פרשת משפטים-השגת אצילי בני ישראל

בסוף הפרשה כתוב: “ויעל משה ואהרון, נדב ואביהו ושבעים מזקני בני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו”, ואמרו חז”ל שחטאו אצילי בני ישראל באופן כלשהו, ונדחה עונשם עד שמתו בקברות התאווה, ונדב ואביהו באוהל מועד. אבל מה היה חטא זה ועל מה נענשו? בהבנת נושא זה רב הערפל וחלוקים המפרשים.
הרמב”ם מתייחס לאירוע זה בכמה פרקים במורה נבוכים, וקשה להבין מדבריו במה בדיוק חטאו. בחלק א’ כ’ח הדן בביטוי רגל, הוא מסביר את השגתם ולא מציין שחטאו. הוא כותב שם: “ותחת רגליו פירושו בסיבתו ובגללו […] ואשר השיגוהו (אצילי ישראל) הוא אמיתת החומר הראשון, אשר הוא (החומר הראשון) מאתו יתעלה, והוא (האל) סיבת מציאותו”. אותו חומר ראשון הוא כמעשה לבנת הספיר, כלומר כמו חומר שקוף שאין לו מראה משל עצמו, ולכן מעביר דרכו כל תמונה. מפרשי הרמב”ם מסבירים שהכוונה למהות ראשונית (חומר היולי) שעדיין אינה חומר המורכב מצרוף מארבעת היסודות, והוא הבסיס הראשוני לכל חומר שיתפתח.
במורה נבוכים בחלק א פרק ה’ הוא מסביר את הפסוק על דרך התוכחה להם. הוא אומר שראו את אלוהי ישראל בצורה מוטעית, כשתחת רגליו החומר הראשון. כלומר שהאלוהים כאילו אינו ניבדל לגמרי מהחומר אלא מחובר אליו ופועל בעצמו ישירות בעולם, ללא החוקיות הטבעית שהרמב”ם רואה אותה כמלאכים נבראים. פירוש זה של אצילי בני ישראל לחזון אותו זכו לראות, נגוע בהגשמת האל, ויש בו עוון לאנשים במדרגתם.
כותב על כך הרמב”ם: “ואומנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה, והביאם לזה התפרצותם (בחוצפה) אל החזון שראו, טרם שהגיעו לשלמות מספקת (מתוך עזות פנים ולא כמו משה, שהסתיר פניו כי ירא להביט בסנה). הם התחייבו כליה על כך, והאריך להם השם עד שנשרפו הזקנים בתבערה ונשרפו נדב ואביהו באהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמתית. ואם היה זה בדינם כל שכן בדיננו אנחנו הפחותים […] שצריך כל אחד מאתנו שיכוון ויתעסק בהקדמות שמטהרות את ההשגה מטומאתה שהיא טעויות המחשבה, ורק אז יבא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי” (מ”נ, א, ה).
הם חטאו כי לא לקחו בחשבון את מדרגת הכנתם למעמד התגלות זו, וגילו פנים שלא כהלכה בהבנת קליטתם.
ר’ יצחק אברבנאל כתב ספר שלם על פרשה זו בשם “עטרת זקנים” והוא מסביר שם בהרחבה את הבנתו בדברי הרמב”ם במורה נבוכים בנושא. הוא משווה את נבואת הסולם של יעקב לטעותם של הזקנים שחטאו, ואומר שהם כאילו טעו שתי טעויות לעומת יעקב. הם חזו את אלוהי ישראל ניצב על הארץ ללא סולם מתווך – אחוז ישירות בעולם החומרי, ויש בכך צד של הגשמת האל. הם גם התמכרו לעיסוק בסודות העליונים ללא הכנה מתאימה. הכנה שאפשר לתארה בצורה סמלית כהצבת הסולם על הארץ, וטיפוס איטי עליו, שלב אחר שלב כלפי מעלה. העובדה שיעקב רואה בחלומו הנבואי את הסולם מוצב ארצה, פירושה שיש להתחיל את מסע ההתעלות, בלימוד המציאות וביציבות נפשית. הם התפרצו לראות בחזונם קודם את האלוהים (והתמכרו למחזהו), ורק אחר כך ראו את אותו חומר ראשון. זהו סדר הפוך שאינו מתוקן, ויש בסדר זה גילוי של עזות פנים כלפי האלוהים. לעומתם ראה יעקב בחלומו כסדר היציב מלמטה למעלה – קודם את הסולם המוצב ארצה, אחר כך את הדרך הנבואית רבת השלבים, בה עולה הנביא מלאך השם בסולם ההשגות, ורק אחרי זה הוא משיג משהו מרצונו של האלוהים – ”והנה ה’ ניצב עליו” – מעל ראש הסולם.
