כאשר משה ואהרון עומדים בפעם הראשונה לפני פרעה, הם דורשים ממנו “נלכה נא שלושת ימים ונזבחה לה’ אלוהינו פן יפגענו בדבר או בחרב”. דרישה זו התאימה לרוח התקופה, בה מנטליות הע”ז קישרה בין אסונות לבין פולחן הקורבנות לאלים. ככל שנוספו חוויות של ניסים אלוהיים מעוררי יראה, ודאי הלך וגבר הצורך בקרב העם, לעבוד את ה’ בדרכים שהיו מקובלות באנושות באותה התקופה, כלומר בניית מזבחות והיכלות, והקרבת קורבנות לאלים השונים. צורך זה של העם, שהוא גם מתאים לדרישת משה מפרעה, יבוא על סיפוקו לאחר בניית המשכן, על פי התוכנית האלוהית אותה קיבל משה.
בפעם הראשונה בתולדות שושלת עובדי השם החל מאדם הראשון, מספרת לנו התורה על ציווי אלוהי להקמת מרכז עבודה מהודר לאלוהי ישראל (יחסית לתנאי הנדודים). מרכז זה – המשכן, נודד עם בני ישראל בכל מסעותיהם בתקופת המדבר. גם בתקופת כיבוש הארץ היה המשכן ארבע עשרה שנה בגלגל, ואחרי כן בנו את המשכן בשילה שהיה עשוי קירות אבנים והאוהל פרוש מעליו. המרכז בשילה פעל שלוש מאות שישים ותשע שנה ואחרי כן נחרב. משם עברו ארון הקודש וכלי המשכן לעיר הכוהנים נוב למשך שבעים וחמש שנה (כולל שנות גבעון), אחרי כן לגבעון ומשם עבר המרכז, לבית המקדש הקבוע בירושלים (הלכות בית הבחירה, א, ב).
טעמי המשכן וכליו על פי הרמב”ם
על פי הרמב”ם, הערך המעשי במשכן ובעבודה בו, היה לאפשר ביטוי לרגש האנושי שהתאים לבגרות האנושית בתקופות הקדומות, האדם הורגל במשך תקופות היסטוריות ארוכות, לבטא את הקשר עם האלים בהקרבת קורבנות, בהיכלות מפוארים וכל מיני מקומות פולחן אחרים, ולא נכון היה לחסום רגש טבעי זה. על כך כותב הרמב"ם: "ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם, והעבירם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות לו היכל כפי הכתוב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'" (מ'נ, ג, לב). עם זאת כפי שמציין הרמב”ם, התורה צמצמה מאוד את האפשרות של האדם לעסוק בעצמו, באופן תדיר בפולחן, והגבילה את הפולחן רק למשכן ולמקדש, ורק הכוהנים עסקו בו. הגבלות אלו ניתנו מתוך רצון לחנך את העם לפתח דרכי קשר יותר מופשטות עם השם יתברך. דרכים מופשטות אלו, הכוללות מאמץ מוסרי, לימוד, התבוננות ותפילה, הן המובילות להתעלות אמתית.
הרמב”ם כותב בהלכות בית הבחירה: "מצות עשה ליראה מהמקדש, שנאמר: 'ומקדשי תיראו'. ולא מהמקדש אתה ירא, אלא ממי שצווה על יראתו” (הלכות בית הבחירה, פרק ז’). הרמב”ם מדגיש פה שני עניינים: המקדש ועבודתו קשורים לפיתוח והגדלת מידת היראה, וכן שמושא היראה הוא השם יתברך ולא הכלי עצמו שנבנה, כלומר לא המקדש וכליו.
במורה הנבוכים חלק שלישי, הרמב”ם מציין בצורה כללית את טעמי המצוות על פי החלוקה לנושאים שבספרו היד החזקה. לגבי מקום המקדש בהר המוריה הוא כותב: “ידוע שעובדי ע”ז היו משתדלים לבנות היכליהם ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה […] ולזה בחר אברהם אבינו ע”ה את הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם, ופרסם שם את יחוד השם” (מ’נ, ג, מה). נראה מדבריו אלו שהוא מרחיק תפיסה הרואה קדושה סגולית במקום עצמו, עוד לפני שיוחד להיות מקום העקדה בנבואת אברהם.
