כאשר קוראים בנביאים ראשונים חשוב לדעת מי כתב כל ספר, כי רוחו של הנביא וכוחו המדמה הייחודי לו באים לביטוי בסגנונו של הספר וברעיונות שונים שהם מעבר לסיפור המאורעות.
במסכת בבא בתרא (יד, ב) כתוב, ששמואל כתב את ספר שופטים ואת ספר שמואל. הרב אברבנאל מעיר על כך שהוא לא כתב את כל ספר שמואל, אלא נתן הנביא וגד הנביא כתבו על המאורעות שלאחר מות שמואל.
הספר פותח בפסוק: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי". יונתן בן עוזיאל, שאליו מיוחס התרגום לארמית, כותב שאלקנה היה לוי והיה מבני הנביאים, וגם בדברי חז"ל (מסכת מגילה, יד, א) מופיע שצופים הכוונה לנביאים. זיהוי זה הוא חשוב כדי להבין את האירועים בהמשך, מתוך הסתכלות על מעשיהם של אנשים במדרגה גבוהה, ובעלי מודעות לחזון היסטורי בחיי העם, כפי שנביאים פעלו.
הרב אברבנאל מעיר בתחילת פירושו, שיש קשר בין המאורע של פילגש בגבעה ומלחמת האחים העקובה מדם בסיום ספר שופטים, שקרו בגלל האדם הלוי מהר אפרים, לבין אלקנה הלוי שגם הוא גר בהר אפרים. טענה זו נראית לי סבירה, גם לאור הקביעה ששמואל כתב על שני האירועים. אירוע פילגש בגבעה קרה בגלל אותו לוי מהר אפרים שיצא מאוחר מידי מביתו של אביה של הפילגש ונאלץ להתארח בגבעת בנימין. הוא גם פרסם את רצח פילגשו בצורה חריגה והביא למלחמת האחים העקובה מדם בין שבטי ישראל, ולפי השתלשלות המאורעות, נראה שהמלחמה לא הייתה לרצון האלוהים. אלקנה שחי את הטראומה של מלחמת האחים, ראה אולי חובה לעצמו להדגיש את הגורם המאחד של העם, שהיה המרכז הקדוש שבשילה. כדי להדגיש זאת כתוב במדרש שהיה מקפיד לעלות פעמים רבות למקדש בשילה, והיה עולה כל פעם בדרך אחרת כדי לעודד את בני השבטים לעבודת השם המאחדת בשילה (מדרש שמואל, א).
כאשר מדברים על הולדת שמואל, וגם על נביאים ומנהיגים אחרים המוזכרים בתנ"ך, שעיצבו את חיי האומה לדורי דורות, אין ספק שלידתם הייתה החלטה אלוהית. הופעתו של שמואל על במת ההיסטוריה, הייתה קבועה כבר ברצונו הקדום של אלוהי ישראל. אם זאת המועד המדויק של הלידה נקבע על פי הבשלות של התקופה וגם הבשלות של היולדת. האימהות הקדושות – שרה רבקה ורחל, לידתן התעכבה עד שהן עברו שינוי תודעתי כלשהו שהיה קשור לוויתור מסוים על הרצון האימהי האנוכי לילדים בהבנה שהם נועדו להוליד אישיות היסטורית.
חנה לא הייתה עקרה, ומודגש בכתוב שה' סגר את רחמה. אפשר לחשוב שמה שהעסיק את חנה זה רק הרצון האנוכי לילד, וקנאתה בפנינה האישה השנייה שהיו לה ילדים. אבל האם שיקולים אלו מתאימים למדרגתם של חנה ואלקנה, שעל פי חז"ל היו במדרגת רוח הקודש ובעלי תודעה עמוקה של חזון לאומי? נראה לי שהם חשו ברוח קודשם, שאישיות גדולה צריכה להיוולד מהם. הם התייסרו על כך שהלידה מתעכבת, כי הבינו שהעיכוב נובע מכך שהם עדיין לא מתוקנים לכך לדעתו של הרצון האלוהי, ובעיקר בגלל זה חנה הייתה מרת נפש. לידת שמואל התעכבה אולי, עד שחנה תשתחרר מהרצון הנפשי הפרטי לאימהות. עליה היה להבשיל ולקבל, שהיא נועדה להוליד בן שיהיה מושאל לה רק לזמן קצר, אבל ייעודו יהיה לשרת את האלוהים ולקרוא בשמו בישראל. זהו אולי פירוש שמו, שם-אל. זה אולי הבסיס למדרש האומר ששרה, רחל וחנה נפקדו שלשתן בראש השנה (מסכת ראש השנה, יא, א). שלושתן ילדו אחרי הניסיון שחוו לוותר באופן כלשהו על אימהות אנוכית למען היעוד האלוהי.
