שבת הצמודה לערב הפסח

השנה אנחנו גולשים מחוויית השבת אל תוך הערב המרגש של סדר הפסח. תהיה זו הזדמנות לברר ולחוות את הקשר בין מצוות השבת לסדר הפסח. בשתי הפרשות הקודמות ויקהל ופיקודי עלה הקשר בין מצוות השבת לבניית המשכן שבעבר כאשר המקדש עמד על תילו היה סדר הפסח נעשה סביבו.
ישנו פרק במורה נבוכים העוסק במצוות השבת והרמב”ם מציין בו עיקרון חשוב בהבנת התועלת שבמצוות הפולחניות שבתורה. הוא כותב: “וכבר ידעת מדברי, שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון העם לנצח, לא יישארו. ולצורך זה, צוונו בתורה להגדיל זה היום (השבת), כדי שיקבע בתודעת האדם יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות, כשישבתו בני האדם כולם ביום אחד” (מ’נ, חלק ב, לא). ברור שטעם זה נכון מאוד גם לסדר הפסח, בו המעשים המוגדרים על פי ההלכה, קשורים וממחישים ערכים ואמיתות יהודיים שצרכים לעבור מדור לדור.
הרמב”ם מציין פה עיקרון דידקטי שהתבסס בחינוך המודרני, והוא שימוש באמצעי המחשה פעלתניים, והפעלת התלמידים באופן שיתבהרו הדברים, ויקלטו בכלי תודעה הנוספים לשמיעה הפאסיבית. מעשים אלו שקבעה התורה, והוסיפו חז”ל, שאנו חוזרים עליהם בתמידות, וגם לומדים על התכנים הקשורים אליהם, שימרו את אותם תכנים ואת העניין הרב בעיסוק בהם, במשך דורות רבים.
ומוסיף הרמב”ם את הערך היהודי הכלול במצוות השבת שוודאי רלוונטי מאוד לסדר הפסח, כלומר הדגשת עניין החירות וההודאה לאלוהים עליו: “וזכור חסדי השם עלינו בהניחנו מתחת סבלות מצרים” (מ’נ, חלק ב, לא).
על פי דברי הרמב”ם בפרק זה, מצוות השבת מבטאת שלוש יסודות מרכזיים בתפיסה היהודית – מציאות השם, בריאת העולם, וערך החירות האנושית. שלושת העניינים הללו קשורים זה לזה, בריאת העולם יש מאין, מדגישה את הבחירה החופשית של האלוהים, שהיא היסוד של הבחירה החופשית של האדם שנברא בצלם. כל פגיעה בחירות האדם, היא פגיעה בצלם אלוהים שלו, ואינה מאפשרת לאדם להביא לביטוי מלא את בחירתו החופשית, ששיאה הוא המאמץ להתעלות ולהידבק בדרכי השם.
שביתתו של הבורא מתהליך הבריאה אחרי בריאת אדם בעל מודעות וחזון היסטורי, מסמנת את התייצבות עולם הטבע הפועל על פי חוקים קבועים. תקופה זו היא תחילת ההיסטוריה האנושית המתרחשת כולה בשבת האלוקית. מצוות השבת שהיא ברית ביננו לבין האלוהים, מדגישה את אחריותו של האדם לחתירה לעילוי ותיקון האנושות, שהיא המשך היסוד של בריאת העולם יש מאין בחוקיות מופלאה.
שיתוף זה בין השם יתברך לאדם בתהליך עילוי האנושות, תוך הדגשת אחריותו של האדם לקשר, הוא היסוד לברית השבת, ולכן אולי פתחה המשנה את המסכת בתיאור זה. גם בנית המשכן נעשתה בשיתוף עם האלוה שנתן שפע חכמה לבצלאל ואהליאב, ואותו שפע אולי פסק בשבת.
מצוות השבת כתובה בחומש בסמוך לנושא המשכן, מכיוון שבניית המשכן מבטאת גם כן את האחריות של האדם במעשיו לקשר עם השם יתברך. כתוב: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”– כלומר שחיי האדם הפרטי, ושל עם ישראל כולו, יהיו מכוונים לעבודת השם יתברך, ואז השגחתו בהם ועזרתו להם תהיה קבועה. לכן ברור למה עניין השבת ברוח הדברים אותם הזכרתי, קשור כל כך לעניין המשכן.
חז”ל ראו את בניית המשכן כקשורה לבריאת העולם, ולכן את ל”ט אבות המלאכה האסורות בשבת, לומדים מאבות המלאכה שהיו בהקמת המשכן. את שלושים ותשע אבות המלאכה האסורות בשבת, יש לראות כיסודות היצירה האנושית במציאות, שבהן יכול האדם בבחירתו לבנות משכן לשם יתברך.
אבל האם אפשר לדבר על בחירה מבלי לקשר אותה לערך היהודי של החירות, המרכזי כל כך בסדר הפסח?