לגבי מיקומו וכיוונו של קודש הקודשים בבית המקדש הוא כותב: “בגמרא יומא כתוב שאברהם אבינו ייחד (את כיוון) המערב, כלומר בית קודש הקודשים, וסיבת זה אצלו, שמפני שהיה זה הדעת מפורסם אז בעולם – עבודת השמש ושהיא האלוה, אין ספק שבני האדם כולם היו פונים למזרח. מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, ר”ל (וכך גם נהגו) במקדש, עד שיפנה עורף לשמש” (שם).
ישנן הרבה מצוות שהרמב”ם מציין שטעמן הוא כנגד מנהג כלשהו ממנהגי הע”ז. סוג טעמים זה מדגיש כאמור את תפיסתו שיש מצוות שאינן בכוונה ראשונה, אלא מכוונות לתיקון מציאות אנושית שהייתה לקויה במשך ההיסטוריה.
קדושת המשכן והכלים
האם כוונת השם יתברך שנחשוב שיש ממש קדושה במבנה המשכן והמקדש עצמם, וכן מאוחר יותר במקום המקדש – בהר הבית? לשם בירור העניין צריך לנסות להבין מה היא קדושה לתפיסתו של הרמב”ם. נראה לי שלדעתו המושג קדושה קשור לתודעה האנושית בלבד, ופירושו קשר עם השם יתברך הנבדל. להתקדש פירושו, הכנת האדם את עצמו לחיזוק הקשר התודעתי עם אלוהים, על ידי הליכה בדרכי השם, ועל ידי תיקון המידות והדעות.
האם על פי המשמעות שאמרנו יכול החומר עצמו – מקום, מבנה או כלי מקדש – להיות קדוש? או האם אפשר לחשוב שיש בכלי המקדש איזו סגולה שאינה מדרכי הטבע, לעורר קדושה באדם או לחולל ניסים כדוגמת מותו של עוזא שנגע בארון הקודש, או ניסים אחרים שניתן לייחס לארון הקודש?
כל הטעמים שנותן הרמב”ם לכלי המשכן, למקום המקדש ולעבודת המשכן, מראים את גישתו, שלא מדובר על איזה השפעה הנובעת בצורה נסתרת מהחפץ עצמו, מדובר בתכנים סמליים חינוכיים. תכנים חינוכיים שאמורים להרחיק את העם מתרבות העבודה הזרה ולהשפיע על התקדשות העם,
לגבי הארון עצמו והלוחות בתוכו אומר הרמב”ם: “וידוע שעובדי ע”ז היו בונים היכלות לכוכבים, והיו שמים בהם את הצורה שהיו עובדים שהייתה מיוחסת לכוכב […], וצווה אלוהים אותנו שנבנה היכל לשמו, ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים שבהן הצווים אנוכי ולא יהיה לך” (מ”נ, ג, מה). רואים פה שוב את הטעם הפשוט של ארון הברית אותו מדגיש הרמב”ם, לעומת מנהג הע”ז לשים צלם בהיכליהם הצטוינו לשים את הארון ובו לוחות עם צווים אלוהיים נשגבים. הרמב"ם לא מזכיר איזו סגולה מיסטית בארון ובלוחות. מה רב ההבדל בין צלמית הע”ז שהייתה מונחת אצלם במרכז ההיכל, לבין ארון הברית שבמשכן, ארון מעורר יראה וכבוד ובו הלוחות עליהם היו חרוטים עשרת הדיברות שהם עקרונות אמונה ומוסר נעלים, שהתקבלו בנבואת גדול הנביאים – משה רבנו.
המחשבה שלעבודת המשכן או לשימוש בכליו, כולל ארון הקודש, יש השפעה מאגית ישירה על המציאות יש בה סכנה, שכן לא ברור ההבדל בין זה לבין הטקסים שהיו עושים עובדי ע”ז. עובדי עבודה זרה היו עושים שימוש בפסלים וחפצים שונים, וכן טקסים, שירה וריקוד, לשם הורדת שפע מהכוכבים לצורכיהם, הם האמינו שיש בהם כוח מאגי להשפיע על האלים. ברור שמשמעות המשכן וכליו וכן העבודה בו ואחרי כן במקדש, אסור שתהיה בעלת אופי המזכיר תרבות טועה זו.