תפילת חנה
בתפילתה במשכן, חנה מבקשת זרע אנשים, וחז"ל והמפרשים הבינו שהכוונה לנביא או לצדיק ומנהיג כמשה ואהרון. כל פעם שחנה מגיעה למשכן בשילה היא חשה שאולי היא חוטאת ולכן הייעוד הזה מתעכב, ולכן היא מרת רוח. תפילת הלחש שלה אינה רק קריאה אליו יתברך, תפילתה הייתה גם מעין שפיטה עצמית (פלול – פלילים), על אי בשלותה להגשמת ייעודה – לידת הנביא שיהיה מנהיגו של העם. ייעוד אותו היא חשה ימים רבים ברוח קדשה. לכן בתפילתה היא מדגישה מאוד את הכנעתה הרבה לפני ה' צבאות (אמתך), ומדגישה שהבן הנולד ישתייך לצבאות השם, כי יהיה אחד ממלאכיו (נביא נקרא מלאך השם), והיא תהייה רק הכלי המוליד.
תפילתה השנייה של חנה, כאשר היא מביאה את שמואל לשרת בקודש, היא מרגשת ויוצאת דופן בסגנונה. יונתן בן עוזיאל כותב בתרגומו שהיא נאמרה במדרגת הנבואה, ומתארת את תקופת שאול ודוד, וגם מאורעות מאוחרים יותר. על פי תפישתו של הרמב"ם במורה נבוכים אין לחשוב שחנה הייתה נביאה, כמו שעל רבקה דוד ושלמה, הוא אומר שלא היו ממש נביאים, ועל הגר והוריו של שמשון, שבפשט כתוב שממש חוו ראיית מלאך, הוא אומר שלא היה זה כלל מראה נבואה. אבל מעבר לפשט, נראה לי שצריך לזכור, שמי שכתב את תפילת חנה ברוחו הנבואית, היה שמואל ומילות התפילה היו מכוחו המדמה, (אלא אם חנה צטטה לו את מילות תפילתה או כתבה אותן).
מסמיכות תפילת חנה להזכרת חטאיהם של בני עלי חופני ופנחס, אולי אפשר לראות את תפילת ההודיה ששם שמואל בפי חנה אמו, כמתייחסת לחטאיהם ולהחלטה האלוהית שימותו במלחמה, וגם למלכים שאול ודוד ולמלחמותיהם. ישנו גם הפן האישי "עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה" והכתוב מספר שחנה ילדה שישה ילדים ושמואל נחשב כשניים ("זרע אנשים" ברבים כנגד זוגות נביאים).
בהמשך הפרק הכתוב מתאר את מסירותו של שמואל לדרך השם המובילה אל הנבואה, ומבדיל אותה מדרך הרשע של בני עלי, כפי שכתוב: "וְהַנַּעַר (שמואל), הָיָה מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה, אֶת-פְּנֵי, עֵלִי הַכֹּהֵן. וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל: לֹא יָדְעוּ, אֶת-יְהוָה."
