כתוב בפרשת קדושים "כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כל עץ מאכל…". חז"ל למדו מכאן שיש ממש מצווה לטעת עצי פרי בארץ. ישנם כמה מדרשים שמבטאים מצווה זו. למשל מדרש שבו משה אומר לעם שתכף בכניסתם לארץ, כל אחד ייקח מכושו וייטע עץ פרי. או מדרש שאומר שאדם השותל עץ בארץ, אפילו כולם רצים להקביל פני משיח, צריך קודם לסיים את השתילה. מהמדרשים השונים ברור שחז"ל, ראו בנטיעה הרבה יותר מהעניין הכלכלי. החוויה של נטיעת עץ פרי, גידולו ואחר כך ההנאה מהפירות, יוצרת תחושה חזקה של קשר לארץ, וחז"ל כללו את הנטיעה לחלק ממצות יישוב הארץ. גם האיסור לעקור עצי פרי קשור לכך.
אני בן קיבוץ נאות מרדכי, שהיה בו כרם. כאשר התקבלה החלטה בקיבוץ לעקור אותו, מנהלת הכרם לאה , כתבה מאמר מתנגד חריף תחת הכותרת " לא על הכול מסתכלים דרך החור שבגרוש". אני זוכר כמה אהבתי את הכרם הזה וכמה הצטערתי על עקירתו.
אני רוצה להתמקד במדרש אחר, די מוכר, על אותו הפסוק "כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כל עץ מאכל…".. המדרש מספר על מלך שיצא למלחמה ובדרך עבר בארצנו, וראה איש זקן מאוד נוטע עץ תאנה. הזקן פינה אבנים, חפר במכוש בור עמוק, שם בו את השתיל, זיבל, כיסה באדמה והישקה. המלך התפלא מעבודתו הקשה, ושאל את הזקן. הרי אתה כל כך זקן, וודאי לא תזכה ליהנות מהפירות, אז למה אתה כל כך טורח? ענה לו הזקן: אני נוטע. אבל למה? התעקש המלך לשאול. ענה הזקן אם אזכה, אהנה מהפירות, ואם אמות, ייהנו צאצאי מהפירות. לאחר שלוש שנים חזר המלך מהמלחמה ושוב עבר במקומו של הזקן. הזדרז הזקן, מלא סלסלה בתאנים, והביא למלך ואמר לו. הנה תאנים מהעץ ששתלתי אז, ושהאלוהים זיכה אותי גם לאכול מפירותיו. אחרי שאכל המלך את התאנים הטעימות הוא צווה למלא את הסלסלה בזהב ולתת אותה לזקן.
נשאלת השאלה, למה המלך העריך כל כך את סלסלת התאנים של הזקן וצווה למלא אותה בזהובים? הרי זו חובה לכבד מלך. וגם הרי את שכנו של אותו זקן שהביא סלסלה מלאה בפירות יקרים צווה להלקות.
ונראה לי שכאשר המלך יצא למלחמה, הרי חשש באופן טבעי, אולי ימות, אולי לא יצא בעצמו להילחם. למה יסכן עצמו, וגם אם ינצחו אולי לא יזכה ליהנות מפירות הניצחון. תשובתו החווייתית של הזקן, הבהירה לו שמשמעות חייו של האדם היא מעבר לאישיותו הפרטית, ובטח שלו כמלך. הזקן הנוטע המחיש למלך, שככל שאדם מרגיש עצמו קשור למעגלים רחבים יותר, שהם מעבר לתחום שנות חייו של האדם עצמו, הרי קונה בכך סוג של תחושת נצחיות. גם תשובתו הראשונה של הזקן – אני נוטע, כלומר בעת עבודת הנטיעה אני אך ורק מרוכז בה, ואיני חושב על שום דבר אחר, הבהירה למלך דבר חשוב. חווית הקשר הזה לאדמה, ולארץ, שיש בפעולת הנטיעה עצמה, ללא מחשבה וקשר לפירות, לתוצאות הנטיעה, חיזקה את המלך בעת מלחמתו. הוא הבין שמעבר לשאלת ההצלחה בקרב, עצם העובדה שהוא כמלך יוצא בראש חילותיו לקרב, היא ערך נצחי וחשוב עבורו.
