הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק וכן באיגרת תחיית המתים כותב שעיקר ההשגחה על פי שכר ועונש היא בעולם הבא. כלומר שמדרגת העולם הבא שלו, אם בכלל הוא יזכה לה, היא מעין סיכום של כל מעשיו והמדרגה הרוחנית אליה הצליח להגיע בחייו. הוא כותב באיגרת תחיית המתים : "…אבל התכלית האחרונה היא חיי העולם הבא. וכל זה (הסברנו) כדי לבאר הספק הגדול אשר יחשב שאין בתורה שכר ועונש אלא בעולם הזה…". ובהמשך הוא כותב: "וכאשר זכרנו העולם הבא (בהקדמה לפרק חלק בתיאור העיקר של תחיית המתים), בארנו גם כן שם, שהוא התכלית האחרונה, ואמרנו שזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה".
אבל מה היא אותה הנפש הנשארת אחרי המוות וזוכה לעולם הבא? הרמב"ם מתייחס במורה (חלק א, ע) לגלגל המקיף את כל שאר הגלגלים, שנקרא ערבות. הוא מביא את דברי חז"ל לגבי גלגל הערבות: "'ערבות', שבו צדק וצדקה ומשפט וגנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמות של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות, וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים" (מסכת חגיגה, יב, ב). על כך כותב הרמב"ם: "והתבונן איך מנו 'נשמותיהם של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות' – ומה נכבד זה העניין למי שיבינהו! כי ה'נשמה' הנשארת אחר המוות אינה ה'נשמה' הנמצאת באדם כשהוא נוצר. נשמה זו היא כוח ההכנה בלבד, והדבר הנפרד ונשאר אחר המוות, הוא הדבר המגיע בפועל". כלומר לדעתו יש להבדיל בין נשמת החיים שבגוף, לבין הנשמה שזוכה לחלק בעולם הבא. נשמת החיים, מאפשרת לעובד האלוהים לפתח את אותה נשמה שתזכה לחלק בעולם הבא. ברור מכאן שלא כל אחד זוכה לכך אלא זה תוצאה של מאמצי התקדשות שעשה האדם בחייו.
במורה נבוכים הרמב"ם מתייחס להישארות הנפש המשכלת של האדם אחרי מות הגוף. הוא כותב: " הנה כבר התבאר כי היות השכל והמשכיל והמושכל אחד במספר אינו בחוק הבורא לבד אבל בחוק כל שכל. ובנו גם כן המשכיל והשכל והמושכל דבר אחד כשיהיה לנו שכל בפועל" (מ'נ, א, סח). כלומר שאדם שהשכיל תוכן כלשהו, אזי אין הפרדה בין שכלו ואותו תוכן. אם מדובר על תכנים נצחיים הקשורים להשגות בחכמת בראשית ומרכבה, אז שכלו של האדם מתמזג עם הנצחיות הזו.
גם בהקדמתו לפרק חלק הוא כותב: שכאשר יכוון האדם עצמו לעבוד את האלוהים לשמה, כי היא דרך האמת, לא לשם שכר בעולם הזה ולא להשיג חלק בעולם הבא אז "ראוי לו מצד שהוא אדם ישר המזג, שיעשה הטובות ויסור מהרעות. וכשיעשה כך, ישלם בו מדרגת האנושיות, ויהי נבדל מהבהמה. וכשיהיה אדם שלם, אז מטבע האדם שהשיג שלמות, שתחיה נפשו, וזהו העולם הבא".
הרמב"ם אומר, שאדם שהקדיש את חייו לעלות במדרגות הקדושה בדרך המתוארת במורה נבוכים, זוכה שנפשו תישאר לאחר המיתה. אדם כזה בונה לעצמו במהלך חייו, נפש מיוחדת הקשורה לערכים נצחיים ולמושכלות נצחיות, ומתמזגת אתם. נפש זו שבנה לעצמו, תישאר גם אחרי מותו. הישארות הנפש, היא תוצאה טבעית של המאמצים, וההכרעות שעשה האדם בחייו לדבוק בדרך האמת. הכרעות אלו כוללות את המאבק שלא להיגרר אחרי הערכים החומריים, להתאמץ באיזון המידות על מנת להיות כלי זך לקליטת שפע אלוהי. על האדם לפתח את הכוח השכלי, והרגשי שלו ולפתח סקרנות ותאווה להבין את סודות המציאות. ברור מדבריו אלה, שלא כל אחד זוכה להישארות הנפש, וכן נראה שיש בהישארות הנפש עניין כלשהו של מדרגות, שלא פורש ולא התבאר.
אדם כזה גם אם סבל בחייו, תהיה הישארות הנפש שהשיג, עיקר ההשגחה המיטיבה עבורו.
צריך להדגיש, שהרמב"ם כותב במספר מקומות, שראוי שהאדם ילך בדרך האמת, דרך השם, לא על מנת לקבל שכר כלשהו, גם לא בעולם הבא. ראוי שהאדם יתאמץ וידבק בדרך האמת הכוללת את קיום מצוות התורה, תיקון המידות, לימוד ובירור יציב של האמיתות של ביטוי רצון האלוהים בעולם, כי זו דרך האמת. זו הדרך שאדם הרוצה למצות את מדרגת האנושיות שבו – צלם האלוהים שלו, ראוי שילך בה.