בפסוק נוסף המתאר את מסירותו הרבה של שמואל לעבודת השם כתוב: "וּשְׁמוּאֵל, מְשָׁרֵת אֶת-פְּנֵי יְהוָה: נַעַר, חָגוּר אֵפוֹד בָּד". וכותב על כך הרמב"ם: "ואף הלוים היו חוגרין אותו (אפוד בד), שהרי שמואל הנביא לוי היה, ונאמר בו נער חגור אפוד בד. אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים, ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקדש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול, שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקדש" (הלכות כלי המקדש, י, יג). לפי דבריו אלה היה שמואל הולך בדרך השם המיוחדת לבני הנביאים והגיע כבר למעלה גבוה, ועלי נתן לו אפוד בד כסימן לכך. אפשר לשים לב לביטוי דומה בשני הפסוקים – "משרת את ה' את פני עלי" והביטוי "משרת את פני ה'". דמיון הביטויים נראה לי שרומז לכך שבתקופת שנות התחנכותו של שמואל, הוא היה נוהג להתבודד רוב היום במעונו של עלי שהיה בעל רוח הקודש, אותו ראה כמלאך השם המלמדו את דרכי הנבואה. עובדה זו יכולה להסביר למה שמואל חשב שעלי מדבר אתו בנבואתו הראשונה, כי הוא ייצג אצלו את דבר ה' במשך תקופת חניכותו. בנוסף לכך, העובדה שאולי שמואל היה סגור ומתבודד, ולא היה נוכח בעבודת המשכן, יכולה גם להסביר למה הנער שמואל שכבר לא היה כל כך צעיר, לא הוכיח את נערי הכוהנים ואת בני עלי על רשעותם.
בהקשר לביטוי נער המוזכר בצורה דומה גם בתיאור התנבאותו הראשונה של שמואל, כותב הרמב"ם: "זה יסודנו שאי אפשר (להגיע למעלת הנבואה) מבלתי ההתלמדות והשלמות; ואז תהיה האפשרות הנתלית בו – גזירת האלוה:….ולא יטעך אמרו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" כי זה – ענין כל נביא, שאי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעיקר יצירתו כמו שיתבאר. ואמנם אמרו "נער אנכי" כבר ידעת קריאת העברים 'יוסף הצדיק' 'נער' – והוא בן שלושים שנה; וקרוא יהושע 'נער' – והוא קרוב לששים" (מ'נ, ב, לב). לדעת הרמב"ם נביא צריך כישרון מולד ואופי ראשוני טוב. עם זאת, נביא לא יכול להיות ילד צעיר כי דרך הנבואה דורשת לימוד, הפנמות, התנסויות בחיים ותיקון המידות, וזה לוקח שנים ודורש בגרות. נראה לי שאולי שמואל הגיע למדרגת הנבואה סמוך לגיל בו היו הלווים מתחילים את לימוד העבודה במשכן, כלומר סביבות גיל עשרים.
מעלתו הטבעית של שמואל אתה הגיע להתחנך אצל עלי בדרכי הנבואה היו מידותיו הטובות יוצאות הדופן. נרמז הדבר גם במדרש על המעיל אותו היה שמואל לובש כל חייו ואתו עלה לפני שאול אצל בעלת האוב, המתקשר לכתוב שמעיל קטן עשתה לו אמו. כתוב במדרש: "מְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ. תָּנָא, הוּא הַמְּעִיל אֲשֶׁר בּוֹ גָּדַל, בּוֹ נִקְבַּר, בּוֹ עָלָה. תַּנָּא בְּשֵׁם רַבִּי נָתַן, כְּסוּת שֶׁיּוֹרֶדֶת עִם אָדָם לִקְבוּרָה, בּוֹ עָתִיד לַעֲלוֹת בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים" (מדרש תנחומא פרשת אמור). נראה לי שהמדרש רומז שאותו מעיל הוא מידותיו הטובות של שמואל מרגע לידתו וממה שספג בשנותיו הראשונות אצל אמו. למרות תכונותיו הטובות איתן נולד, הוא כל חייו המשיך לפתחן ולשכללן, ודימו זאת חז"ל למעיל קטן שעשתה לו אמו, שהלך וגדל כל העת עם גדילתו של שמואל. זה גם רוח פירושו של המהר"ל על בגדי נמרוד שלקחם עשו, וזה גם רוח דברי המדרש על בגדי עם ישראל שלא התבלו במדבר, ושניתנו להם במעמד הר סיני.
מול צדקותו של שמואל, מתוארת ההתנהלות הלא מוסרית במשכן אותה ניהלו שני בני עלי חופני ופנחס, עליהם אומר הכתוב שהיו בני בליעל (אותיות בלי עלי) שלא ידעו את ה', כלומר שלא חפצו ללכת במצוותיו אלא חפצו בצורה כוחנית למלא תאוותם. כפי הנראה, בזמן שאלקנה וחנה הביאו את שמואל כילד קטן למשכן, המצב עוד לא היה כה גרוע, כי בני עלי היו עדיין צעירים והסכנה לחינוכו שמואל לא היה בולט. אבל אולי יתכן גם שהם לא נמנעו מלמסור את בנם, כי ידעו ברוח קדשם ששמואל לא יינזק מההתנהגות הלא מוסרית שסבבה את עבודת המשכן.
