הגדת העצמאות מאת אהרון מגד

נראה לי שחג העצמאות לא זכה עדיין להיות חג, שבו מודגשים ערכי הנצח של העם היהודי ברמה המשפחתית כמו שאר חגי ישראל. בכל חגי ישראל יש מעורבות אישית ומשפחתית בעיצוב החג והכנתו, ובעיקר בהנחלת התכנים הערכיים הנעלים של החג לבני המשפחה. חשבתי שראוי היה שמשפחות ישראל יאמצו לעצמם טקס קריאת הגדת העצמאות בערב החג. הגדה שתספר בקווים כללים את סיפור התקומה בארצנו, ותדגיש את הערכים שהיו בסיס לתהליך התקומה. ההגדה שבחרתי כדוגמא אפשרית, יצאה והודפסה סמוך לתאריך הולדתי ואולי בגלל זה משכה את ליבי.

לקראת יום העצמאות של שנת 1952, כתב הסופר אהרון מגד הגדה זו ליום העצמאות. צה"ל הדפיס כעשרת ־אלפים עותקים של אותה “הגדת העצמאות”, אותה היו החיילים אמורים לקרוא בארוחת ליל החג. אלא שההגדה לא נקראה מעולם בשום מחנה צבאי, בגלל ויכוחים על הנוסח.
ערכתי קצת את ההגדה והוספתי אמירות ברוח האמונה היהודית, שהיא הבסיס הערכי הרוחני להמשכיות קיום האומה העברית. כמו כן הוספתי את הקטע האחרון מכתבי הרב קוק.

 אם תרצו אין זאת אגדה

הגדת יום העצמאות

הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְסַפֵּר עֲלִילֹות מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר, בָּהּ גָבַרְנוּ בעזרת האלוהים יתברך עַל אוֹיְבֵינוּ וְכָבַשְׁנוּ אֶת אַרְצֵנוּ לִהְיוֹת לָנוּ לִמְדִינָה, אֲחֻזַּת עוֹלָם לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וּלְכָל נִדָחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ כַּנֶּאֱמָר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. והרואה עמוקות יראה את הניסים וההשגחה  האלוהית בכל המאורעות.

(שִׁירָה)

אוֹר לְיוֹם ו' בְּאִיָר שְנַת תש"ח, הִיא הַשָּנָה הָ־1878 לְגָלוּת יִשְׂרָאֵל, נֶאֶסְפוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִשוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָה הַצִיוֹנִית וְהִכְרִיזוּ עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

בָּרוּךְ שֶהֶחֱיָנוּ וְקִיְמָנוּ וְהִגִיָענוּ לַיוֹם הַזֶה, יוֹם חֵרוּתֵנוּ, חַג הָעַצְמָאוּת.

מַה נִּשְתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?

עֲבָדִים הָיִינוּ לַגוֹיִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל הַמְדִינוֹת, מִמִזְרַח שֶמֶש וְעַד מַעֲרָבָה, וַיְעַנוּ אוֹתָנוּ וַיִרְדְפוּ אוֹתָנוּ וַיִפְרְעוּ בָּנוּ פְּרָעוֹת. וַנֹאמֶר אִיש אֶל אָחִיו: נָרִימָה רֹאש וְנָשוּבָה אֶל אַרְצֵנוּ לַעֲבֹד אֶת אַדְמָתֵנוּ. בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה! וַנֵצֶא מִשָם בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ, עַל נָשֵינוּ וְעַל טַפֵּנוּ, וְאִלוּ לֹא יָצָאנוּ, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻעְבָּדִים הָיִינוּ לַגוֹיִים עַד הַיוֹם הַזֶה.

“להתלמד אנו צריכים איך לסגל לעצמנו את אותה רוח גדולה של חירות […] אשר יצאה כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים….ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה, הפנימית, שקנינו על ידי גילוי שכינה" (הרב קוק בהקדמה להגדת הפסח).

