זהירות בכספי ציבור והצורך שמנהיג מחנך יהיה קרוב לעמו
פרשת פקודי מונה את כל תרומת הכסף, הזהב ושאר החומרים הנחוצים לבניית המשכן שתרמו בני ישראל. הכתוב גם מספר על יישום נבואת משה לגבי פרטי לבושי אהרון, וכן הקמת המשכן בפועל. לכאורה אפשר לשאול למה התורה חוזרת על כל פרטי הדברים שכבר נכתבו? ואולי חשוב לציין את העבודה הרבה ואת הכישרון הרב והחכמה שנעשתה בידי בני האדם למטה בהנחיית בצלאל. להדגיש שאנו שותפים להגשמת הרצון האלוהי במציאות.
המעבר מהרעיון והחזון אל ההגשמה בפועל, הירידה אל עולם המעשה, צופן בחובו סכנות רבות, כי הוא מחייב הרבה פעמים מגע עם משאבים חומריים. המגע עם המשאבים החומריים הכרוכים בדרך כלל באמצעים כספיים, יכול לעורר באדם את תאוות הממון, את הכוחניות והמניפולטיביות המשמשות לא פעם כלים פסולים להצלחה.
חז"ל היו ערים לבעיה זו ומדרש רבא על הפרשה פותח: "פתח ר' תנחומא בר אבא" כתוב במשלי "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת" (כח, ח) אתה מוצא שכל מי שהוא נאמן – הקב"ה מביא ברכות על ידיו; מי שאינו נאמן — "וְאָץ לְהַעֲשִׁיר (את עצמו) לֹא יִנָּקֶה…. דבר אחר "איש אמונות" — זה משה רבנו, שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו, אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנין פחות משנים?! אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר "אלה פקודי המשכן…" — "אשר פקד משה" אין כתיב כאן אלא "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" — על ידי משה, "בְּיַד אִיתָמָר": המדרש אומר שאפילו שמשה היה כמובן במעלה כזו, שאין להעלות כלל על הדעת, שכאשר העם הביא את כל הכסף והזהב, משה היה 'אץ להעשיר' את עצמו ולמעול בכספי ציבור, בכל זאת שיתף את איתמר, עוד אדם נוסף, בהנהלת המשאבים. מכאן קל וחומר כמה צריכים להיזהר בכספי ציבור אנשים ברמות הנמוכות.
על פי פשט הכתובים הוקם המשכן בראשון בניסן, והיום השמיני בו מתו בני אהרון בהקריבם אש זרה במשכן, הוא שמיני בניסן, כדברי הפרשן ר’ אברהם בן עזרא. כל שבעת הימים של חנוכת המשכן הקודמים למותם, היו לאחר סיום המשכן וכניסת משה אליו. אלא שאמרו חז”ל שהיה היום השמיני בראשון בניסן, וכל שבעת הימים שלפני כן, בהם הקריבו נשיאי השבטים קורבנות, היה משה בונה ומפרק את המשכן, ורק ביום השמיני הקימו באופן קבוע.
נשאלת השאלה למה דרשו חז"ל, שבמשך שבעה ימים היה משה מקים את המשכן ומפרקו, ורק ביום השמיני הקימו על מנת שתתחיל בו עבודת אהרון ובניו.
לאחר חטא העגל, כאשר יורד משה מהר סיני עם הלוחות השניים כתוב: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". משה בנה ארון עץ ללוחות, ומרחיק את אוהלו עם הלוחות השניים ממחנה ישראל, ממחרת יום כיפור, עד להקמת המשכן בתחילת ניסן. מצב זה ממחיש לעם שעליהם לעשות תשובה לאחר חטא העגל. כולם היו מעורבים בו בצורה כלשהי, ואפילו רק בשתיקת הסכמה , ועל כך שלא מנעו את הקמתו ולא התגייסו לטובת אהרון וחור, כפי שכתוב "קול ענות אני שומע".
מבקשי השם היו צריכים לעלות לרגל אל אוהלו של משה שמחוץ למחנה, ולהתאמץ לשמוע את דברו. מאמץ זה לשמוע את התורה מפי משה גרם לעם להתחרט על התנהגותם בחטא העגל. אולי דעת חז"ל, שלאחר סיום המשכן וכליו, היה משה מקים ומפרק את המשכן במשך שבעת ימים, כדי להמריץ את תהליך התשובה של העם. במשך שבעת ימים, כל פעם שפורק המשכן, היה הדבר מרעיד את לב העם. אולי הקב"ה לא סלח להם, אולי לא יבנה המשכן, וכל תרומתם הנלהבת לא הספיקה לכפר על חטאם. היה זה אולי מעין סיום אינטנסיבי של תהליך התשובה של העם אחרי חטא העגל.
בהקשר לכתוב שמשה הוציא את אוהלו מחוץ למחנה ישראל יש דיון מעניין במסכת ברכות, וכתוב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כשם שאני הסברתי לך פנים, כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו, ושוב אל המחנה וגו'. אמר רבי אבהו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עכשיו יאמרו הרב (אלוהים) בכעס ותלמיד (משה) בכעס ,ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו מוטב, ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך.
כותב על כך הרב קוק בעין אי"ה: "מעלת דור המדבר לפני החטא הייתה ראויה להיותם מונהגים על פי משה. אבל בנפלם בחטא העגל, חשב משה, כי ראוי ללחוץ עליהם כדי להעלותם למדרגה שעמדו עליה בתחילה, ועל כן הרחיק מהם את האהל. מכיוון שהיה גלוי וידוע לפני השם יתברך, כי לא יתכן להעלותם בבת אחת, ע"כ הי' הדבר מוכרח שישפיל משה את הנהגתו עד לרמתם. מ"מ כיוון שההנהגה יצאה ממשה, שהיה ערכו להנהיגם בערך שלמותם, ע"כ יש בכוחה של הנהגה זו להשיבם בהמשך הזמן לשלמות מעלתם הקודמת. ואם לא היה משה מסכים לתקן לפניהם דרך הדרכה מתאימה לרמתם שיהיו יכולים לקבלה, אז היה ראוי שתהיה הדרכתם על ידי יהושע".
איך פירש הרב קוק את דברי הגמרא הזו? נראה לי שכוונת הרב קוק היא, שמשה שמדרגתו נבדלת ומרוממת בהרבה מעל מדרגת העם, חשב שהרחקת אוהלו, שמדגישה את נבדלותו, היא הדרך הטובה לעורר את העם לתשובה. על פי המדרש בגמרא, אמר הקב"ה למשה שזו לא דרך טובה. נהפוך הוא עדיף לו להתקרב אל העם, ולסגל לעצמו דיבור שיהיה מתאים לרמת העם, ודווקא כך יעורר את העם לתשובה. ואמר לו הקב"ה, שאם לא יעשה כך, עדיף שיהושע ינהיג את העם, כי הוא צמח בתוכם ויותר קרוב אליהם.
