נושא השגחת השם יתברך במציאות הינו אולי הנושא המרכזי שהעסיק תמיד את האנושות, השואפת להבין ולתת מענה הולם למכלול האירועים המהווים את חייו של האדם. התשובות והתיאורים השונים המתייחסים לנושא זה, כוללים בתוכם את ההשקפה על מהות האדם ותכלית חייו. נשאלת השאלה למה מכוון הרצון האלוהי בהשגחתו, איזה טיפוס אדם מתאים לתפיסות שונות של השגחה, ואיזה אופי נושאים היחסים בין האדם לשם יתברך, על פי תפיסות שונות אלו.
רוב האנשים בדתות השונות הרואים עצמם כמאמינים, אמונתם מתבטאת בכך שהם רואים את האל כמשגיח עליהם בהשגחה פרטית צמודה, מקווים שהאל ישמרם מכל רע וחרדים מעונשו. יחסם אל האלוהים הוא כאל אב רחמן, שיכול לעיתים לכעוס, אך הוא מלא אהבה אליהם, ונותן להם תחושת בטחון, שייכות ומשמעות. בהיבט אחר, האלוהים נתפס בדתות כשופט קפדן המעניש את החוטאים.
כאשר לעיתים פוגעת בהם יד הגורל, הם מוצאים נחמה בכך שהאל יצילם בבוא הזמן, ויעניש את הפוגעים בהם. במצבים קיצוניים כאשר אינם מצליחים למצוא טעם ומשמעות לסבלם, הם לעיתים מעלים טרוניות כלפי האל, ובמצבים קיצוניים, אמונתם נפגעת והם זונחים את הדת.
הרעות הקורות בעולם
הרמב”ם עוסק בנושא ההשגחה בחלק השלישי במורה נבוכים, אך לכל אורך המורה נבוכים ניתן למצוא הקשרים לנושא זה. אחרי שהוא עוסק שבעה פרקים בנושא חזון המרכבה של הנביא יחזקאל (העוסקים בנושא ההשגחה האלוהית, על דרך הסוד), הוא דן בצורה מסודרת בבעיית הרע בעולם.
כל אדם חשוף במהלך חייו, לפגיעות גופניות, למחלות, ולמוות של הקרובים לו ביותר. פגיעות אלו יכולות להיגרם לו על ידי אירועים פרטיים, או על ידי מאורעות כללים כמו אסונות טבע ומלחמות. פגיעות אלו, בו או בקרובים לו, גורמות לאדם הרבה סבל גופני ונפשי, שעלול להביא אותו להתלונן על ההנהגה האלוהית.
לאותם המתלוננים על תופעת המוות והכאב שהכניס הבורא לעולמנו, מצטט הרמב”ם את דברי גאלינ”וס (רופא וחוקר במאה השנייה לספירה) שאומר שאי אפשר לצפות על דרך האמת, גם לחיים וצמיחה, ומצד שני “שבעל החי לא ימות ולא יכאב, או שיהיה בעל תנועה שאינה פוסקת, או שיהיה בהיר כשמש (כמלאך)”[1].
תופעת המוות כתופעת טבע קבועה, המתבטאת במוות של בעלי חיים מזקנה, או כחלק משרשרת המזון בטבע, הינה תופעה המבטאת חוכמה אלוהית. היא מונעת התפוצצות אוכלוסיות, מאפשרת חילופי דורות, וכן נמצאת ביסוד אפשרות תהליך ההתפתחות האבולוציונית. תופעת המוות ומוגבלות חיי האדם מאפשרות לימוד ושכלול התנהגותי מדור לדור. לעומת זאת חיים ארוכים, לצד יתרונם בצבירת ניסיון חיים עשיר, גם מקבעים דרכי חשיבה והתנהגות, שמקשים על קפיצות בהתפתחות.
הרמב”ם מבטא רעיון זה ואומר: “תהיה אם כן אמיתת פעולת השם כולה טוב, כיוון שהיא מציאות (וכל חוקיות טבע טובה). לכן סיפר הספר (התורה) אשר האיר את מחשכי העולם ואמר – 'וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', כולל מציאות החומר השפל הזה המחייב את המוות והרעות כולם (הנובעות מאופייה החומרי של המציאות). כל זה גם כן טוב להמשך ההוויה והתמדת המציאות, בבוא זה אחר סור זה (דור הולך ודור בא), ולכן פירש ר’ מאיר –והנה טוב מאד, טוב מוות" (ב’ר, ט, ה’)[2].