נראה שחטאם של נדב ואביהו ושבעים הזקנים גם התבטא בכך שביורדם מההר כתוב “ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו”, ורש”י מביא מהמדרש, “היו מסתכלין בו (באלוהים) בלב גס מתוך אכילה ושתיה”. לבסוף הביאה מידתם זו לכך, שנדב ואביהו הקריבו אש זרה במשכן, בדרך לא יציבה על דעת עצמם, וזקני ישראל נשרפו בקברות התאווה, בגלל אחריותם כקציני העם, לתאוותם הגשמית של ישראל כפי שמפרש רש”י – “ותאכל האש בקצה המחנה” – בקצינים שבמחנה (במדבר יא). על פי אותו מדרש, עונשם בקברות התאווה קשור למידה לקויה שלהם שהביאה לטעותם בפירוש החזון שראו בהר, וגם הייתה קשורה לנטייתם להנאה גשמית של אכילה בירידתם מההר (מדרש תנחומא על פרשת בהעלותך, סימן טז). ניתן לקלוט מפה את המסר אותו רצו להעביר חז”ל ובעקבותיהם רש”י, הרמב”ם ומפרשים אחרים (לא כולם מפרשים שחטאו), עד כמה חשוב שהנהגתו הרוחנית והמדינית של העם תהיה יציבה ובעלת מידות, כי עליהם האחריות למצבו של העם. אפשר גם ללמוד מהמדרש אותו מצטט רש"י, שכשיש בעיה וחטאים בעם, אלוהים מעניש את מנהיגי העם – קציני המחנה, שבמקרה זה היו הזקנים שעלו להר כי עליהם מוטלת האחריות למצב העם. יתר על כן, המדרש טוען בעצם, שהשורש לחטאי העם (במקרה זה בקברי התאווה) נעוץ כבר במנהיגים. כלומר אם הזקנים חטאו בזלזול בקודש ושקיעה באכילה ושתיה, הרי יתגלה בהמשך עוות זה גם בעם.
יש לומר שישנם מפרשים שלא ראו בפשט הכתובים גנות בזקנים ובנדב ואביהו בחיזיון ההתגלות על ההר. מפרשים אלו (אברבנאל והרמב”ן לדוגמא וכן במדרש תנחומא) נוטים לדעת אונקלוס. נראה לי שעל פי דעה זו אופי ההתגלות היה קשור לחידוש שאלוהי ישראל אינו רק שולט על כוחות הטבע, אלא פועל בהיסטוריה (תחת רגליו – תחת שליטתו) על פי חזון ארוך טווח לתיקון האנושות. תיקון זה מתואר בכתוב כמעשה לבנת הספיר. כלומר כמעשה הליטוש ההדרגתי של האבן הטובה ספיר, עד שתהיה זכה וטהורה כעצם השמיים, כלומר, עד שתגיע האנושות למדרגת הטוהר של העולמות העליונים. חיזיון חוויתי זה של הרצון האלוהי בהיסטוריה, הביא את הזקנים, מנהיגי העם ומחנכיו, להשתוקק להיות שותפים פעילים להגשמת הרצון האלוהי. חזון אלוהי זה לתיקון עולם, היה חשוב להכשרתם של הזקנים וקריטי להתפתחות העם.