כתוב על בני עלי "וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". והגמרא במסכת שבת אומרת שכל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה (נה, א). הבסיס לטענה זו הוא שהנביא שבא לעלי, ואומר לו שבניו חטאו ולכן ימותו על פי הרצון האלוהי, לא מזכיר חטא כזה. חטא של ניאוף הוא חמור מאוד שדינו מות. הנביא שבא לעלי מזכיר רק את חטאיהם הקשורים לקרבנות (פירוש אברבנאל). הגמרא מביאה את דברי החכם רב, שאומר שחטאם היה שעיכבו הרבה את הנשים שבאו למשכן, ופגעו בכך במרקם המשפחתי של העם.
הרב קוק בעין אי"ה על גמרא זו אומר, שכוונת רב לומר שהפגיעה במרקם המשפחתי ובקשר הזוגי היא השורש לחורבן המשכן. אין לנתק את קדושת עבודת המשכן מקדושת החיים שבמרכזה המשפחה, ההולדה והחינוך. להעמיד את עבודת המשכן רק על צידה החיצוני, ללא קשר לחיים עצמם, זהו ליקוי חמור. הרב קוק גם אומר שמדובר על חטא כללי של העם, ולא רק של שני כוהנים מקריים שהיו בני עלי. הרב קוק כותב בסיכום תיאור החטאים במשכן בשילה: "רוח העזות שלא כראוי אשר הייתה במשכן שילה, השפלת רגש המוסר, היושר והחמלה, הקשחת הלב מענייני העם, מצרכיו ורגשותיו, ע"י הסדר של חוזק היד והזרוע, המתגלה בחזקתם של כוהנים הבאים להתנשא בתור נושאי משרה חזקי יד, הרס את המשטר. הוא הרחיק את המוסר הטהור המפעם בכל לב טהור מעל מושג עבודת הקודש, וממילא גם מעל החיים והתקדשותם נתק הקשר, וזה גרם הכול. …. אבל לא היה כאן חטא פרטי כלל, כי אם קלקול משטר המשבש את יסוד הבסיסי של כל עבודת הקודש בכללה, שהעין הברורה תביט עליו כעל כל ירידה בזויה. לכן מעלה עליו הכתוב כאילו שכבום" .
על ההתגלות הנבואית הראשונה של שמואל כותב הרמב"ם: "פעמים שישמע (הנביא) הדבר ההוא אשר ישמעהו 'במראה הנבואה', כדבר הרגיל הנודע עד שלא ירחיק ממנו דבר – יתבאר לך זה מעניין שמואל הנביא כי כאשר קראו האלוה ית' בעניין הנבואה – חשב שעלי הכהן קראו פעם אחר פעם שלש פעמים; אחר כן באר הכתוב עילת זה ואמר, כי היותו חושב אותו עלי – הוא באשר לא היה יודע אז, שדבר האלוה לנביאים יהיה בזאת הצורה, ולא נגלה לו עדין זה הסוד". כלומר הסוד שהנביא שומע את דבר השם בכוחו המדמה כדיבור אנושי. אבל עדיין השאלה היא האםבשלב זה כבר היה שמואל נביא שליח? נראה שלא, ושהוא לא היה חייב לגלות נבואתו לעלי, או להוכיח בעצמו את בני עלי על פי צווי אלוהי. הרב אברבנאל כותב שהקול של עלי ששמע שמואל, היו קול נברא בתודעתו כדי שעלי ידע על הנבואה, והיא תאשר את נבואת איש האלוהים שבא אליו לפני כן, שעלי הסתפק באמיתות נבואתו. בכל מקרה רואים באיזה מסירות שימש שמואל את עלי.
