במשך שנים אני קורא וחווה את פרשות השבוע, לאור התפיסות והמנטליות שהבנתי (באופן חלקי) מתוך שיעורי הרב שבהם השתתפתי לפני שנים, וכן לאור מה שהבנתי מלימוד כתבי הרמב”ם. לצערי הרמב”ם לא כתב פירוש על התנ”ך. דרכו של הרמב"ם, כך נראה לי, שחשוב שיהיה בירור מוקדם של העקרונות היהודים המופיעים בפרשות, לפני שצוללים לים הפירושים על המילים והמשפטים בטקסט התורני. ניסיתי להתייחס בכתיבתי, לרוח דבריו, המשתקפת על פי הבנתי בספרו “מורה הנבוכים”, תוך שימוש בהערותיו הרבות על פסוקים מהתורה המוזכרים בספרו. הבאתי גם התייחסויות מפירושו של בנו ר' אברהם על בראשית ושמות, וכן במקומות רבים, הוספתי מדבריהם של הרב אברבאנל ושל הרב קוק, שנראו לי מתאימים לרוחו של הרמב"ם.
רוח זו של הרמב"ם אפשר אולי לכנותה כיהדות עברית, בגלל הערצתו הגדולה של הרמב"ם לאברהם אבינו המכונה עברי. ברור שבכתיבתי אני מבטא אופן הבנה מסוים של “המורה נבוכים”, ועיון במפרשים השונים מראה שאפשר להבין את הכתוב גם בצורות אחרות.
מעבר לצורת ההבנה האישית שלי את דברי הרמב”ם בספרו, ואת פרטי המאורעות המסופרים בתורה, ומעבר לסגנון הכתיבה האישי שלי, ניסיתי בכל מה שכתבתי לתת ביטוי לעקרונות שביטא הרב על פי הבנתי בשיעורים בהן השתתפתי לפני שנים רבות.
עניין נוסף שעוררני לכתיבה על פרשות השבוע, היא החשיבות שאני רואה בלימוד ספר “מורה הנבוכים” בצמוד לקריאה בתורה. ספר “מורה הנבוכים”, למרות סגנונו, אינו ספר פילוסופי אלא הוא יונק מתורת ישראל ומהספרות המדרשית של חז”ל, ומתייחס אליהם. נראה לי חשוב להדגיש את הקשר ביניהם, כפי שהרמב”ם, שגדל מילדותו בתוך לימוד תורת ישראל, ודאי חי כל כולו את הקשר הזה. הצמדת תפיסותיו של הרמב”ם לפרשות השבוע, מדגימה גם את השלכות תפיסותיו על הבנת הכתוב, ועל אופי הדמויות והאירועים המוזכרים בפרשות, ובכך מחדדת את ייחוד שיטתו. בנוסף לכך, מצא חן בעיניי שסדר המאמרים הדנים בעקרונות היהדות העברית, יצוץ על פי סדר הופעתם בתורה, אפילו אם יגרור הדבר קצת חזרה על דברים שנכתבו במקום נוסף.
אציין כמה יסודות נוספים שליוו אותי בכתיבתי:
- האירועים המסופרים בתנ"ך אינם רק טקסט כתוב. הם מספרים על אירועים שבאמת התרחשו, על כן צריך לבחון את האירועים כפי שסביר שכך התרחשו במציאות המוכרת לנו. צריך לשאול שאלות המחיות את האירועים, ולהסכים גם להוסיף פרטים הגיוניים שמחיים את המאורעות המסופרים, שלא מופיעים בכתוב, כפי שעושים לא פעם מפרשי התורה הראשונים.
- את מדרשי חז”ל על התנ”ך, יש להבין כבאים לבטא תפיסות מחשבתיות עקרוניות וסודות רוחניים, ולאו דווקא כתיאור אמיתות היסטוריות.
- הרמב”ם מדגיש שההבנה של עקרונות המציאות הכוללים נושאים כמו חוכמת הטבע, חוכמת האלוקות, מהות הנבואה, מהות האדם והיחס בין האלוהים לטבע ולאדם, קודמים להבנת פשט התנ”ך. נושאים אלו אינם יכולים להילמד בצורה מדויקת מהכתוב הפתוח לפירושים שונים. כל חכם הבא לפרש את התורה, מפרשה על פי שיטתו בהבנת הנושאים העקרוניים שציינתי.
- אבות האומה כולל בני יעקב, חיו בעוצמה רבה את החזון ההיסטורי אותו קיבלו בנבואותיהם. הם היו מודעים מאוד לתפקידם הייחודי, ההיסטורי, והיו מסורים אליו בכל נשמתם. עניין זה לא מובלט בכתוב ולא תמיד המפרשים מתייחסים אליו, אך לדעתי הוא חלק מהפשט והוא חשוב להבנת המאורעות.
נראה לי שהגישה הנפוצה יותר היא לראות באותם קדושים אנשים רגילים, שיש בהם קנאה, וחששות לעיתים. והם פועלים על פי רצונות אישיים, ולא מונחים על ידי נבואות אישיות (שלא מוזכרות בכתוב). תפיסה כזו של מנהיגי האומה המזכרים בתנ"ך מאפשרת אולי הזדהות קלה יותר אך היא אינה אמתית. - התנ”ך אינו רק ספר שלימודו הוא עיון במילות הטקסט בלבד. יש להחיות את הדמויות הקדושות שמתוארות בו, ולהזדהות איתם, על פי הנטייה האישית של כל אחד. צריך להחיות ולנסות להבין את ההתמודדויות בהן התנסו באומץ לב במהלך חייהן, לאור הדרך הנבואית האישית ולאור חזונם ההיסטורי.