התייחסותו של האדם לתופעות טבע אלו כרעות, נובעות מטעות בה האדם רואה עצמו כמרכז ההוויה, וכאילו הכול צריך להיות נמדד על פי חווייתו האישית. לדוגמא אדם החש כאבים חזקים, ישפוט את הכאב כתופעת טבע פגומה ורעה שהאל ברא בעולמו. כותב הרמב”ם במורה:
“והיותו יתעלה טוב גמור זה בלא ספק, וכל מה שיבא מאתו טוב גמור, וסיבת זאת הטעות כולה (האומרת שאלוהים ברא טבע רע ומקולקל) היא היות זה הסכל וחבריו מההמון, לא יבחנו את המציאות הטבעית אלא רק באיש אחד מאנשי ההמון, וידמה כל סכל כי המציאות כולה רק בעבורו […] וכשיקרה לו ענין (הגורם לו סבל מה) בחילוף מה שירצה, יגזור שהמציאות כולה רעה”[3].
הרמב”ם מנתח את הרעות האפשריות הבאות על האדם ומחלקן לשלושה תחומים (מ’נ, ג',י'א):
- רעות הבאות על האדם שאינן נובעות ממעשיו אלא מאופיו החומרי של הטבע. לעיתים ישנן הפרעות מקומיות בסדר הטבעי הגורמות לפגעי טבע כמו רעידות אדמה, סערות יוצאות דופן, מגפות ולידת תינוקות בעלי מום על דרך המקרה. רעות מסוג זה הם יחסית נדירות, ורוב תושבי העולם אינם סובלים מרעות אלו בצורה קבועה.
- רעות הנובעות ממעשים אנושיים רעים, הפוגעים באדם הפרטי, כמו מלחמות ומעשי פשע שונים הנגרמים לו. סוג זה של רעות נפוץ יותר מהקודם, ויותר אנשים סובלים ממנו לאורך ההיסטוריה.
- רעות שאדם גורם לעצמו – כגון היגררות אחר התאוות, הגורמת למחלות, לפגיעות במערכות יחסים קרובות, וכן לעבירות נגד חוקים חברתיים שמסבכים את האדם. רוב הסבל הנפוץ שבני האדם סובלים ממנו, נובע מרעות שהאדם הפרטי בסכלותו ובבחירותיו הרעות, הוא הגורם להם.
הרמב”ם מפריד בין השקפתו המיוחדת בהשגחה, המבוססת על הבנתו את הכתוב בתנ”ך ובדברי חז”ל, לבין השקפה “אשר יאמינו בה המון חכמנו”. אם כן, מה היא השקפתו בשונה מהשקפת המון חכמינו?
הרמב”ם מדגיש קודם את המשותף שהוא השגחה על פי שכר ועונש, אבל מדגיש את העיקר, שלאדם יש בחירה חופשית. הוא מסביר שרוב הרעות הבאות על האדם, הם תוצאה של החלטות שגויות שלו, ומהתנהגויות לא מוסריות של אחרים כלפיו. הוא מוסיף ומייחד את דעתו ואומר: “והבן דעתי עד סופה. שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתברך דבר…, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל, מפני שההשגחה אמנם תהיה מאלוהים אשר הוא שכל מושלם. אם כן כל מי שנידבק בו השפע ההוא השכלי, כפי מה שישיגהו מהשכל (ששפע אליו), ישיגהו מההשגחה” (מ’נ, ג, יז). בפרק י’ח הוא ממשיך וכותב: “כי האדם אשר השיג מהשפע ההוא השכלי, חלק גדול יותר, כפי כישרונו המולד וכפי התלמדו, תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח […] ולא תהיה ההשגחה האלוהית בבני האדם כולם בשווה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהן כיתרון שלמותם האישית זה על זה”. נראה מדבריו שהוא מדגיש כמה עניינים:
- רמת ההשגחה הפרטית שונה מאדם לאדם. היא תלויה במדרגתו של האדם, וברמת הקשר שלו עם אלוהים.
