התלבטתי באיזה נושא ראוי לפתוח ספר זה המבוסס על הבנתי את ספרו של הרמב”ם “מורה נבוכים”. נראה לי שהבנת יחסו של הרמב”ם לחקירת הטבע בכלים השכליים בהם חנן אותנו בורא עולם, הוא נושא חשוב המהווה הקדמה לפרשת בראשית. נושא זה גם ממקם את הרמב”ם כחכם ההולך בדרכי הנבואה האישית בדרך יציבה ורצינית, שאינה מבוססת על דמיונות והתרגשות דתית, ושגם ביחסו לחינוך העם כולו ימנע מכל מניפולציה דתית שאינה מבוססת על האמת. הרב העביר בזמנו סדרת שיעורים שעסקה במקומם של גילויי המדע המודרני בהשקפה היהודית, וניסיתי במאמר זה להביא כמה מהעקרונות היסודיים אליהם התייחס בדבריו לפי הבנתי.
מאמר זה אינו מתיימר להיות בעל עמקות מדעית ומחשבתית מקצועית שכן רמת הבנתי את המדע, וכן את הפילוסופיה היא מוגבלת וחסרה. עם זאת נושא זה מעסיק אותי מאוד, ונראה לי חשוב להתייחס אליו בצורה לא מניפולטיבית גם ברמה הפופולרית, על מנת לפתוח כיוון ולעורר מחשבות, והרוצה להעמיק ימצא דרכים לעשות זאת.
ישנו מאבק היסטורי בין העולם הדתי ומיצגיו (בעיקר העולם הנוצרי והמושפעים ממנו), לבין הדרך המדעית. העולם הדתי הרגיש מאוים מהדרך המדעית הניסויית שהחלה להתפתח במאה השש עשרה, הגיב בתוקפנות רבה כלפיה וניסה לעכב את התפתחותה. כבר בתקופת הרמב”ם, היו פילוסופים מוסלמים שתקפו את גישתו של אריסטו, שנשענה על הבנות פילוסופיות מדעיות של זמנו. הרמב”ם במורה הנבוכים מנתח את הגישות של אותם חכמי דת מוסלמיים ואת מניעיהם, ומתנגד להם בחריפות.
ישנם היום אנשי מדע המשייכים עצמם לעולם הדתי, המפרידים בין עיסוקם המדעי וצורת המחשבה וההנחות הקשורות אליו, לבין חייהם הדתיים המבוססים על עקרונות המחשבה הדתית. הם רואים בדת ובמדע שני תחומים לגיטימיים אך מקבילים. ישנם גם כאלה המתנגדים ללימוד המדעים, אך על מנת לשכנע בחוכמת התורה, מתאמצים להראות שכל מיני גילויים של המדע המודרני מופיעים כבר בתנ”ך או בדברי חז”ל. שתי דרכים אלו בעייתיות ואינן הדרך היהודית המרכזית אותה מבטא הרמב”ם.
מה באמת היחס של המחשבה היהודית לדרך המדעית, והאם הייתה לדרך האמת היהודית נגיעה או השפעה על התפתחות המדע? כמו כן מה באמת יחסה של הדרך היהודית לנושאים השנויים במחלוקת כמו התיאוריה האבולוציונית?
היהדות חידשה בעולם העתיק את האמונה באל אחד ואת המלחמה באלילות. אבל מה המשמעות של חידושים אלו? לשם כך צריך להבין את מהות האלילות והשלכותיה וכן את ההשלכות של האמונה באל אחד.
העבודה הזרה הינה הקרנת האדם את עצמו על המציאות. כל כוח בטבע מולבש בתכונות אנושיות ומשקף תאוות ורצונות של כוחות שונים באדם. בין הכוחות השונים בטבע המתוארים בצורה זו, שוררים יחסי כוחות קשים, כפי שמשתקף במיתוס ובמיתולוגיה האלילית בתרבויות השונות המלאים בחיכוכים ומלחמות אכזריות בין האלים. ניתן לראות שתרבות העבודה הזרה אינה מאפשרת הבנה אמיתית של המציאות, שכן האדם הבוחן את המציאות בוחן אותה דרך המיתולוגיה האלילית, ופוגש רק את דמיונותיו והזיותיו. התרבות האלילית גם אינה מאפשרת חיפוש חוקיות אחת למכלול תופעות הטבע השונות, שכן כל כוח בטבע מיוצג על ידי אל אחר והם מתנגדים זה לזה.