לאחר תיאור נבואתו הראשונה של שמואל כתוב: "וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה. וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַיהוָה. וַיֹּסֶף יְהוָה, לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה: כִּי-נִגְלָה יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ, בִּדְבַר יְהוָה". על פסוק זה כותב הרמב"ם, שאדם הטוען לנבואה שליחית, אין דורשים ממנו לעשות ניסים אלא: "אומרים לו אם נביא אתה, אמור דברים העתידים להיות והוא אומר. ואנו מחכים לראות האם יתקיימו דבריו אם לא . ואפילו נפל דבר קטן, בידוע שהוא נביא שקר. ואם התקיימו דבריו כולן, יהיה בעינינו נאמן. ובודקין אותו פעמים הרבה. אם נמצאו דבריו נאמנים כולן, הרי זה נביא אמת. כמו שנאמר בשמואל 'וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' " (הלכות יסודי התורה פרק י, א,ב). ברור שתהליך אישור היותו של שמואל נביא לקח זמן. גם לקח זמן עד שהתפרסמה נבואתו של שמואל בכל ישראל ועד ששמואל הפך להיות שופט ומנהיג, לכן נראה שהיה זה כבר בגיל מבוגר יותר. נראה לי שפסוקים אלומתאריםתקופה מאוחרת אחרי מות עלי ובניו. בתקופה זו, הלכה והתפרסמה מדרגת נבואתו של שמואל ואישיותו המוסרית המיוחדת, והוא הפך להיות מנהיגם של ישראל. בתקופה זו השתנתה לחלוטין האווירה בעבודה שבמשכן בשילה, ורבים מישראל באו להשתתף בעבודת המשכן עד שהמשכן עבר לנוב.
חז"ל אמרו ששמואל נפטר בגיל חמישים ושתים, ועשר שנים שפט את ישראל. מהבחינה ההגיונית הדבר נראה קשה, וסביר יותר שהוא הגיע לגיל זקנה כפי שהוא מעיד על עצמו, וגיל זקנה הוא אולי משבעים ויותר. הרב אברבנאל בפירושו על נאום שמואל לעם לפני המלכת שאול, מנתח את חישובי חז"ל ואומר שאינם נראים לו, ואומר שלדעתו שמואל נפטר בגיל שבעים או יותר.
קריטריון זה לנבואה שליחית שהרמב"ם פסק להלכה, חשוב גם להבנה שכל הנביאים, מהאבות ועד אחרון הנביאים השליחים, קבלו נבואות רבות קצרות מועד בחיי היום יום שלהם. נבואות אלה התקיימו במדויק, ועל פיהן נחשבו לנביאי אמת. נבואות אלו לא נזכרות בכתוב. כמו כן היו הבנות רבות לגבי החלטות אישיות שהתקבלו אצלם בנבואה או ברוח הקודש, שעל פיהן ניהלו הנביאים את החלטותיהם. גם נבואות אישיות אלו בדרך כלל לא נזכרות בתנ"ך, אבל חלקן רמוזות במדרשים. תובנות אלו של הנביאים השונים אמנם אינן כתובות, אך אפשר לקחתם בחשבון כשרוצים להבין חלק מהאירועים הפחות מובנים, המסופרים בפשט על הנביאים השונים (למשל תיאור ירידתם של אברהם ושרה למצרים).
המלחמה בפלישתים ונפילת ארון האלוהים בידם
לאחר התבוסה הראשונה לפלישתים ונפילת ארבעת אלפים איש, שואלים זקני ישראל: "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים". עצם השאלה היא חשובה, אך היא הייתה צריכה להוביל הזקנים לדרוש שישאלו באורים ותומים, או לפחות להתייעץ עם עלי הכהן הגדול. עלי כבר היה מודע לנבואה בדבר הדין האלוהי על משפחתו ועל העם, והיה יכול להזהירם ולדרוש שיעשו תשובה.בכל מקרה,האם לא היו הזקנים מודעים לחטאים שנעשו על ידי בני עלי בניהול המשכן בשילה והצורך לעשות תשובה על כך? מספיק היה להם להיזכר כיצד נהגו השבטים בדור הקודם, לאחר מפלתם במלחמה עם שבט בנימין בעניין פילגש בגבעה. אותם זקנים אולי היו כבר בחיים. על התנהגת השבטים אז כתוב שם: "וַיַּעֲלוּ כָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל, וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם-הַהוּא, עַד-הָעָרֶב; וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּיהוָה (באורים ותומים)" (שופטים פרק כ).
