אחד המוטיבים העיקריים המודגשים בתפילות יום הכיפורים וכן גם בהלכות של יום, הוא מוטיב השכר, העונש והמחילה, הבאים בעקבות התשובה. מוטיב זה הוא חשוב כי הוא מרכך את רגשות האשם המתלוות להוויה הדתית, שבה האסור הוא רב פרטים ומוגדר מאוד. רגשות האשם כדפוס קבוע, מדכדכים את הנפש ומזיקים לה. מלבד היזק זה, רגשות האשם הופכים להיות לעיתים כגורם מעכב שינוי, ונותנים לאדם תחושה שהוא בסדר, כי הרי הוא מתייסר ברגשות אשם.
ידועה אמרת חז"ל שאדם שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו במה חטא. אך האם עניין הבנת השכר והעונש הוא פשוט כפי שהוא יכול להצטייר מתפילות יום הכיפורים?
הרמב”ם מסכם את הפרקים במורה העוסקים בהשגחה ואומר:“זאת הייתה כוונת ספר איוב כולו, לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר, שילמדו מהעניינים הטבעיים (שאין להבינם לגמרי), עד שלא תטעה ותבקש שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או השגחתו והנהגתו כשלנו. כשידע האדם ענין זה, יקל עליו כל מקרה שייקרהו ולא יתעוררו בו ספקות על השם, אם ידע את ענייננו או לא ידע, אם ישגיח עלינו או אנו עזובים, אבל יוסיף עליו אהבה […] כמו שאמרו ז”ל עושים מאהבה ושמחים בייסורים” ( מ’נ, ג, כג). גם ר' אברהם בן הרמב"ם כותב דבר דומה בפירושו לי"ג המידות בפרשת כי תשא על הפסוק "פוקד עוון אבות על בנים"… ואמיתת העניין, כי סוד מעשיו ומשפטיו יתעלה אין להשיג תכליתם. מי יעמוד בסוד ה'. אבל אנו מבינים כי מידות הרחמים מרובות, ומידת הדין רק אחת או שתים". הוא גם מביא שם את דברי אביו, שאת הביטוי "נקה לא ינקה", מפרש כמידת רחמים. בכל מקרה, נראה שהרמב"ם אינו מכוון להתבונן בכל רעה שמגיעה לאדם ולנסות להסיק מסקנות מה חטאו שבעבורו נענש. אם זאת מכוון אותנו הרמב"ם, לפשפש ולחקור את מעשנו בצורה קבועה ושיטתית. הוא מכוון אותנו לקחת אחריות מלאה על חיינו, אם רוצים אנו להתעלות, ויום הכיפורים נועד להיות המנוע לתהליך זה.
גישתו הראליסטית של הרמב”ם היא, שכפי שאין אנו יכולים להבין לגמרי את ההתרחשויות בטבע, על אחת כמה וכמה שאין אנו יכולים להבין את השגחת האל במאורעות המתרחשים עלינו. לדעתו יש לנתק את האמונה באלוהים ובאמת תורתו, מהרצון להבין מה כוונת ההשגחה בכל מאורע שאנו חווים. גישתו זו אומנם אין בה אולי נחמה פשוטה לאדם בעת צערו וסבלו, אך היא מחנכת אותנו ללכת בדרך השם לשמה ולא לשם השגת שכר כלשהו. דרכו של הרמב"ם מחנכת לקיים את מצוות התורה, לתקן את נפשנו ולקנות דעת, מתוך רצון להתקרב אליו יתברך, מתוך ההכרה שזו דרך האמת ללכת בה, ולא מתוך ציפייה לשכר כלשהו.
אבל עדיין נשאלת השאלה למה התכוון הרמב"ם כשאמר "ושמחים בייסורים"? נראה שייסורי איוב הביאו אותו לעלית מדרגה, מצדיק שאינו חכם, לצדיק חכם ונביא. אם כך, אם למרות הייסורים הבאים על האדם הוא נשאר באמונתו, ולעיתים אף זוכה לעלות מדרגה בזכותם, כלומר להיות בתהליך תשובה, הרי אפשר לשמוח על ייסורים אלו.