- נראה שהוא סובר שהשגחתו הפרטית של האל על האדם, קשורה ומועברת בעיקר באמצעות אותו שפע אלוהי הנקלט בתודעת האדם. כלומר האדם עשוי לקבל שפע אלוהי החודר לתודעתו על פי מדרגתו. שפע אלוהי זה מביא לאדם תובנות או אינטואיציות (לא בהכרח מודעות), המשפיעות על החלטותיו ולעיתים מונעות ממנו להיכנס לאירועים קשים. שפע אלוהי זה גם יכול להביא ידיעות ברורות יותר, שמקבלים יחידים הנמצאים במדרגות גבוהות. ידיעות אלו מגיעות אל האדם, אם בחלומות צודקים, ואם ברוח הקודש או בנבואות המזהירות אותו מרעות מתקרבות, כל זה על צד השכר.
- הרמב”ם מדגיש שאלוהים יודע את כל ענייני בני האדם הפרטיים בידיעה שלמה שאינה כידיעתנו. לכן אם אדם פלוני אינו מושגח, ונמסר ליד המקרה בעת כלשהי, הרי גם זה בעצם סוג של השגחה. הוא כותב על הביטוי "אשוב" המיוחס לאלוהים, למשל בפסוק “אלך אשובה אל מקומי” (הושע, ה, טו): “העניין הוא סילוק השכינה אשר הייתה בתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר באיומיו – והסתרתי פני מהם והיה לאכול. כי כשנעדרה ההשגחה האלוהית ממנו, הופקרנו והינו מטרה לכל מה שאפשר שיבא ויקרה, ויהיה הטוב או הרע שיבא עלינו, כפי המקרה. וכמה קשה איום זה, אותו כינה באלך ואשובה למקומי”[4].
- אפילו ההשגחה על נביא עלולה להצטמצם זמנית, בעת היותו לא חושב על השם ורחוק ממנו, (אומנם לא כאחד שמדרגתו פחותה) ולכן הוא יהיה מסור ליד המקרה בעת ההיא, וייתכן שיקרו לו רעות (מ'נ, ג, נא)
באותו הפרק שבו מסכם הרמב”ם את ענייני ההשגחה הוא כותב: “ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת, אנחנו סיבתה. אנחנו עושים את המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, ואין ספק כי דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני האדם מופקר למקרה, ויהיה מזומן להיאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלוהיו בקרבו לא יגע בו רע..” (שם).
מעבר לעניין העקרוני אותו מבטא פה הרמב”ם, אפשר לראות בדבריו הדרכה להרבה צניעות. אפילו נביא לא יסמוך על ההשגחה האלוהית בכל עת, שמא בלחץ המאורעות, אולי תהיה באותו נביא מידת שכחה, והוא יתרחק בתודעתו מהאל. אנו פוגשים זאת אצל נביאים גדולים כמו יעקב אבינו, שמואל ואליהו, שלמרות קרבתם אל השם הם היו דואגים כל העת, ויוזמים השתדלויות מעשיות, ואם הם כך, אז קל וחומר אנחנו.
היו ממפרשי המורה שלמדו מהכתוב, שדעת הרמב”ם שאלוהים משגיח על האדם אך ורק על ציר הקשר שהוא דרך תודעת האדם הקולטת את השפע השכלי, ולא דרך השפעה על המאורעות החיצוניים הקורים לו במהלך חייו. נראה לי שאין להעלות על הדעת שהרמב”ם סבר זאת, ושחי על פי הבנה חריגה, שאלוהים אינו משפיע כלל על המאורעות החיצוניים הקורים לאדם. בנו ר’ אברהם מתייחס לנושא ההשגחה בספרו “המספיק לעובדי השם“ בפרק על מידת הביטחון וכותב: “הביטחון המוטל על כל שומרי הדת, שיהיה נעוץ הכן באמונתו וברור בליבו שהסיבות הטבעיות והאמצעים הרגילים מסורים ביד ההשגחה האלוהית לגבי כל זמן וכל אחד”, בהמשך הוא כותב: “לאור דברים אלו, חייב שומר הדת בשעה שהוא מקדיש חילו לאמצעים הטבעיים כדי להפיק מהם את התועלת הרצויה לו, שיהיה בטחונו על השם יתעלה ויהיה ליבו תלוי בו בהפקת התועלת שהוא מצפה”. אם כן נראה שהם סוברים שהשם גם פועל במאורעות החיצוניים עצמם, בדרך הסתר, בתווך של המאורעות המקריים המתרחשים על פי החוקיות הטבעית.
