בפרשה מסופר שהאלוה שם את אדם הראשון בגן עדן ומצווה עליו לעובדה ולשומרה. אבל מהו אותו גן עדן? האם הרמב"ם סובר שהוא מקום אמתי או האם הוא הוא עוד אחד מפרטי המשל שהוא מדבר עליו במורה (מ'נ, ב, ל)?
הרמב"ם כותב בהקדמתו לפרק חלק שגן עדן הוא מקום בעולם "שיש בו נחלים רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא ויורה אותו הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאוד מועילים תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו, וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק, אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה, כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם". אבל נראה שעיקר כוונתו במאמר זה היא לסלק מדעת ההמון את ההזיה כאילו אחרי מות האדם הטוב, הוא מגיע לגן עדן. לדעתם גן העדן הוא מציאות גשמית שאינה מצויה בארץ, בו יזכה האדם הטוב אחרי מותו להנאה נצחית, שתהיה שכר על מאמציו ולעיתים על סבלו בחייו בעולם הזה. הרמב"ם כמובן מתנגד בכל תוקף לדעות אלה, ולדעתו אין שום מציאות גשמית אחרי המוות. לכן הוא אומר שגן העדן הוא פשוט מקום שמבחינת הטבע הנוח והפורה שלו קל לחיות בו, וזה נכון גם ללא קשר לכתוב בתורה.
במורה נבוכים הוא מתייחס לכתוב בפרקים ב', ג' בספר בראשית, כסמלים העוסקים בסתרים של מעשה בראשית, אבל קשה להבין בצורה ברורה את רמזיו על משמעותם, ולכן מסתמכים על מפרשיו. הרב אברבנאל בפירושו לפרשה כותב שדעת הרמב"ם היא שהסיפור בפרקים אלו הוא משל. אבל הרמב"ם לא כותב בבירור שהמציאות של אדם וחוה כנביאים הראשונים, ושהותם במקום המיוחד שנוח היה לחיות בו שנקרא גן עדן, הוא משל.
ר' אברהם בן הרמב"ם כותב בפירושו, שלמרות הפשט שאותו הוא מקבל, צריך גם לדרוש את הסמלים המופיעים בסיפור. הוא כותב: "ואם לקחנו את גן עדן לטעם זולת הפשט, יהיה הטעם….הדרכתו והשגתו לשלמות שלא הייתה בו בתחילת בריאתו. … והמאמר 'לעבדה ולשמרה' יהיה רמז שצריך האדם לטפל בהשגת השלמות. 'ולשמרה' רמז שצריך האדם לשמור את המעלה שהשיג (ולהיזהר מנפילות)". לדברי ר' אברהם, העבודה בגן העדן אפשר להבינה גם כמשל לייעודו העיקרי של האדם בחייו, לעסוק בשלמותו הרוחנית.
גם אם מתייחסים לפשט, שבו האדם חי בטבע כלשהו בצורה הרמונית ונוחה, הרי מציאות זו יכולה להתקיים רק אם האדם לוקח אחריות על שמירת ההרמוניה הזו, לא חומס אותה בצורה כוחנית, לא צד את החיות ללא הבחנה, וחושב על השפעות יחסו לטבע לטווח הארוך.
הרב קוק כותב על הפסוק: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ." "אין ספק לכל איש משכיל, כי התורה שאמרה לאדם "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הִרִֹמשת על הארץ" לא התכונה לרדייה של מושל עריץ שמתעמר בעמו רק להפיק חפצו הפרטי. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה מדרכו של האל הטוב, אשר אמר "עולם חסד יבנה", ושאנו רואים כל דרכיו מלאות צדק ורחמים. והלא מספר התורה עצמו מבואר כן, שהרי לאדם הראשון לא הותר בשר לאכילה. אם כן, מהי הרדייה של כל החיה וכל הרמש, אם לא רדייה של טובת הירודים, לשכללם, להטיב מצבם ולעסוק בהתפתחותם החומרית והרוחנית(לנבוכי הדור, פרק י' ע"מ 65)." נראה מדברי הרב קוק, שבהנחיה זו שנותן האלוהים לאדם וחוה ולצאצאיהם בעתיד, מדובר על אחריותו של האדם לטפל בעולמנו בצורה אחראית ומושכלת. אחריות שמטרתה להטיב את כל מרכיבי הטבע בעולמנו, ביבשה בים ובאוויר. הטבה עם כל החי והצומח כערך מוסרי בפני עצמו, ולא רק בעבור הטבת מצבו של האדם.
אפשר אם כך לראות את כל סיפורם של הנביאים הראשונים אדם וחוה בגן העדן, כתיאור היעוד להתפתחות האדם כפרט והמין האנושי בכללו. היעוד כפרט הוא לעסוק בהשגת המעלות הרוחניות של הנבואה, והיעוד של כלל האנושות הוא ליצור חברה מוסרית והרמונית החיה גם בהרמוניה עם עולם הטבע.