מדברי הרמב"ם משתמעת גם קביעתו שאין הייסורים מבטלים את משמעות חיי האדם. כלומר שגם אדם שסובל לא נגרע כלום ממשמעות חייו, למרות שלעתים צריך לעשות שינויים בתחומי פעילות, בעיקר אם יש מוגבלויות גופניות. משמעות חיי האדם המאמין, עומדים על עבודת השם, הכוללת התאמצות מוסרית מתמדת לשיפור מידותיו ולשיפור הבנותיו את מעשי האלוהים בעולם. כך הסביר הרמב"ם את מצוות אהבת האלוהים. העיסוק באהבת האלוהים קשור לבחירה החופשית ולאחריות אישית, ואל לו להיות תלוי עקרונית בשאלת הייסורים.
הרמן כהן הפילוסוף היהודי שחזר ליהדותו בזקנתו, כתב ספר בשם "דת התבונה ממקורות היהדות" ויש בו שני פרקים העוסקים ביום הכיפורים שהם יפים ומעניינים. אתייחס לכמה אמירות שלו בפרקים אלו. גם הוא מציין את עיקרון ההתפתחות כיסוד בעבודת האלוהים. הוא כותב: "יום הכיפורים, על פסגת התודעה הדתית ושלמותה המתגלית ביום זה, הוא דומה לעיקרון ההתפתחות, המשמש מניע ומדריך לכל הרעיונות והתקנות של הדת" (עמ 256). ובאמת בהיבט הכללי, כדאי להרחיב את מושג התשובה שלא יהיה רק תשובה וכפרה על חטא, כאשר היראה היא מרכזית ברצון לתשובה. ההרחבה קשורה להחלטה להיות בתהליך התפתחותי מתמיד שיש בו גם החלטות מעשיות, שמדגישות את מצוות אהבת האלוהים כפי שכותב הרמב"ם (יסודי התורה, ב, ב).
כידוע הרמב"ם בשמונה פרקים ממליץ לעסוק בתיקון המידות ואיזון הנפש בצורה שיטתית. אלה תהליכים תמידיים שיש לעסוק בהם ברצינות ממש מקצועית, כפי המומלץ גם בספר "חובת הלבבות", "ספר מסילת ישרים" וכן ספר "המספיק לעבודת השם". אפשר ורצוי להוסיף לכך שימוש בהבנות חדשות בנפש האדם ובלימוד החוקים האלוהיים של הטבע.
הרמן כהן כותב שכאשר מדובר בתפילת יום הכיפורים על המעמד הקדוש, בו הכהן הגדול מזכיר את שם האל הקדוש והנורא, אז אנו נופלים וכורעים על הרצפה, מתבטלים בענווה לפני השגחת האלוהים, אבל כאשר אנו מתוודים כמה פעמים בתפילה, הרי אנו עומדים. דבר זה משקף את שני ההיבטים בעבודת השם. מצד אחד קבלה מתוך ענווה את ביטויי רצונו של האל בהשגחתו במציאות, ומצד שני עומדים ולוקחים אחריות מלאה על שיפור כל העת של דרכי התנהגותנו בחיים. כדאי גם לשים לב שהווידוי אותו אומרים כמה פעמים ביום הכיפורים אינו עוסק בצורה מפורשת בעברות מפורטות של מצוות הנחשבות כביכול "כדתיות". אין ווידויי מפורש על עברות כמו חילול שבת, אכילת מאכלות אסורים, ביטול תורה, ביטול תפילות וכ"ו. עיקר הווידוי הוא על עברות בין אדם לחברו או הקשורות ליחסנו לאחרים. אבל יש הדגשה בווידוי, שחטאים אלו הם חטאים לפני השם. שיפור דפוסי התנהגות לא נכונים אלו, אינם פחות בתחום דרך השם מאשר תשובה על עברות על מצוות הכביכול יותר דתיות.