צירוף מאורעות שונים הגורמים לעניין כל שהוא בחיי הפרט יכול להיות מקרי לחלוטין, אבל גם מהווה תחום בו יכולה לפעול ההשגחה האלוהית בלי להפר את חוקי הטבע בצורה ניסית.
על פי הבנתי את הכתוב במקומות רבים במורה נבוכים, תהיה השגחה פרטית זו במאורעות, רק השגחה מיטיבה על צד השכר, ולא על צד העונש, שהוא כאמור, נפילה לידי המקרה.
השאלה כיצד יהיה עונש מסוים קשור למעשי האדם מידה כנגד מידה, עיקרון שהוא מודגש בדברי חז”ל נשארת לפי הבנתי פתוחה, ולא מצאתי במורה נבוכים התייחסות לשאלה זו, מעבר למה שכתבתי על תיאור הרעות שהאדם גורם לעצמו. וכן אומר הרמב"ם שהסרת ההשגחה המיטיבה מהאדם, והיותו אז כפוף רק למהלכים טבעיים ומקריים כבהמה, זהו עונש כבד לאדם החוטא.
הרמב”ם כותב שאינו מקבל את ההשקפה בדבר ייסורים של אהבה לחסיד הראוי, ושאין בתורה פסוקים המבטאים השקפה כזו. החסידות מדגישה הסתכלות זו על הקשיים והייסורים הבאים על האדם כניסיונות שאלוהים שולח על מנת לעזור לאדם לתקן את עצמו, אך כאמור הרמב”ם לא מזכיר השקפה כזו ומתנגד לגישה של ייסורים של אהבה.
נראה מהכתוב במורה, שנטייתו של הרמב”ם היא לצמצם את ההדגשה על פעולתו של אלוהים בכל פרטי המאורעות החיצוניים, היום יומיים, המתרחשים לכל אדם (תפיסה המאפיינת את התפיסות הדתיות, בעיקר המוסלמית, שחדרו גם לציבור היהודי). הוא מדגיש יותר את התודעה השכלית מוסרית, בה חלה התפתחותו של האדם במעלה הקדושה, ושבשפע האלוהי הנקלט דרכה עיקר ההשגחה. מכיוון שתכלית התודעה האנושית שנבראה בצלם אלוהים היא חיזוק הקשר עם השם יתברך, רואים כמה ממפרשי “המורה נבוכים” את עיקר ההשגחה הפרטית כקשורה לציר זה של הקשר. לפיכך תתבטא ההשגחה הפרטית בעיקר בקליטת תובנות המעודדות את חיזוק הקשר בין האדם לאלוהים, או השפעה במאורעות ויצירת מפגשים מקדמים עם אנשים, כל זאת כהיענות לגעגועיו ולמאמציו של אותו אדם להידבק במידות השם.
השגחה על הכלל (על ציבור גדול)
האירועים המתרחשים בחיי האדם הפרטי הינם תמיד על רקע של מציאות היסטורית, בה מתרחשים האירועים מתוך מהלכים רחבים בהרבה, הן בהיקפם והן באורך הזמן בו הם מבשילים ויוצאים לפועל. אירועים אלו מתפרצים לעיתים כמלחמות או כגזרות אחרות, הסוחפות את האדם הפרטי למעגלים של סבל וייסורים. מהלכים אלו המתפתחים בחלקם מהחוקיות הטבעית על פיה פועלים תהליכים חברתיים וכלכליים, מושפעים מעוותים מוסריים של הבחירה האנושית, בעיקר של המנהיגים ואנשי המפתח בחברה. לעיתים מדובר באסונות טבע הפוגעים בהמון רב, כמו רעידות אדמה קשות, שנים ארוכות של בצורות ומגפות, שבעיקר בתקופות קדומות יותר, היו גורמים ששינו והשפיעו על ההיסטוריה של האזורים הפגועים. כל ההתרחשויות האלו קורות בידיעת האל וכפופות לרצונו, ויכול היה למנען אם רצה. לכן יש לראותם ולהבינן כהשגחת האל על פי השכר או העונש.