הבאת ארון הקודש למחנה ישראל, והמחשבה שבאופן מאגי כלשהו הארון יושיע את ישראל, בלי שהעם, או לפחות מנהיגיו עשו ממש חשבון נפש ותשובה, היא ממש מחשבה הנגועה במנטליות של עבודה זרה.
מפרש השולחן ערוך "כף החיים" כותב דברים קשים על ההלכה שבעת צרה יש לצום ולעשות תשובה. הוא כותב: "בזמן שמתענין על דבר אחד כגון בתעניות…. בשביל גזירה או בשביל מגפה, ומבקשים מצדיק גמור שיתפלל עליהם, צריך הצדיק לחקור איזה עבירה יש ביניהם. ויאמר להם הצדיק, אם אתם חפצים שאתפלל עליכם, נתקן אותו עוון תחלה. ואם אינם נשמעין לו אל יתפלל עליהם. כי יותר עוון הוא שיתפלל עליהם והעוון בידם" (כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים תקע״ו: ס״ה).
כאשר הרמב"ם מתאר את ייחודו של ארון האלוהים הוא כותב: "וידוע שעובדי ע”ז היו בונים היכלות לכוכבים, והיו שמים בהם את הצורה שהיו עובדים שהייתה מיוחסת לכוכב ]…[ וצווה אלוהים אותנו שנבנה היכל לשמו, ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים שבהן הצווים אנוכי ולא יהיה לך“ (מ“נ, ג, מה). רואים פה שוב את הטעם הפשוט אותו מדגיש הרמב“ם, שהוא כנגד ע“ז, ללא ציון של איזו סגולה מיסטית בארון ובלוחות. מה רב ההבדל בין דמות הע“ז שהייתה מונחת אצלם במרכז ההיכל, לבין ארון הברית שבמשכן, ובו הלוחות עליהם היו חרוטים עשרת הדיברות שהם עקרונות אמונה ומוסר נעלים, שהתקבלו בנבואת גדול הנביאים – משה רבנו. אם כך ניתן להבין את גודל חטאם של הזקנים ושל בני עלי, שלא רק שלא עשו תשובה, אלא רצו לקחת את ארון האלוהים אותו ביזו במשכן, שיצילם באופן פלאי מהפלישתים.
הארון נלקח מישראל כי הם לא היו ראויים להחזיק בו, ואילו הפלישתים היו ראויים להחזיק בו. כאשר הארון הגיע למחנה ישראל נבהלו הפלישתים ואמרו: "אוֹי לָנוּ–מִי יַצִּילֵנוּ, מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה: אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים, הַמַּכִּים אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַכָּה בַּמִּדְבָּר . הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים". כלומר שהם הדגישו את פחדם מאלוהי ישראל ולא מסגולת הארון עצמו, לעומת ישראל שהדגישו את סגולת הארון. מופיע במדרש שמואל, שר' יוחנן אומר שהפלישתים שמו את הארון בבית דגון כי כבדו אותו, ואמרו זה אלוה וזה אלוה. הניסים שנעשו לפלישתים כל זמן שהם החזיקו בארון האלוהים, והמכות שנחתו עליהם, היו ניסים חריגים באופים ומזכירים קצת את מכות מצריים. הם גרמו לפלישתים לחזור בתשובה מהשוואת אלוהי ישראל לאליליהם. הם השכילו לראות את גדולתו של אלוהי ישראל לעומת אפסות כוחם של אליליהם.
נראה לי שאילו הייתה מטרת העונשים האלוהיים לפלישתים, רק כדי שיוחזר הארון לישראל, לא היה הארון צריך להסתובב בערי הפלישתים שבעה חודשים. המספר שבע מעיד על שלמות תהליך כלשהו שעברו. גם הצורה בה החליטו חכמי הפלישתים להחזיר את הארון, העידה שהם עברו תהליך כלשהו ביחסם לאלוהי ישראל. הצורה בה הובל הארון היא סמלית. הפרות שסחבו את העגלה שעליה היה הארון, היו צריכות לעזוב את העגלים היונקים שלהן שנקשרו מאחור. היש דחף גדול יותר מהדחף הטבעי של הבהמה להניק את גוריה? אותן פרות גאו כל הדרך מכאבן זה אך הרצון האלוהי שהדריך את רצונם היה חזק מאותו דחף טבעי. אם הפרות ויתרו על הדחף האימהי שלהן להניק, והלכו על פי הרצון האלוהי הישר לבית שמש, כמה אנחנו צריכים לשאוף ללכת אחרי הרצון האלוהי. האם כוחן של כל מיני רצונות המרחיקים אותי מעבודת השם, גדול מכוח רצון הבהמה להניק, שאותן פרות התגברו עליו? זה אולי כוונת המדרש שמפרש את העובדה שהפרות גאו כל הדרך, ואומר שהם אמרו מזמורי תהילים.