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן. מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם" (הלכות תשובה, ז, ג).
הרמב"ם מסביר בכמה מקומות במורה, שהדרך להתקרב באמת לבורא, מחייבת את תיקון המידות. הוא מסביר כי בדרך לברור תורת האמת יש סכנה שהמבנה הלקוי של נפשנו יקרין על "האמת" (המעוותת) שאותה נבחר לאמץ. אם כך שיפור המידות להשגת נפש מאוזנת אינה שייכת רק לתחום היחסים שבין אדם לחברו אלא היא נחוצה לברור האמת. בנוסף לכך, אם המידות הקשורות ליחסים עם הזולת או בן הזוג והילדים, לקויים ומבוססים על כוחניות, חוסר תקשורת, וקושי להבין את צרכי הזולת השונה מאתנו, אין לצפות שהקשר עם השם יתברך המופשט יהיה שונה. בנוסף לכך, אדם שלמשל נוטה תמיד להאשים אחרים באירועים העוברים עליו, הוא רגיל להתלונן ולקטר הרבה, ולא לוקח אחריות מלאה על חייו, האם באמת לא יתלונן כל העת גם על ההשגחה האלוהית? כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה, תיקון דפוסי ההתנהגות, שהתורה וחז"ל רואים כשלילים, היא משימה קשה בגלל כוח ההרגל, ואנו אמורים לעסוק בשיפור זה כל ימי חיינו.
האחריות על שיפור הדפוסים והתשובה על חטאים ברורים, היא עלינו. גם בתקופות שבית המקדש היה קיים, טעות הייתה לחשוב שעבודת הכוהן הגדול במקדש, והשלכת השעיר מראש הצוק, יכפרו על החטאים בדרך נס, מבלי שהאדם ייקח אחריות על שיפור מעשיו. כותב הרמב"ם על עניין השעיר המשתלח: "ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שייעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר. אבל אלו המעשים כולם משלים הם, להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה – כלומר שכל מה שקדם ממעשינו (הלא טובים), נקינו מהם, השלכנום אחרי גוינו, והרחקנום תכלית ההרחקה" (מ'נ, ג, מו). כלומר שעל פי דבריו, הטקסים הנעשים במקדש ביום הכיפורים, אלו מעשים סמליים הבאים לעורר את נפשות ישראל לאחריות אישית, ולהגיע למצב של התנקות מהמעשים הלא טובים שעשו. אפשר להוסיף אולי על פי גישת הרמב"ם לאיזון המידות, כפי שכתב בהקדמתו לפרקי אבות, שעל מנת לפעול לאיזון דפוס לא טוב, יש קודם להרחיקו תכלית ההרחקה, ולהתנהג תקופת מה על פי המידה הנגדית.
גם קריאת י"ג מידות החסד האלוהיות הכתובות בפרשת כי תשא, אותם אומרים כמה פעמים ביום כיפור, הרי במקור אינם תפילת תחנונים לשם יתברך, שינהג אתנו במידות חסד אלו. במקור הזכרת מידות חסד אלו הייתה כדי שאנו נאמצם כמו שאמרו חז"ל, "הוא חנון אף אתה חנון וכ"ו".
דרכי החסד של הידבקות במידות השם, קשורות באופן הדוק לאהבת האדם. אין מוסר ואין חסד ממשי ללא אהבת האדם באשר הוא צלם אלוהים. אין דרך להתקרב לשם ולהגדיל אהבתו ויראתו בליבנו, ללא התפתחות והשתלמות באהבת האדם שלנו. במאמר שכבר הזכרתי, אותו אני אוהב מאוד, כותב הרב קוק במידות הרא”יה במידת האהבה: “אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה. אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית. השנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבא לידי רום המעלה של “הודו לד’ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו”, ללא אהבה פנימית ממעמקי לב ונפש".
גמר חתימה טובה
רוני