המלך כשהוא פוגש שוב את אותו זקן, שקוע במעגלי החיים הפשוטים, הטבעיים, טיפול בעצים, קטיף הפירות, ואכילתם, הוא חווה שוב חוויה חשובה. הוא חווה את החזרה משנות המלחמה המלאות בסבל, מוות, וכאב לחיים הטבעיים שבלעדיהם אין טעם לניצחון. נתינת הזהב לזקן הייתה רק הבעת תודה מצומצמת לתובנות שהוא קיבל מהזקן.
לפני הרבה שנים זכיתי לחוויה של לראות זקן נוטע. זה היה בעת טיול באזור הר סיני שבמצרים. יש שם באמצע הרי הגרנית האדירים נביעות של מים וסביבם בוסתנים. נכנסתי לאחד הבוסתנים והיה שם בדואי זקן, ללא שיניים, שנטע עץ פרי. הוא היה אילם. כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא תיאר לי בפנטומימה את כל תהליך הנטיעה, גדילת העץ וההרכבה שהוא עושה כדי להשביח את הפירות. היה שקט מוחלט מסביב, והחוויה הייתה עצומה, ונזכרתי באותו המדרש.
ככול שאנחנו מרחיבים ומעמיקים את הערכים שבאים לביטוי בפעולתנו, אנחנו נפתחים למרחבים של נצחיות. במדרש אחר אמרו חז"ל, שכאשר אנו עוסקים בנטיעת עצים, יש בכך דמיון לפעולותיו של בורא עולם. בפרשת בראשית כתוב, שדבר ראשון הוא נטע גן של עצים בעדן. כך שכל חקלאי בארץ דבק בעבודתו החקלאית בבורא העולם, גם אם אינו מודע לכך. חז"ל למדו ממגילת רות, שבועז שהיה גדול תלמידי החכמים בדורו עסק בעצמו בקציר ובפעולות שבגורן. כלומר שבעונת הקציר, היה זה יותר חשוב עבורו מלימוד תורה.
הרב קוק העריך מאוד את המפעל ההתיישבותי של הקיבוצים. שמעתי בהקשר זה מאחד מתלמידי הרב צבי יהודה, שפעם באו אליו שני תלמידים וסיפרו לו שביקרו בקיבוץ חילוני. הוא שאל אותם מה למדו באותו ביקור. הם ענו שלמדו שיש שם איזו פתיחות לשמוע דברי תורה. הוא אמר להם, אז לא למדתם כלום. התכוונתי מה אתם למדתם מהם.
אסיים בכך, שמצוות ישוב הארץ, שנטיעת עצים כלולה בה, לא נועדה רק לשם התועלת המעשית של הקמת בית לעם היהודי. בית לאומי זה נועד להיות מקום בו יוכשר העם הישראלי להיות ממלכת כוהנים קדושה לאנושות כולה. זהו ייעוד נשגב לתיקון האנושות כולה. מבחינה זו המצב של קרע בעם עד כדי הקצנה, שנאת קבוצות אחרות בעם ודיבור מתלהם כלפיהם, אינה רק בעיה מעשית שמחלישה אותנו. זוהי פגיעה חמורה במצווה האלוהית של ישוב הארץ. חז"ל אמרו שקרע בעם ושנאת היהודי האחר, הם בדיוק כמו שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, כי כל אלו גרמו לחורבן ישוב הארץ (יומא, ט, ב).
מי ייתן שיום ט"ו בשבט זה יהיה לנו לתזכורת נוספת עד כמה חשובה רוח האחדות בעם.
בשורות טובות ושהקב"ה ירחם על כל החטופים ויחזירם למשפחותיהם, שכל משפחות הנופלים יזכו לכוחות נפש לעמוד בצערם וסבלם, ושחילי צה"ל בעזרת השם ינצחו במלחמה ולא יפגעו.