בפרק הבא מסופר על העזרה האלוהית במלחמה של הפלישתים עם ישראל וכתוב: "וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם". אולי הפחד מאלוהי ישראל, אחרי המכות שקבלו, והניסים הגלויים שראו בזמן שהם החזיקו בארון, גם עזר למפלתם בקרב באבן העזר, ועזר גם לשקט ששרר בישראל כל תקופת מנהיגותו של שמואל. המכות והניסים בארץ פלישתים, נודעו כפי הנראה לבני ישראל, והביאו למהלכים של תשובה, שהתחזקו על ידי אישיותו של שמואל. כל זה מראה לנו איך קשה להבין את המהלכים האלוהיים, ואיך אירועים שנחשבו לקשים ורעים, מתבררים בהמשך שהביאו למצב טוב יותר.
נדודי הארון אחרי שובו מערי הפלישתים
ארון האלוהים מגיע לישוב בית שמש שהיה בנחלת יהודה וגם היה קרוב לשטחי הפלישתים. אחרי הגעת הארון תושבי בית שמש מקריבים עולות לה' ולא מפורט מי יזם זאת ומי ניהל את האירוע. על פי המפרשים נראה שהשמועה התפשטה וכחמישים אלף נכחו באירוע. מסופר שבאירוע זה או קצת לפני כן, היו אנשים שלא התייחסו בכבוד הראוי לארון האלוהים, ושבעים איש מתו כעונש על התנהגותם (המפרשים הלכו בעקבות המדרש בפירוש זה). לא מסופר שהתייעצו עם הזקנים על אירוע זה, וגם שמואל לא נזכר כי אולי התחיל להנהיג את ישראל רק אחרי מות עלי הכהן ולכן עדיין לא התבססה מנהיגותו.
לאחר הטכס הארון מועבר לקריית יערים שגם היא בנחלת יהודה, לבית עמינדב ושם היה עשרים שנה. נשאלת השאלה למה לא החזירו את הארון למשכן בשילה, שעמד ושימש כמקום הקדוש לישראל כ 369 שנים. במקום זה, הועבר הארון למשכן זמני, שלא חלו עליו ההלכות של המקדש. אולי אפשר להציע שמסקנת העם מתקופת חופני ופנחס שהמשכן חולל וזו הייתה סיבת העונש על העם, ולכן לא הוחזר הארון למשכן שילה. אולי אפשר גם לומר ששבט יהודה ניצל את ההזדמנות להעביר את הארון לשטחי יהודה. לא כתוב מי היה עמינדב, ואולי אפשר לומר שהוא היה ממשפחת כוהנים וקיבל את שמו כמצרף את שמות שני בני אהרון נדב ואביהו וגם קרא לבנו אלעזר כמו שמו של בן אהרון השלישי. הוא אולי היה ידוע כאיש מעלה וגם מכובד ומקובל על אנשי סביבתו, ולכן העברת הארון לביתו לא נתקלה בהתנגדות משמעותית. המוזר הוא שלמרות שהמשכן עבר לאחר זמן לעיר הכוהנים נוב, הרי הארון עצמו נשאר בקרית יערים. אולי זה מעיד על מאבקי השפעה שהיו בין שבט יהודה לשבטי בני רחל (העיר נוב אומרים שהייתה בנחלת בנימין). אבל בכל מקרה נראה שעשרים שנה היה הארון בביתו של עמינדב בקרית יערים. באותן שנים התפשטה הנהגתו של הנביא שמואל, ועל פי הכתוב עם ישראל עשה תשובה וחזר לעבודת השם. כאשר העם מתאסף במצפה לפי הציווי של שמואל אז הפלישתים חושדים שישראל מתכננים מלחמה נגדם. ישראל נוחלים ניצחון מוחץ והפלישתים במשך שנים רבות לא הטרידו את ישראל. סיפור המלחמה הזו מראה את כוחו של שמואל הנביא, שביוזמתו התאספו ישראל וזה גם מראה את כוח האמונה המביא ניצחונות במלחמה. אפשר לראות כיצד כל המהלך של מות בני עלי, ההפסד באותה מלחמה, נפילת ארון האלוהים בידי הפלישתים, לא היה רק עונש לישראל. מאורעות דרמתיים אלו גם הביאו בסוף למצב טוב של התעוררות לתשובה בעם, וגם להישגים בשדה הקרב עם הפלישתים.