אברהם אבינו היה הראשון שניסח שיטה שלמה, המבוססת על אלוהות נבדלת מעולם הטבע. על פי תפישתו של אברהם המוצגת במדרשים, חוקיות הטבע נובעת מחוכמתו האחת, והמושלמת של האלוהים, ולכן כל תופעות הטבע כפופות לחוקיות מושלמת אחת.
העיקרון שיש לצפות בתופעות הטבע השונות, שכן הן מספרות כבוד אל ומעידות על חוכמתו וכוחו, מופיע רבות בתנ”ך ובחז”ל. העמדת האדם כנברא בצלמו של בורא עולם, כיצור בעל יכולות שכליות בעל שפת דיבור, המסוגל לעסוק בנושאים מופשטים, וכן הדגשת היותו בעל בחירה חופשית, מצביעה על הייעוד והצורך להבין את המציאות בה אנו חיים. אין משמעות לבחירה חופשית שאינה מבוססת על ההנחה, שהמציאות נוהגת על פי חוקים קבועים, וששכל האדם שנברא בצלמו של בורא עולם, מסוגל להבין את חוכמת הבורא הטבועה במציאות. בלי יכולת זו כיצד יחזה האדם את ההשלכות הטבעיות של מעשיו, ויוכל לכלכל צעדיו ולהחליט כיצד לנהוג. ניתן לראות בבירור כיצד עיקרון החוקיות הכללית שבטבע, נובע מהחידוש שבתפיסה המונותיאיסטית היהודית, וכן עד כמה חקר המציאות על מנת להתקרב להבנת החוכמה האלוהית, הוא מרכזי בתנ”ך ובחז”ל.
גישת הרמב”ם
הרמב”ם פוסל דרכים דתיות, שמחנכות למושגים דמיוניים ולא אמתיים. תורתנו תורת אלוהים אמת, וכל שימוש באמצעים שאינם אמתיים על מנת להביא את האדם לחיי אמונה, הוא בגידה בה. הוא כותב במורה נבוכים: “כל המדברים הראשונים (אסכולה של פילוסופיה דתית) מבין היוונים שהתנצרו ומבין המוסלמים, אינם הולכים בהנחות היסוד שלהם מלכתחילה אחר מה שנראה מהמציאות. הם מתבוננים כיצד ראוי שתהיה המציאות, כדי שתהיה ממנה ראיה לאמיתות דעותיהם או שלא תסתור אותן. כדי שיתאמת דמיונם זה, היו מניחים שהמציאות היא בצורה כזו […] בסיכומו של דבר אומר לך, שהדבר הוא כמו שאמר תמיסטיוס (פילוסוף אריסטוטלי מהמאה הרביעית) – אין המציאות הולכת אחר הדעות אלא (ראוי) שהדעות הנכונות ילכו אחרי המציאות […] כאשר התבוננתי בדרך זו (של הנוצרים והמוסלמים הראשונים), סלדה נפשי ממנה סלידה רבה מאוד”[1].
בתפיסתו זו המופיעה לכל אורך סיפרו מורה הנבוכים, מצביע הרמב”ם על הסכנה שבעיוות חקירת המציאות וניסוח הבנות מוטעות שאינן נשענות על מחקר, על מנת לבסס דוגמות דתיות. גישה דתית זו בסופו של דבר יכולה גם להביא לעיוות המציאות ההיסטורית והמציאות האנושית של ההווה, כדי שתתאים לדוגמות הדתיות. הקשר עם האל שנבנה בשיטות דתיות אלו, מבוסס על דמיונות ועל חלקי אמיתות. בכך לא מתאפשר הקשר עם האלוהים, המתבסס על הניסיון להבין את ביטויי רצונו האמתיים, בתורה, בטבע ובמציאות ההיסטורית.
עולה שאלה עקרונית – אם בלאו הכי אנו נשענים על הנחות יסוד ועקרונות שהתקבלו בנבואה והועברו אלינו במסורת, למה צריך את המאמץ האנושי של חקירת המציאות ובירור האמת? הרי אנו מאמינים במציאות האל ובבריאת העולם גם ללא כל אותן הוכחות עליהן שקדו חכמים ואנשי מדע במשך הדורות, האם אין זו מניפולציה?
