בפרשת פנחס מונים את בני השבטים ואחר כך נאמר: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו: אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבתם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט". חלוקה על פי הגורל פירושה מעורבות אלוהית בחלוקת הארץ לשבטים. על רקע קביעה זו נראה מוזר שלא כללו גם את השטחים מעבר לירדן שכבש משה, לחלוקה לשבטים על פי הגורל. במקום חלוקה על פי הגורל כתוב, שבני שבט ראובן ושבט גד מבקשים ממשה: "אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן". מכך שהם אמרו "על תעבירנו את הירדן", ניתן היה להבין שהם פוסלים את הישיבה בארץ וגם מבקשים שחרור מהשתתפות במלחמת הכיבוש. מושה מוכיח אותם קשות על כך, וכתוב: "ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה"? וכן הוא מאשים אותם בחטא דומה לחטא המרגלים שפסלו את הכניסה לארץ.
הכתוב מתרץ את בקשתם של בני ראובן וגד בכך שהיה להם הרבה מקנה, אבל אולי יש סיבה נוספת. גוש שלושת השבטים ראובן שמעון וגד, שחנו בצדו הדרומי של המשכן והלכו כגוש אחד במסעות המדבר לא מככבים לטובה בספר במדבר. בפרשת קורח למשל הצטרפו חלק מבני ראובן למרד במשה. מכיוון שגם בני קהת וקורח הלויים, חנו בצד הדרומי למשכן, כתוב במדרש רבה: " "וְדָתָן וַאֲבִירָם" מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו דתן ואבירם לפי שהיו שכנים של קרח שהיה שרוי בדרום" (רש"י מביא מדרש זה). מכיוון שלהכין מרד דורש זמן ומהלכים פוליטיים פנימיים, אפשר להניח שעל פי רוח המדרש היו אולי רבים מאותם שלושת שבטים, שגם אם לא מרדו בפועל, הרי היו מודעים להתרחשותו בטרם התרחש ולא מחו. בפרשת בלק חוטאים בני שמעון בעבודה זרה, בזנות ומורדים במשה. כמו תמיד תהליכים חברתיים קיצוניים כמו מרד בהנהגה, לא צצים ללא התפתחות סמויה מוקדמת. במקרה זה לא כתוב על מעורבות כלשהי של השכנים בני ראובן וגד. בברכות יעקב ראובן לא מבורך לטובה. גם הוא במידה כלשהי לא קיבל את מרות יעקב מנהיג המשפחה. ברצונו להציל את יוסף הוא מוזכר לטובה, אך רואים שהוא ניבדל מיתר אחיו.
האם אפשר אולי לחשוב שראובן וגם גד שכנו במסעי המדבר, ראו עצמם קצת נבדלים ומרחקים לרעה מיתר השבטים, וזוהי סיבה נוספת שהעדיפו לחיות נבדלים משאר השבטים בעבר הירדן?