דמותו של שמואל מסתורית למדי. חוץ מהנבואה לעלי והאירוע סביב אבן העזר, לא כתוב הרבה על מעשיו עד המלכתו של שאול כשהיה כבר זקן. אבל שמואל הנביא היה הנביא היחידי אחרי משה ויהושע שגם היה נביא וגם הנהיג ושפט את כל ישראל תקופה ארוכה. הטרדות של שמואל היו הן בבעיות הפוליטיות ברמה האזורית, כפי שמספר הכתוב על השקט עם הפלישתים והשלום עם האמורי, הן בהשכנת שלום יחסי בין השבטים, והן בבעיות המשפט והחינוך של העם. שמואל גם היה צריך לשמור על איזון כלשהו בין מרכזי הקודש, המצפה מקום מושבו ששם הייתה במה לקורבנות, ארון האלוהים שבקרית יערים, והמשכן בנוב. בעיקר בולט הצורך באיזון בין בנימין ליהודה, שהמרכזים היו בתחומם, והורדת מרכזיותו של שבט אפרים בו היה בעבר משכן שילה. לכן אולי נמשך המצב בתמיכתו של שמואל, שישמר המרכז ביהודה עם ארון הקודש ואילו המשכן יהיה בנוב בשבט בנימין. גם מקום מושבו של שמואל במצפה היה בבנימין והוא אולי רצה שיהיה גם מרכז שפיטה ביהודה בבאר שבע שבתחום יהודה, לשם שלח את בניו. הטעם להדגשת שני השבטים יהודה ובנימין, קשור אולי לנבואה שקיבל שמואל על המנהיגות שתצמח משני שבטים אלו בשנים הבאות, והמתחים הקשים שיהיו בינהם.
מצב זה של נביא המנהיג את כל העם וגם מקים מערכת משפט צדק בישראל אינו פשוט. המנהיג והשופט טרודים בבעיות השעה, ומתי ימצאו זמן וריכוז להתבודד בדרכי הנבואה? הרמב"ם כותב על חלום הסולם של יעקב: ו"מלאכי אלהים עולים", הם הנביאים….ומה טוב אמרו: 'עולים ויורדים בו, ' העלייה קודם הירידה; כי אחר העלייה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן העניין להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה בירידה כמו שביארנו" (מו'נ. א, טו).
הרמב"ם מסיים את ספרו מורה נבוכים בתיאור מדרגתו של שמואל הנביא הוא כותב: "שלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא – להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת, ולדעת את השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד צדקה ומשפט בארץ – להדמות בפעולות האלוה – כמו שבארנו פעמים בזה המאמר" (ג, פרק נד). אם כך זוהי מעלת הנבואה הגבוהה ביותר. מעלתו של הנביא שמתוך הבנתו העמוקה את דרכי השם, ותשוקתו להידבק במידותיו, הוא יורד למציאות כדי לתקנה ומגשים בכך את חפצו של האלוהים כפי שכתוב בירמיהו: "אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וְצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בָאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהוָה" (פרק ט, כג). שמואל הנביא הגיע למעלה גבוה זו, והכתוב מתאר את צניעותו ואת אהבת האדם שלו, ואת מסירותו הרבה לחינוכו של העם, שבזכותם ובזכות העזרה האלוהית, הצליח לקרב בימיו את העם לדרך השם, וגם להצליח בהנהגתו את העם בכל המישורים המעשיים.