בִּמְתֵי מְעַט בָּאנוּ לָאָרֶץ, אֶחָד מֵעִיר וּשְנַיִם מִמִשְפָּחָה; וַנִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵה הִיא חֲרֵבָה וְשוֹמֵמָה, רֻבָּהּ מִדְבָּר וּמִעוּטָהּ בּצוֹת וַנֹאמַר: בַּעֲבוֹדָה נִירָשֶנָה וּתְהִי לָנוּ לְנַחֲלָה. וַנָחֵל לְחָרְשָהּ וּלְזָרְעָהּ וּלְעָבְדָהּ, וַנִבְנֶה לָנוּ כְּפָרִים בַּגָלִיל וּבִיהוּדָה, בָּעֵמֶק וּבַנֶגֶב, וְעָרִים בָּהָר וּלְחוֹף יַמִים, לִהְיוֹתָהּ אֲחֻזָה לָנוּ וּלְכָל הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ, הָעוֹלִים מֵאַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם. וִישֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח.

(שִׁירָה)

וַיְהִי כַּאֲשֶר רָאוּ הָעַרְבִים וְכָל בְּנֵי הַמִדְבָּר כִּי אָנוּ בּוֹנִים בָּתִּים וְזוֹרְעִים שָׂדוֹת וְכִי אַחֵינוּ בָּאִים מִכָּל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲיוֹת אֶת הָאָרֶץ וּלְרִשְתָּהּ וְעָלְתָה אֲרֻכָה לְחוֹמַת יְרוּשָלַיִם, וַיִקְשְרוּ כֻּלָם יַחַד לְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וּלְהִלָחֵם בָּנוּ. וַיֹאמְרוּ: נָבוֹא אֶל תּוֹכָם וַהֲרַגְנוּם וְהִשְבַּתְנוּ הַמְלָאכָה. וִיְהִי מִן הַיוֹם הַהוּא חֲצִי אֲנָשֵינוּ עוֹשִׂים בַּמְלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרוֹבִים. הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה, הבונים את הכפרים והקיבוצים, והעובדים בשדות, בְּאַחַת יָדם עוֹשֶׂה בַּמְלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת בָּרוֹבֶה. וְהָיוּ לָנוּ הַלַיְלָה מִשְמָר וְהַיוֹם מְלָאכָה.

צֵא וּלְמַד מַה בִּקְּשׁוּ הָעַרְבִים לַעֲשׂוֹת לָנוּ. שֶׁכָּל שַׁלִיטֵי הָאֲרָצוֹת בִּקְשׁוּ לְהַאֲבִידֵנוּ בְּאַרְצוֹתֵיהֶם, וְהָעֲרָבִים בִּקְשׁוּ לְהַאֲבִידֵנוּ בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל. אנחנו קַמְנוּ כאיש אחד וְהֵפַרְנוּ עֲצָתָם וְסִכַּלְנוּ מְזִמָתָם לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶאֱמַר: וַעֲצַת ה' הִיא תָּקוּם.

וַיָשִׂימוּ עָלֵינוּ הַבְּרִיטִים הַמוֹשְלִים בָּאָרֶץ, נְצִיבִים וְשוֹטְרִים וְנוֹגְשִׂים, לְהַפְרִיעָנוּ בַּמְלָאכָה וְלִסְגוֹר אֶת שַעֲרֵי הָאָרֶץ בִּפְנֵי אַחֵינוּ פְּלִיטֵי־חֶרֶב הַבָּאִים אֵלֶיהָ. וַיָבִיאוּ צִי סְפִינוֹת שַיִט וּסְפִינוֹת מִלְחָמָה לָשִׂים מָצוֹר עַל הַחוֹפִים, לְבִלְתִּי תֵּת לְמַעְפִּילֵינוּ לָגֶשֶת אֲלֵיהֶם, וְכָל סְפִינָה אֲשֶר צָדוּ אֶל הַגוֹלָה הֶחֱזִירוּהָ. וַיְהִי כַּאֲשֶר רַבּוּ הַמַעְפִּילִים וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַיְשַלְחוּם לְאִיי גְזֵרָה קַפְרִיסִין ומאוריציוס, וַיֹאמְרוּ לִלְחוֹץ אוֹתָנוּ מְאֹד וּלְעַנוֹתֵנוּ לְבַל נִרְבֶּה וּלְבַל נִפְרֹץ.