הרמב”ם מבהיר שהצרות הבאות על ישראל הן על פי השכר והעונש וכותב:
“המצווה אשר צוונו לצעוק אליו בעת צרה, על פי המצווה והרעותם בחצוצרות וגו’, היא מזה הכלל, מפני שהיא הפעולה שיתחזק בה הדעת האמתי, והוא שהשם יתעלה יודע את כל ענייננו, ובידו לתקנם אם נלך בדרכיו, או ולהפסידם אם נמרהו. אסור לחשוב ולהאמין שצרות אלו הם מקריות. על כך נאמר בתורה 'אם תלכו עימי בקרי' כלומר, כשאביא עליכם אלו הצרות לענוש אתכם, אם תחשבו שבאו במקרה, אוסיף לכם מהמקרה הזה יותר חזק ויותר קשה. וזה משמעות הפסוק 'והלכתם עימי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי' (ויקרא, כו, כז). כי האמינם שצרות אלו מקריות מראה שהם מתמידים בדעותיהם הרעות ובמעשי העוול שלהם, ואינם רוצים לתקן את מעשיהם הרעים” (מ’נ, ג, לו).
אלוהים משפיע במהלכים היסטוריים אלו על ידי שפע רצונו, הנקלט אצל מנהיגים הפתוחים לקליטה (גם ללא מודעותם לכך), נותן להם תובנות לגבי מהלכים רצויים ומזהירם מסכנות. לעיתים מועבר המסר על ידי יועץ חכם או נביא, המקבל בצורה יותר חדה וברורה את הצפוי ומה צריך להיעשות (אם שומעים לו). אלוהים גם משפיע על המאורעות עצמם בצורה נסתרת שיכולה להיראות כמקריות. אך יש לדעת שעיקר עניין הצרות הבאות על ישראל כעונש, קשורות על פי הרמב”ם לצמצום השגחתו המטיבה של אלוהים על ישראל, וכך הם נופלים תחת המאורעות הכפופים לחוקי העולם הטבעי והפוליטי חברתי. לדוגמא, בספר שופטים כתוב על סבלם של ישראל לפני עלייתו של יפתח הגלעדי כשופט: “ויעזבו את ה’ ולא עבדוהו. ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וירעצו וירצצו את בני ישראל” (שופטים י, ז). מלשון הפסוק ניתן להבין שאלוהים התערב במאורעות בצורה כלשהי, ובכעסו הביא לכך שעמי האזור ישתלטו על ישראל. אך דברי הרמב”ם על המשך הפסוקים נותנים תמונה שונה. הוא כותב על הביטוי “נפש ה’“ המופיע בהמשך, שהכוונה היא רצונו של השם. הוא מפרש את הביטוי “ותקצר נפשו” המופיע בפסוק: “ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה’ ותקצר נפשו בעמל ישראל” (י, טז), וכותב במורה: “לפי שכבר קדמו הדברים כי השגחתו יתעלה התרוקנה מהם, עד שאבדו וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם, וכשהפליגו בתשובה […] רחמם וחדל רצונו מלהמשיך בעינויים, דע זה כי הוא נפלא” (מ’נ, א,מא).
