פוסק ההלכה שעל פיו הולכות קהילות אשכנז, היה בקי בספר “מורה נבוכים” וראה בו ספר חשוב ומרכזי שיש ללומדו ולהעמיק בו. כבר בגיל צעיר כתב הרמ”א פירוש למגילת אסתר בהשפעת הספר מורה נבוכים, ובפירושו זה למגילה ניכרת גם השפעה קבלית. גם בספר “תורת העולה” שכתב הרמ”א, הוא מביע את דעתו שאין סתירה בין הקבלה לספר “מורה נבוכים”, ומסביר על פי המורה נבוכים את המושג הקבלי “ספירות”. ([1]תורת העולה, חלק ג’, פרק ד’).
גם הרמח”ל למד והעמיק בספר “מורה נבוכים” והשפעתו של ספר זה ניכרת בכתביו (גם הקבליים). שיטתו של הרמח”ל לברר בתחילה את עקרונות היסוד, ולנסח שיטה מחשבתית שלמה, גם היא מושפעת מגישת הרמב”ם.
במרוצת הדורות התפתח יחס מורכב אל ספר ה“מורה נבוכים”. היו שהדגישו את הסגנון הפילוסופי של הספר, ואת הקשר לפילוסופיה של אריסטו, ולעיתים חרגו אל מחוץ לעבודת השם היהודית. זרמים אחרים בעולם היהודי (ואולי רובו), כתגובה לסכנה שראו בכוון זה, ראו בשלילה את לימוד מורה הנבוכים, וכידוע היו תקופות בהן אף הוחרם הספר. נוצר מצב מוזר בו ספרו ההלכתי של הרמב”ם, “היד החזקה”, היה ספר מרכזי ללימוד ההלכה, ואילו המנטליות אותה תפס הרמב”ם כאמתית בעבודת השם, אשר באה לידי ביטוי בספרו “מורה הנבוכים”, הורחקה מהעולם היהודי (בעיקר האשכנזי) ולא נלמדה כלל בישיבות.
את “מורה הנבוכים” כתב הרמב”ם לקראת סוף ימיו, בעת שהיה כבר בשיא השפעתו בעולם היהודי. ברור לחלוטין שהוא כתב ספר מהפכני זה מתוך מודעות היסטורית ומתוך רצון לתקן ולהשפיע על העולם היהודי ועל האנושות כולה בהמשך הדורות. הוא ודאי היה מודע לכל בעיה אפשרית בלימוד ספרו, והוא מזכיר זאת בהקדמת ה“מורה נבוכים” וכן במקומות נוספים, ולמרות זאת החליט לפרסמו. הוא מזכיר בעיות שונות בתפיסות ובמנטליות של העולם המוסלמי והנוצרי, שחדרו לעולם היהודי (כולל ההנהגה הרבנית) שסיכנו את העולם היהודי והרחיקוהו מהאמת. אין לדעת לאן הייתה מתדרדרת היהדות, וגם הדתות האחרות, ללא השפעתו הרבה של ספר “מורה הנבוכים”.
אני אישית התאהבתי בדמותו של הרמב”ם ובדרכו (כפי שתוארה על ידי הרב), שאפשרה לי לעשות את המסע מהקיבוץ אל הדרך היהודית בצורה יציבה ורציפה, בלי הפרעות בקשרים אישיים ומשפחתיים, ומבלי תחפושות. נראה לי שמנטליות זו של הרמב”ם, חשוב שתתפתח ותתפוס את מקומה הראוי והנכון אחרי שנזנחה.