וַנַעַשׂ לָנוּ כְּלֵי מִלְחָמָה וַנָקֶם לָנוּ זְרוֹעַ מִשְמָר וּזְרוֹעַ מָגֵן וּזְרוֹעַ מַחַץ, וַנִפְרֹץ אֶת הַמָצוֹר אֲשֶר שָׂמוּ עָלֵינוּ הַבְּרִיטִים וַנָצִיק לָהֶם מְאֹד. וַנְחַבֵּל בְּמִבְצְרֵיהֶם וּבְמָעֻוזֵיהֶם, ועל אפם וחמתם, הקמנו ישובים רבים, עַד אֲשֶר קָצָה נַפְשָם וְכָשַל כֹּחָם לְהֵיאָחֵז בְּנַחֲלָתֵנוּ.

בָּרוּךְ הַמָקוֹם בָּרוּךְ הוּא. בְּרוּכִים לאלוהים הַחֲלוּצִים הָרִאשוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, בְּרוּכִים הַשוֹמְרִים וְהַמְגִנִים, בְּרוּכִים הַלוֹחֲמִים וְהַסַפָּנִים וְהַנַוָטִים, בְּרוּכִים מוֹבִילֵי הַשַיָרוֹת וְהַחַבְּלָנִים, בְּרוּכִים רָאשֵי הָעָם וּמַנְהִיגָיו, שֶבִּזְכוּת כֻּלָם ובעזרת השם ָּבאנוּ עַד הֲלוֹם.

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַיְלָה לֵיל הָ–29 לְנוֹבֶמְבֶּר שְנַת 1927 ה’תש"ז לַבְּרִיאָה, וַיַחֲלִיטוּ כָּל אֻמוֹת הָעוֹלָם עַל סיום השלטון הבריטי בארץ והֲקָמַת מְדִינָה עִבְרִית לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (אבל עם תכנית החלוקה גם לערבים ); וַיָקוּמוּ כָּל אִיש וְאִשָה, נַעַר, זָקֵן, וָטַף וַיֵצְאוּ לָרְחוֹבוֹת בְּשִירָה וּבְרִקוּדִים וְכָל הָאָרֶץ צָהֲלָה וְשָׂמְחָה וְלֹא הָיָה כֶּחָג הַהוּא מִיוֹם צֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל ולְחַיֵי חֲלוּצֵי הַמְדִינָה, בּוֹנֶיהָ וְלוֹחֲמֶיהָ!

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְאֹל.

חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוּת וְהַחֻוקִים וְהַמִשְפָּטִים אֲשֶר עֲלֵיהֶם בְּנוּיָה מְדִינָתֵנוּ? וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ: פְּתוּחָה לַעֲלִיָה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָלֻיוֹת, שוֹקֶדֶת עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְכָל תּוֹשָבֶיהָ, מֻשְתֶּתֶת עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶדֶק וְהַשָלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶל נְבִיאֵי יִשְרָאֵל.

רָשָע מַה הוּא אוֹמֵר? מָה הַמְדִינָה הַזֹאת לָכֶם? לָכֶם וְלֹא לוֹ, וּלְפִי שֶהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בָּעִקָר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָיו וְאֱמֹר לוֹ: רואה אתה כיצד סימני הגאולה מתקיימים. גלויות מתקבצות, והארץ נבנית ומתכסה בישובים ושדות ונותנת פריה, וזה לא יתכן ללא רצון האלוהים. ואם ממשיך הוא בעיוורונו, אבוי לו, אולי לא יזכה להגאל.

תָּם מַה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בָּעֲלִיָה, בָּעֲבוֹדָה וּבַהֲגַנָה כָּבַשְנוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְהֵקַמְנוּ אֶת הַמְדִינָה.

וְשֶאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶנֶאֱמַר וְסִפַּרְתָּ אֶת עֲלִילוֹת הַגְבוּרָה, מסירות הנפש ואחדות העם בעת ההיא, לְכָל עם ישראל לדורותיו.
וְהִיא שֶעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶלֹא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵינוּ וְאָנוּ מִתְגוֹנְנִים וְנִצָלִים מִיָדָם.