מה החידוש אותו מביא הרמב”ם בדבריו, שעליו הוא אומר “כי הוא נפלא”? נראה שהוא מחדש שבניגוד להשקפה הפשטנית שאלוהים מביא ישירות פגעים על ישראל, ומסירם כאשר הוא חפץ, הרי הוא מביא בדבריו תפיסה אחרת. לדעתו סבלם של ישראל התאפשר כי האל צמצם את השגחתו המיטיבה והמגינה עליהם, וכך נכנסו תחת החוקים של הפוליטיקה הכוחנית של עמי האזור. כאשר התחרטו ישראל על מעשיהם ושבו אל ה’, חידש האל יתברך את השגחתו המיטיבה עליהם. הוא השפיע על המאורעות כך, שיפתח הגלעדי יבחר לשופט, נתן עליו שפע אלוהי של גבורה ותבונה מעשית כפי שכתוב “ותהי על יפתח רוח ה’“, וגם עזר לו בניצחונותיו בשדה הקרב כמו שכתוב “ויתנם ה’ בידו”.
הרמב”ם מסכם את הפרקים במורה העוסקים בהשגחה ואומר:
“זאת הייתה כוונת ספר איוב כולו, לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר, שילמדו מהעניינים הטבעיים (שאין להבין לגמרי אפילו את טבע המציאות), עד שלא תטעה ותבקש שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או השגחתו והנהגתו כשלנו. כשידע האדם ענין זה, יקל עליו כל מקרה שייקרהו ולא יתעוררו בו ספקות על השם, אם ידע את ענייננו או לא ידע, אם ישגיח עלינו או אנו עזובים, אבל יוסיף עליו אהבה […] כמו שאמרו ז”ל עושים מאהבה ושמחים בייסורים” ( מ’נ, ג, כג).
גישתו הראליסטית של הרמב”ם היא, שכפי שאין אנו יכולים להבין לגמרי את ההתרחשויות בטבע, כך בסופו של עניין, אין אנו יכולים להבין את השגחת האל במאורעות המתרחשים עלינו. לדעתו יש לנתק את האמונה באלוהים ובאמת תורתו, מהרצון להבין מה כוונת ההשגחה בכל מאורע שאנו חווים. גישתו זו אומנם אין בה אולי נחמה פשוטה לאדם בעת צערו וסבלו, אך היא מחנכת אותנו ללכת בדרך השם, לקיים את מצוות התורה, לתקן את נפשנו ולקנות דעת, מתוך רצון להתקרב אליו יתברך, ומתוך ההכרה שזו דרך האמת ללכת בה, ולא מתוך ציפייה לשכר כלשהו.
לעיתים יש אמירות שונות של רבנים, לגבי משמעות ההשגחה האלוהית באירועים שונים שקרו או שעומדים לקרות. יש לדעת שבלי שחכם במדרגה גבוהה קיבל בבירור, ברוח הקודש או בנבואה, את משמעותם של אותם אירועים כלליים, ויאמר את שקיבל, אין באפשרותנו לרדת לעומק מחשבות האלוהים, לא בחיי פרט כל שהוא, ולא באירועים ההיסטוריים.
השקפתו של הרמב”ם בנושא ההשגחה האלוהית באדם מעודדת ומדגישה את האחריות האישית של האדם, וממעיטה את המנטליות הדמיונית הרואה התערבות אלוהית ישירה בכל פרטי האירועים הקורים לכל אדם בחייו. מנטליות דמיונית זו המאפיינת כאמור את הדתות השונות, מצמצמת את האוטונומיה של האדם ויוצרת מודל של קשר ילדותי-אב לבנו, בין האדם לאלוהיו. מנטליות דתית זו מדגישה גם את מידת היראה מעונש כמרכזית בקשר בין האדם לאל, ואילו תפיסתו של הרמב”ם בהשגחה מדגישה יותר את מידת האהבה כמרכזית בקשר.
גישתו זו בנושא ההשגחה, גם מחנכת את האדם להכיר בטובו של השם יתברך, שברא טבע בעל סדר וחוקיות מפליאה. הוא ברא אותנו כיצורים בעלי תבונה היכולים לעצב לעצמנו, בבחירתנו, חיים בריאים ויציבים, תוך גילוי יוזמה ותושייה, ולחמוק בכך מהרבה רעות. עלינו גם להודות לאלוהים שנטע בנו את האפשרות לחתור להכיר ולדבוק בו, שהיא התכלית האנושית השלמה.
[1] מ’נ, ג’, י'
[3] מ’נ, ג’, י’ב
[3] מ’נ, ג’, י’ב
[4] מ’נ, א, כג
