בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצריים היום.אבל מה פרוש הדבר,איך מרגישים וחווים יציאה ממצריים?
כל אחד מיוצאי מצריים היה צריך להתמודד עם היכולת להעיז ולשנות דפוסים והרגלים ולצאת אל הבלתי ידוע ואל הבלתי מוכר.כל אחד מהיוצאים היה צריך ליפרוץ את דפוסי החשיבה של עבד, להעיז לקחת אחריות על חייו, ולא להסכים להיות במייצר, גם אם הוא לעיתים נוח ומוכר ( בשנה של מכות מצריים, המצרים כבר לא העבידו את ישראל ,ואף כיבדו אותם ובעיקר את משה וראו בו מחליף לפרעה).כל מי שלא היה מסוגל לעשות את השינוי והפריצה הזאת בעת המסוימת של היציאה, נשאר (שאור) במצריים והחמיץ את חייו.
מה היא אותה חרות אותה כבר חידש אברהם אבינו כמרכז ההויה האנושית והיא העומדת כבסיס לכל שינוי ופריצה בחיינו? אומר הרב קוק : "החרות היא אותה רוח נשאה ,שהאדם וכן העם מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בו.בתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו כחיים מגמתיים (בעלי משמעות)ששוים את ערכם, מה שאין כן בבעל רוח של עבדות שלעולם אין תכן חייו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, אלא במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו …". כלומר משימת חיינו היא להעצים בתוכנו את רוח החירות, ולחקור את המניעים הסמויים על פיהם אנו מעצבים את חיינו. עד כמה נתנו לאחרים שאין רוחם מתאימה לרוחנו, לעצב את חיינו בין במודע ובין בלא מודע?
בואו לסדר הפסח עם שמחה, אך גם עם מוכנות לחשבון נפש, איך אני מתמודד עם המיצרים שבחיי שכן "להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותה רוח גדולה של חרות …אשר יצאה כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצריים…"(הרב קוק על ההגדה).
סימני הסדר
במהלך סדר הפסח עושים שימוש רב בכלים עוקפי תודעה לצד הדיון השכלי המצומצם יחסית.
קדש על היין (כוס ראשונה) ─
בואו ניגש להתמודדות עם קנית חרותנו,עם המוכנות להכנס לתהליך של צמיחה ושינוי ולקיחת אחריות על חיינו. תהליך שחשוב ובריא שיעשה מתוך שמחה וצפייה לתהליך מאתגר, ולא מתוך תחושת קורבן והאשמת אחרים – הורים, בני זוג, קרובי משפחה, מחנכים ויוצרי אידיאולוגיות.
רחץ (נטילת ידיים ראשונה לפני אכילת הכרפס) ─
צריכה להיות נכונות לרחוץ את עברנו ולהסתכל עליו אולי בצורה שונה (שרטות מפת חיים)
כרפס-כרפס כסמל לעבודת הפרך במצריים-זיהוי הגורמים המגבילים בחיינו, הגורמים לנו להשקיע אנרגיה רבה בשימור מציאות שלא בהכרח מיטיבה אתנו.
כרפס-כרפס כסמל לעבודת הפרך במצריים ─
זיהוי הגורמים המגבילים בחיינו, הגורמים לנו להשקיע אנרגיה רבה בשימור מציאות שלא בהכרח מיטיבה אתנו.
יחץ-חציית המצה.חלקה יאכל בשלב האוכל וחלקה יהיה שמור לסוף הארוחה (אפיקומן) ─
המצה כסמל לשינוי ויציאה מאזורי הנוחות שלנו אליהם אנו רגילים. יש במצה גם סמל לחיפזון – להבנה שעיכוב תהליכים והשארות בקיים, פרושו שכרגע החלטנו לא לשינוי. בכל החלטה להכנס לתהליך של שינוי, יש גורם של חיפזון. יש להבין שתהליך שינוי בונה את עצמו ואי אפשר לחזור אחורה (זה אולי אחד מהגורמים המפחידים בשינוי). (האפיקומן כמכתב אל העתיד).
מגיד ─
קריאת ההגדה כסמל לכניסה לתהליך מובנה בדרך לשינוי.
רחצה ─
נטילת ידיים לפני אכילת המצה וברכה – אני מברך את השם שעזר לי להכנס לשנוי בפועל.
אכילת מצה ─
תחילת שינוי המלווה בקושי של יציאה מאזור הנוחות שלי, וכן מהווה הכרזה על תחילת תהליך ממנו אין לסגת.
מרור ─
תחושות ראשונות של קושי ותסכול המתלווים לעיתים לתחילת תהליך השינוי.
כורך אכילת המצה עם המרור ביחד─
ההבנה שכל שינוי כרוך בקשיים ובתקופות של נפילות ותסכולים. אם היה קל לשנות דפוסי התנהגות ולעשות שינויים בחיינו, הדברים היו קורים בצורה טיבעית ללא צורך בסיוע חיצוני וללא צורך בתהליך מובנה.
שולחן עורך ─
התהליך מתקדם ונושא פירות.
צפון ─
אכילת האפיקומן ואחריו אין לאכול דבר – התמודדות ובחינת מקומנו בתהליך, לאור החזון הראשוני, וההכרה שאנו שמחים עם מה שהשגנו ולא חוזרים אחורה.
הילדים מחפשים את האפיקומן – הקרנה חינוכית, לא כפייתית על סביבתנו, על הערך העצום שיש במאמץ למצוא את ייעודנו.