וַיְהִי כַּאֲשֶר שָמְעוּ הָעַרְבִים כִּי נִתְּנָה לָנוּ הָאָרֶץ לִהְיוֹתָהּ לִמְדִינָה לְיִשְׂרָאֵל וַיֹאמְרוּ: אֲנַחְנוּ הָרַבִּים וְהֵם הַמְעַטִים, אֲנַחְנוּ בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִים וְהֵם בְּחֹסֶר כֹּל, הָבָה נַעֲלֶה עֲלֵיהֶם וְנַכְרִיתֵם וְלֹא יִשָאֵר עוֹד שָׂרִיד וּפָלִיט לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וַיֶאֶרְבוּ לָנוּ בְּדֶרֶךְ יְרוּשָלַיִם, וּבְדֶרֶךְ עֶצְיוֹן וּבְדַרְכֵי הַגָלִיל וְהַנֶגֶב, וַיִירוּ בְּכָל כְּלִי רֶכֶב הָעוֹבֵר בָּהֶם. וַיָשִׂימוּ מַחְסוֹמִים וַיַנִיחוּ מוֹקְשִים. וַיַטִילוּ מוֹרָאם עַל כָּל עוֹבֵר וְעַל כָּל יוֹשֵב בְּעָרֵיהֶם וּבַיִשוּבִים הַסְמוּכִים, וְהַבְּרִיטִים לָהֶם מַחֲסֶה. וּפְצָצוֹת הֵטִילוּ עַל בָּתֵינוּ וַיְהִי הֶרֶג רַב בַּנָשִים וּבַטַף, בַּנַעַר וּבַזָקֵן וְדָם רַב נִשְפַּךְ.

וַיתקבצו אֶל הַדֶגֶל כָּל בָּחוּר וָטוֹב בְּיִשְרָאֵל, מִן הַכְּפָרִים וְהֶעָרִים וּמִכָּל זְרוֹעוֹת הַ“הֲגַנָה”, וַנֹאמַר: הֵם בְּחַיִל וּבְכֹחַ, הֵם בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִים, וַאֲנַחְנוּ בֶּאֱמוּנָתֵנוּ בְּצוּר יִשְׂרָאֵל, וּבְשֵם אַהֲבָתֵנוּ אֶת עַמֵנוּ וְאֶת אַרְצֵנוּ נֵלֵךְ.

וַיַטִילוּ הָעַרְבִים מָצוֹר עַל יְרוּשָלַיִם סָבִיב, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא. וַיְהִי רָעָב כָּבֵד בָּעִיר, לֹא לֶחֶם לֶאֱכֹל וְלֹא מַיִם לִשְתוֹת וְלֹא נֶשֶק לְהָגֵן. וְתוֹתְחֵי הָאוֹיֵב וַאֲוִירוֹנָיו מַפְצִיצִים אֶת הָעִיר יוֹמָם וָלַיְלָה שָבוּעוֹת רַבִּים. וַתֵּצֶאנָה שַיָרוֹת לְהָבִיא מָזוֹן וָנֶשֶק לַנְצוּרִים בְּחֵרוּף נֶפֶש וּבְסַכָּנָה רַבָּה, וְהַמְגִנִים מְלַוִים אוֹתָן. וַיִפְּלוּ רַבִּים מִן הַמְגִנִים, וּכְלֵי רֶכֶב רַבִּים הֻשְמְדוּ. וַתִהיה הַמַעֲרָכָה עַל מְבוֹאוֹת יְרוּשָלַיִם, מַעֲרָכָה כְּבֵדָה וַעֲקֻבַּת דָמִים; וַיִכְבְּשוּ מְגִנֵי יְרוּשָלַיִם אֶת כָּל שִׂיאֵי הֶהָרִים, וְהַמִשְלָטִים, וְהָעֲמָדוֹת, וְהַכְּפָרִים הַחוֹלְשִים עַל דֶרֶךְ יְרוּשָלַיִם. וַיִסָלֵל כְּבִיש, הוּא כְּבִיש הַגְבוּרָה, וַתְּהִי הָרְוָחָה לָעִיר.