על חג הפסח אומר הרמב”ם: “שני המועדים סוכות ופסח מלמדים דעות ומידות. אומנם הדעת בפסח היא הזכרת אותות מצרים והתמדת (זכרונם) לדורות […] ועניין המידות הוא שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות אל השם ושילמד מידת ענווה ושפלות, ויאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו” (מ’נ, ג, מ’). בהמשך הוא מדגיש שעניין יציאת מצרים הוא הכנה למתן תורה “שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם באומרו ואביא אתכם אלי” (שם).
היסודות שמונה הרמב”ם בפסח הם:
א. זיכרון האותות והמופתים המעידים על מציאות השם והשגחתו במציאות, וכן שחוקי הטבע כפופים לו והוא יכול ברצונו לפרוץ אותם ולעשות נס.
ב. בחירתו של הבורא בעם ישראל כמעבירי המסר האלוהי וכמחנכי האנושות במשך הדורות.
ג. הדרכה בנושא מידת השפלות, הענווה וההודאה לאלוהים שבהשגחתו ניצלנו מצרת העבדות, וברצונו זכינו לקבל את התורה.
ד. צריך להוסיף על כך את המסר שהוא מרכזי בחג הפסח והוא רעיון החירות.
אך האם החירות המתבטאת בשחרור מעול העבדות המצרית, גם אם תהיה מרוממת ככל שתהיה, היא התכלית היהודית הסופית?
משה רבנו מחפש תכלית נעלה יותר מאשר רק שחרור פיזי ומדיני של עם ישראל. משה אינו מסתפק בהקמת אומה שעלולה להיות בסופו של דבר ככול האומות. אלוהים אומר למשה רבנו בחיזיון הסנה הבוער: “וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה” (שמות ג, יב). כלומר התכלית של כל המהלך הסבוך של יציאת מצרים וקניית החירות הפיזית לעם ישראל הן קבלת התורה במעמד הנשגב לרגלי הר סיני. במעמד הר סיני פרץ אל ההיסטוריה האנושית משהו מהרצון האלוהי של בורא העולם. החירות של עם ישראל הייתה תנאי למעמד זה, תנאי לאחריות שקבל עם ישראל על עצמו מתוך בחירה חופשית, להיות מובילי הרצון האלוהי בהיסטוריה.
אי אפשר להיכנס לברית הייעוד בין עם ישראל לקב”ה, שפירושה הליכה בדרך האמת והמוסר וקניית מעלות הקדושה, שלא מתוך רוח של חירות ובחירה. וכתוב במסכת אבות: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה" (אבות, ו, ב).
לפי ר' יוחנן (תלמוד ירושלמי) הכוס הרביעית אותה שותים בסדר הפסח, היא סמל לגאולה הרביעית. השגת החירות העליונה – קבלת התורה, שההתמסרות ליעדיה היא תכלית יציאת מצרים וצריך להדגיש זאת בעת סדר הפסח, כאשר מצה ומרור מונחים לפנינו.
חירות האדם אותה הציב אברהם אבינו במרכז חזונו היא המפתח לסוג הקשר הרצוי עם האלוהים אליו מכוון הרמב”ם במשנתו במורה נבוכים. הרב קוק מתאר בצורה נהדרת את המרכזיות של עניין החירות ברוח היהודית. הוא כותב: “החירות היא אותה רוח נשאה שהאדם וכן העם מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בו. בתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו כחיים מגמתיים (בעלי משמעות) ששווים את ערכם, מה שאין כן בבעל רוח של עבדות שלעולם אין תכן חייו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, אלא במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו” (עולת הראי”ה, הקדמה להגדה). במקום אחר במאמר הוא כותב שרוח החירות אליה הוא מתכוון היא מעבר לחירות המושגת על ידי שחרור מעול העבדות, וגם עבד יכול להיות בעל רוח חירות, וגם אדם חופשי יכול להיות בעל רוח של עבד.
רוח החירות הפנימית אותה מתאר הרב קוק אינה מושגת באירוע חד פעמי אלא במאמץ חיים מתמיד, שיש לו נגיעה בכל תחומי חיינו. השגת רוח החירות נוגעת לשאלה עד כמה אנו מכירים בצרכינו הייחודיים, ועד כמה אנו נאמנים לעצמנו. עד כמה אנו רגישים לצורכי הזולת ולא מתנהגים כלפיו בכוחניות ושתלטנות. עד כמה אנו רוצים להשליט את דעותינו על הזולת, ולכפות עליו במניפולציות שונות את מה שאנו חושבים שהוא טוב ונכון. רוח החירות מתבטאת גם כן בסלידתנו ככלל מכל שעבוד ודיכוי של עם אחר או של מיעוט בתוכנו.
אני נוהג בביתי לקרוא לפני תחילת הקריאה בהגדה את דבריו המרגשים של הרב קוק: “להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותה רוח גדולה של חירות […] אשר יצאה כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים”. ובהמשך הוא כותב: “ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה, הפנימית, שקנינו על ידי גילוי שכינה. אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו השם יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם. בואו נא אחים אל הסדר כולנו, וייוודע לנו שהננו בני מלכים, ועם שהחירות היא גורלו הנצחי, לא עבד ישראל ולא יליד בית ולא יהיה לבז, מאז אשר נשא ברמה, מיום חג חירותנו, את דגל החירות” (עולת הראי”ה הקדמה לפסח).