ברך הלל נרצה ─
תודה לשם יתברך שעזר לי להעיז ולהחליט על שינוי ויציאה מהמיצר בחיי, וכן הפגיש אותי עם האנשים הטובים במהלך הדרך, שהעצימו אותי ועזרו לי להתקדם בתהליך.
קריאת ההגדה
הא לחמא עניא ─ המצה רומזת לנו על שני עניינים, מצד אחד לחם העוני – רמז לעבדות, לתחושת הטיפלות והמיצר שיש בחיים הנמצאים במבוי סתום. מצד שני רמז למהירות הקשורה להחלטת השינוי, שלא פעם כרוכה בסגירה מודעת של האפשרות המעשית לחזור אחורה למצב של המבוי הסתום (מזכיר את סיפור דחיפת הפרה מהצוק).
מה נשתנה ─ יסוד האפשרות לשינוי היא היכולת לשאול ולזהות את מצבי התקיעות באמת (קושיות עוצמתיות). כל פריצת דרך באנושות הכללית ובאדם הפרטי, מתחילה באפשרות להקשות קושיה על המציאות ולא לקבלה כהכרחית ומובנת מעליה.לעיתים החיים באור הקושיה קשים. צריך לתת לגיטימציה לקשיי התעוררות ולהכיל אותם.
עבדים הינו לפרעה במצרים ─ פרעה פרושו גילוי של אי סדר(פרוע), תחושת המייצר שבחיינו קשורה לחיים שאינם קשובים לסדר החרות הפנימית שלנו.
ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ─ לעיתים קרובות אי אפשר לצאת מהמצר לבד. יש להדבק בפשטות המצה ובהרחקת החמץ-אגו, גאווה – על מנת לקבל סיוע מבחוץ. סיוע המאפשר גם מבט על על חיינו, וגם יכול לקדם אותנו בתהליך שיש בו דרישה אסרטיבית לשינויים במציאות, שסוכם לעשותם.
מעשה ברבי אליעזר ─ החכמים המוזכרים במדרש זה, עסקו כל הלילה בסיפור יציאת מצריים – ישנם תהליכים של הבשלה תודעתית לשינוי, המתרחשים לפני הפריצה של השינוי למציאות (בלילה, בגלות), ואין לעקוף אותם. צריך לתת לתהליכים נפשיים סמויים אלו את הזמן שלהם, עד קריאת שמע של שחרית – הפריצה המתבטאת בפועל במציאות.
כנגד ארבע בנים דברה התורה ─ כלומר התורה פונה לארבעה צדדים שיש בכל אחד מאתנו (שיחה עם חלקים בנ.ל.פ).
החכם ─ הצד שבנו המנתח בכלים שכליים את המציאות. זהו צד חשוב שבנו, אך לעיתים קרובות הוא זה המפריע לשינוי, בהצדקות ובניתוחים אין סופיים הבאים להנציח את הקיים. הצד השכלי כאשר הוא מוגזם ומשתלט מסתיר לא פעם עניינם רגשיים לא פתורים. הדרך להתמודדות אתו הוא בכלים עוקפי מחשבה – כמו הסמלים השונים בליל הסדר. וגם אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן, כלומר להשאיר אותו בתחושת הטעם האחרון של קרבן הפסח (מצת האפיקומן) המבטאת את האומץ לשינוי (שחיטת הטלה – האל המצרי – אל הגאוותנות) והגעגועים לחרות.
רשע ─ אותו שדון הנמצא בנו המכחיש את אפשרות השינוי, והרוצה להשאירנו במצב הקיים. גם אותו מזמינים אל סדר הפסח. לא מתכחשים לקיומו, אך מקהים את שיניו ומראים עד כמה הוא עקר וצפוי.
תם ─ אותו צד נאיבי ולא מציאותי שבנו, החושב שהדברים יסתדרו מעצמם, ללא מאמצים הכוללים יציאה מאזורי הנוחות שלנו ותהליך עקבי מונחה.
שאינו יודע לשאול – הצד שבנו שפוחד לשאול. גם אותו מזמינים אל הסדר נותנים לו לגיטימציה ומכילים אותו. לא מנסים בכוח ושתלטנות לעורר אדם שאינו חפץ להתעורר. היחס אליו ואל כל הצדדים בנפשנו המוזמנים אל הסדר, הוא יחס של אהבה וקבלה של המציאות העכשווית. יחסנו לכל האורחים ולכל החלקים בנפשנו, ראוי שיהיה כמו שהיינו רוצים שהמחנך יתייחס לילדנו, בחינוך אוהב, סבלני ומכיל, לשיפור ושינוי.
אסיים בהמשך דבריו של הרב קוק בהקדמתו להגדה אותם הבאתי בתחילה: "ואנחנו לאורה הפנימי של החרות העצמית הזאת נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית שקנינו ע"י גילוי שכינה,אותה החרות שקנינו ע"י הפלא הגדול היחיד בעולם שנעשה עמנו בעת שגאלנו השם יתברך וגאל את אבותנו ממצרים לחרות עולם. בואו נא אחים אל הסדר כולנו, ויוודע לנו שהננו בני מלכים , ועם שהחרות היא גורלו הניצחי,לא עבד ישראל ולא יליד בית ולא יהיה לבז מאז אשר נשא ברמה, מיום חג חרותנו, את דגל החרות…"
רוני מיאדובסקי – מאמן אישי ויועץ זוגי