עַל חוֹמוֹתַיִךְ יְרוּשָלַיִם הִפְקַדְתִּי שוֹמְרִים כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַיְלָה אֵין דֳמִי לָהֶם.

(שִירָה)

וְהָעַרְבִים רָאוּ כִּי מְגִנֵינוּ הוֹלְכִים מֵחַיִל אֶל חַיִל, וַיאחֲזוּם חִיל וּרְעָדָה, וַיָנוּסוּ בְּבֶהָלָה גְדוֹלָה מִכָּל הַכְּפָרִים וְהֶעָרִים אֲשֶר בִּגְבוּל מוֹשַב יִשְׂרָאֵל. וַיִנטְשוּ אֶת בָּתֵיהֶם וְאֶת שְׂדוֹתֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָם, וַיֵצְאוּ בְּנַעֲרֵיהֶם וּבְזִקְנֵיהֶם אֶל מֵעֵבֶר לְקַוֵי הָאוֹיֵב.

וַיִפְּלוּ בִּידֵי מְגִנֵינוּ עִיר הַכִּנֶרֶת טְבֶרְיָה, וְעִיר הַנָמָל הַגְדוֹלָה חֵיפָה, וְעִיר הָהָר צְפַת, וְעִיר הָעֵמֶק בֵּית־שְאָן. וַיִכָּנְעוּ עָרֵי הַחוֹף, יָפוֹ וְעַכּוֹ וְעוֹד כְּפָרִים ערביים רַבִּים.
וְאִם רַבִּים חֲלָלֵינוּ אֲשֶר נָפְלוּ בִּגְבוּרָה, וְאִם גַם קָשְתָה הַמִלְחָמָה מְאֹד – חָזְקוּ יָדֵינוּ בִּמְאֹד וַנִבְטַח בְּאלוהים יתברך שיביא נִצְחוֹנֵנוּ.

וּבְיוֹם ה' לְאִיָר, כמה שעות לפני סיום המנדט הבריטי, הכריז בן גוריון במוזאון תל אביב, על עצמאותו של העם היהודי בארצו ההיסטורית, היא מדינת ישראל. הכרזה זו דרשה ממנו אומץ ורוח אלוהים שצלחה עליו, ביודעו על המלחמה שתפרוץ. וכך אמר דוד בן גוריון בנאומו זה: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים, והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.… מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות…". בכל קהילות ישראל, בערים, בכפרים, בקיבוצים ובכל יִשוּבֵי הַסְפָר, חָגַג כָּל עַמֵנוּ אֶת הַיוֹם הַגָדוֹל הזה.

דָם וָאֵש וְתִימְרוֹת עָשָן

וַיְהִי לְמָחֳרַת קוּם הִמְדִינָה וַיֵאָסְפוּ עָלֵינוּ צִבְאוֹת שִבְעָה עַמִים מֵעֵבֶר־ הַיַרְדֵן וּמִן הַלְבָנוֹן וּמִסוּרְיָה וּמִמִצְרַיִם וּמֵעִירָק וּמִסֻעוּדְיָה וּמִתֵימָן. היה זה חַיִל כָּבֵד וְגָדוֹל מְאֹד, לְמַעְלָה מִשְלֹש רִבּוֹא, וְלָהֶם רֶכֶב בַּרְזֶל וְתוֹתָחִים וַאֲוִירוֹנִים וּסְפִינוֹת מִלְחָמָה, וַיֹאמְרוּ לָקוּם עָלֵינוּ וּלְכַלוֹתֵינוּ.

שְפֹךְ חֲמָתְךָ עַל־הַגוֹיִם אֲשֶר לֹא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶר בְּשִמְךָ לֹא קָרָאוּ, שְפֹך עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.