לדעת הרמב”ם, יש מצווה מהתורה לעסוק בבירורים אלו, ולהרחיב יותר ויותר את הבנת המציאות, ובכך להגדיל את האוטונומיה והבגרות האנושית. כאשר אנו מחנכים ילד קטן להתנהגות מוסרית אנחנו מצפים שכאשר יגדל, יעמיק את ההבנה המוסרית שלו, ויאמץ אותה מתוך בחירה ובגרות ובכך יעלה במדרגת האנושיות שלו. בצורה דומה אנו מחויבים לפתח יותר ויותר את הקשר עם האלוהים מתוך בגרות ובחירה אישית עמוקה, המבוססת על לימוד, חקירה והבנה מפורטת. דרך זו צומחת מלמטה במאמצים אנושיים במשך דורות, ואנו חייבים בה גם אם תהיה דרך זו איטית ומפותלת.
דיון זה מראה שיש ללכת היכן שרק אפשר בדרך המדע הניסויי שהיא היום הדרך הרצינית, המהימנה והניתנת לבדיקה ולביקורת מתמדת בכל מרכז מדעי בעולם. למרות שבמשך זמן רב היו תיאוריות מדעיות שסתרו השקפות יהודיות, יש לסמוך על הדרך המדעית ועל רצונה לברר ולהתקרב להבנה אמתית של תופעות הטבע. הרמב”ם מציין במורה נבוכים, שהידע המדעי משתנה ומתפתח (למשל לגבי מספר הגלגלים) וברור שאם היה חי בזמננו לא היה משתמש בתיאוריות הקוסמולוגיות שהיו נחלת המדע הפילוסופי בזמנו. הוא היה רואה במדע הניסויי דרך מרכזית לבירור האמת על פיה מתנהלות תופעות הטבע, והיה רואה בדרך המדעית חלק מההליכה בדרך השם, ומיצוי הפוטנציאל של השכל האנושי שנברא בצלם.
הרמב”ם בניגוד למה שסוברים אחדים, עניינו העיקרי הוא בניין קשר אמתי עם האלוהים לקראת מעלות רוח הקודש ונבואה. הוא מציין במורה נבוכים, שהדרך לכך היא העלאת המבנה האישי של האדם בכללותו ובצורה מאוזנת. התעלות זו כוללת את תחומי המוסר, המידות והחוכמה (הכוללת לדעתו גם לימוד מתמטיקה ומדעים) וכן פיתוח הכוח המדמה.
הרמב”ם מדגיש לכל אורך מורה הנבוכים שאין שום אפשרות להשיג את עוצמתו של האלוהים. ניתן לעסוק רק בלימוד וחקירה של ביטויי רצונו וחוכמתו בטבע (חקירת חוקי הטבע). תחום זה של חקר הטבע הינו חלק מלימוד חוכמת מעשה בראשית, שהינו הקדמה הכרחית ללימוד הסודות של חוכמת מעשה מרכבה. בהקשר לכך כותב הרמב”ם במורה הנבוכים: “מכאן שבהכרח אין מנוס למבקש את השלמות האנושית, מלעסוק תחילה במקצוע ההיגיון, אחר כך המתמטיקה, אחר כך במדעי הטבע, ואחרי כן במטפיזיקה (העוסקת בחוכמת האלוהות)”.[2]
בהקדמתו לפרקי אבות הוא כותב, שללימוד תורת ההיגיון והמתמטיקה יש חשיבות גם בחינוך האדם לחשיבה מסודרת, ליציבות ולהתרחקות מדמיונות. המדע הניסויי נשען על חוקיות מתמטית שהאדם הוגה בשכלו. ההתאמה בין החוקיות שבשכל האדם לבין חוקיות עולם הטבע, נובעת מכך ששתיהן נוצרו על ידי החוכמה האלוהית האחדותית.
ניתן לראות שעקרונות המחקר המדעי לא רק שאינם מנוגדים ליהדות, אלא על פי תפיסת הרמב”ם וכן חכמים רבים אחרים, הם חלק מהתפיסה היהודית. המחקר המדעי אינו תחום מקביל לעבודת השם, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ ללכת בדרכי השם, לחתור לאמת ולשלמות האנושית, שהיא הקרבה האמתית אל האלוהים. כמו שאנו מצווים ללמוד את התורה שניתנה לנו על מנת להבין את החוכמה האלוהית שבה, כך אנו מצווים לחקור את פרטי החוכמה האלוהית המשתקפת מתוך תופעות הטבע. לדעתי ברור שהרמב”ם היה מחייב לימוד מתמטיקה ומדעים ברמות שונות, כחלק בלתי נפרד מלימודי התורה בכל שלב ובכל גיל.
[1] (מנ, א’, עא)
[2] (מו’נ, א’, ל’ד)