למה משה צרף את חצי שבט מנשה לשבטי ראובן וגד? הכתוב לא נותן סיבה למהלך זה. האם יתכן שמשה שהיה מודע אולי לבעיה הזהותית הפגועה של השבטים ראובן וגד ושמעון, יזם מהלך שירכך את הבעיה? שבטי יוסף מוזכרים בפרשות האחרונות בהקשר ליחסם החזק לרעיון ההתנחלות והגשמתו. יהושע משבט אפרים נבחר להיות המנהיג שינהל את הכניסה לארץ ואת מלחמות הכיבוש וההתנחלות, ובנות צלופחד משבט מנשה מוזכרות כמה פעמים בתביעתם לזכות בנחלת אביהם שנפטר ללא בנים זכרים. המדרש גם מספר שבני אפרים היו אקטיביסטים בהקשר ליציאה ממצרים קודם הזמן ורצו להגיע לארץ כנען. בדברי הימים א', ז', כא מסופר על בני אפרים שכאשר הם טיפלו בצאנם בכנען, הם נהרגו על ידי אנשי גת. נראה לי סביר להניח שיוסף ניצל את מעמדו הרם ואת עושרו הרב, וקנה אדמות בכנען, ואולי גם בעבר הירדן, מתוך רצון להתחיל בהתנחלות בארץ עוד בימיו. הרב אברבנאל מסיים את פירושו על הפרשה וכותב: "ויש אומרים שיוסף ע"ה קנה את אלה הערים בזמן הרעב של מצרים, ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם, ועתה גברה יד ישראל עליהם ושבו הערים לישראל, ושאלו בני מכיר ירושת אמם." אפשר אולי לומר, שמשה רבנו בהחלטתו לתת נחלה בעבר הירדן לחצי שבט מנשה (שאולי קדמה לה נבואה שאינה כתובה), רצה לשמר את הקשר עם שאר השבטים בכנען. הוא אולי רצה לנצל את הקשר הרגשי החזק של בני מנשה לארץ שהובטחה לאבות, וכן הקשר המשפחתי עם החצי השני של השבט, כדי לשמור על הקשר של השבטים ראובן וגד, לשבטים שהתנחלו בכנען. אפשר לציין גם שלעבור את הירדן בתקופות הקדומות שהיה סוער יותר ומיוער יותר לא היה פשוט.
לאחר ששבטי ראובן וגד התחייבו ללכת חלוצים לפני המחנה במסעי הכיבוש של ארץ כנען מתחיל אולי מהלך מאחד נוסף. כאשר חושבים על הכניסה לארץ למסעי הכיבוש, ברור שאחת הבעיות המרכזיות שיעסיקו את המנהיג, זה איך לכלכל את כל הלוחמים שבאים מהמדבר ללא אפשרות לצבור מלאי אוכל. האם הגיוני לחשוב שבנוסף ללוחמים יכנסו לארץ גם מאות אלפים של נשים, ילדים ומבוגרים חולים שצריך להאכילם וגם להגן עליהם באזור מלחמה, עם כל עדריהם וכל רכושם? אין ספק שדבר זה היה מסבך מאוד את כל ההתנהלות באזור הקרבות, לפחות עד שנכבשו שטחים מספיק משמעותיים בכנען שאולי היו מאפשרים התארגנות אחרת. אולי אפשר לחשוב שכל בני ישראל התגייסו במשותף לשקם את ההריסות של ביצורי הערים בעבר הירדן, ושם נשארו אותם מאות אלפים של נשים וילדים של כל השבטים, אחרי הכניסה לקרבות בכנען. בעבר הירדן הייתה להם הגנה ואמצעי מחייה, ועוד שמשם היה אפשר להעביר אוכל ללוחמים בכנען. מעניין לראות שבפרשת פנחס כתוב שמספר יוצאי הצבא מראובן, גד וחצי מנשה היה כ-110,000 לוחמים. לעומת זאת כתוב בספר יהושע, שבעת חציית הירדן חצו את הירדן 40,000 לוחמים מראובן, גד, וחצי מנשה חמושים, חלוצי הצבא. איפה נשארו שאר הלוחמים? אולי חלקם נשארו לשמור על הנשים והילדים בעבר הירדן, ואולי גם עסקו בהעברת אספקה ללוחמים. אני עוסק בתיאור זה על מנת להמחיש שכאשר קרו הדברים הכתובים, הם קרו בדרך שיש לחפש את ההיגיון הסביר על מנת להבין את המהלכים. חשוב להדגיש שלפי תפיסת הרמב"ם, הנביא אינו אדם רחוק מהמציאות, הסומך בצורה עיוורת על ריבוי ניסים שלא התבשר עליהם בנבואה. לפיכך יהושע הנביא, המנהיג והמצביא המוכשר, ודאי חשב על כל הבעיות הללו, ופתר אותם בצורה זו או אחרת.