וַתִּגְבַּר הַמַעֲרָכָה מְאֹד מְאֹד וַיִפְלֹוש צְבָא הַלְבָנוֹן וְהַסוּרִים אֶל הַגָלִיל וְאֶל עֵמֶק הַיַרְדֵן וְלִגְיוֹנוֹת עֵבֶר־הַיַרְדֵן הִגִיעוּ עַד רֹאש־הָעַיִן וַיִכְבְּשוּ אֶת הַכְּפָרִים שֶבְּהָרֵי חֶבְרוֹן וְאַף הָעִיר הָעַתִּיקָה נָפְלָה בִּידֵיהֶם.

וּבַיָמִים הָהֵם לֹא היה לנו, לא תּוֹתָח וַאֲוִירוֹן ולא ְרֶכֶב־ שִרְיוֹן, כָל הַנֶשֶק אֲשֶר בְּיָדֵינוּ, היה רק מְעַט רוֹבִים וְָריִמוֹנִים. אַךְ חֵלֶף תּוֹתָחִים – הָיְיתָה רוּחַ רֵעוּת בְּבַחוּרֵינוּ, וְחֵלֶף אֲוִירֹונִים – רוּחַ אֱמוּנָה, וְחֵלֶף טַנְקִים – רוּחַ גְבוּרָה.

וְרוּחַ אחדות וגְבוּרָה פִּעֲמָה בבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, ויטו כולם שכם אחד להצטרף למערכה לתקומת עמנו. בחורים ובחורות מכל הזרמים ומכול הסיעות, דתיים וחילוניים, אנשי הכפר והעיר, חרדים, ואנשי שמאל ואנשי הימין ועולים חדשים, כולם הצטרפו למאמץ המלחמתי.

 וַיַכֶּה צְבָאֵנוּ אֶת צְבָא הַסוּרִים לְפִי חֶרֶב וַיִירַש אֶת כָּל הַגָלִיל הַמִזְרָחִי וְהַמַעֲרָבִי וְאֶת עֵמֶק הַיַרְדֵן וְאֶת נַצֶרֶת וְהַגָלִיל הַתַּחְתּוֹן. וַיַכֶּה אֶת צְבָא הַיַרְדֵנִים, ויכבוש אֶת כָּל עֵמֶק הַחוֹף וּמְבוֹאוֹת יְרוּשָלַיִם. וַיַכֶּה אֶת הַמִצְרִים וַיְנִיסֵם מִגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַיֶהְדְפוּם עַד גְבוּל מִצְרַיִם, עַד בִּלְתִּי הַשְאִיר בָּהֶם שָׂרִיד עַל אַדְמַת הַנֶגֶב. וַיָנוּסוּ הַמִצְרִים מְנוּסָה גְדוֹלָה וַיוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם רֶכֶב וְתַחֲמֹשֶת וְצֵידָה לָרֹב. וַתְּהִי מְהוּמָה גְדוֹלָה בְּמַחֲנֵה מִצְרַיִם.

וַיְהִי בְּיוֹם   20.7.1949 , אחרי הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה, הייתה לָנוּ הָאָרֶץ מוֹרָשָה, מִדָן וְעַד אֵילַת, וְלֹא נִרְאָה עוֹד אִיש מִצְבָא הָאוֹיֵב בְּכָל גְבוּלנו.

דווקא בהקשר של הניצחון במלחמה ותקומת האומה העברית בארצה אחרי כאלפיים שנות גלות, חשוב ללמוד את דברי הרב קוק בספרו עין אי”ה. הוא כותב: “(גמרא ברכות יג) אמר בר קפרא כול הקורא לאברהם אברם עובר בעשה – צריך להשריש שתכלית המטרה הלאומית של ישראל אינה חוזקנו לעצמנו וכבישת עמים. דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם. תכלית המטרה הלאומית הישראלית היא להביא ברכה ושלמות לעולם כולו. ומכיוון שסוף מעשה במחשבה תחילה, צריך (להבהיר לעצמנו) בתחילת בניין האומה, שתקומתנו הלאומית היא לשם תיקון ואהבת המין האנושי כולו“ (סעיף קעה). מבחינה זו מי שקורא לאברהם אברם כאילו מבטל עיקרון נעלה זה ועובר על מצוות עשה.

יום עצמאות שמח ופורה

אפשר לעשות סעודה משפחתית ואחר כך לקרוא את ההלל.