"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך אנו אומרים כולנו בקריאת ההגדה. האם הדבר הוא באמת כה פשוט? אם היינו שם, האם היינו יוצאים? ברצוני להדגיש את חווית הדילמה הקשה, במיוחד לנו, עם ישראל, הספקנים והעקשנים… לצאת או לא לצאת ממצרים? .
המהר"ל בספרו גבורות השם (פרק ג), מדייק ואומר שיש בפסח ולא רק בפסח, עניין מיוחד להדגיש את עצם היציאה עצמה ממצרים, בנפרד ממכות מצרים ומהנסים שנעשו לישראל. הוא מביא מדרש המשווה את הוצאת עם ישראל ממצרים, לצורף זהב המוציא ביד חשופה את הזהב החם מתוך הכור וגם לרועה השולף את העובר ממעי הבהמה, בהמלטה שהסתבכה. נראה משתי הדוגמאות שמצייר המדרש, שעם ישראל התקשה לרתום עצמו למהלך היציאה ממצרים. כלומר שעצם ההוצאה, גם אחרי הכנעת פרעה והסכמתו ליציאתם, דרשה התערבות אלוהית נוספת חריגה. נראה גם שלמרות שבשתי הדוגמאות מדובר על תהליכים שטרם הושלמו מצד הטבע, הרי כל דוגמא במדרש מתייחסת לקושי אחר בשליפת ישראל מתוך מצרים. אנסה לבדוק כל אחד משתי הדוגמאות.
בדוגמא הראשונה, עם ישראל במצרים משול לזהב המעורב בסיגים בתוך הכור החם. ידוע שמצרים הייתה לעם ישראל כמו כור היתוך שחיבר אותם יחדיו והפריד אותם מהסיגים. כלומר מקבוצות אנשים שחיבורם לישראל לא התאים ומהשפעותיהם הרעות. אבל בצורה טבעית, יש חיבור בין הזהב לסיגים המתבטא בקשרים רגשיים, ומשפחתיים. אולי קשר למשפחות מצריות מנשואי תערובת, ואולי גם בני משפחה ישראלים זקנים מאוד ונכים או בני משפחה אחרים שהחליטו לא להצטרף למסע. גורמים אלו הקשו על היציאה המהירה ממצרים, שפירושה היה ויתור על אותם ציבורים, והיו ישראל צריכים עזרה אלוקית על מנת להכריע ולהצטרף ליציאה בחיפזון ממצרים.
הדוגמא השנייה המתארת רועה השולף את העובר ממעי הבהמה, מתייחסת לכך שכל החיות החומרית של ישראל הייתה קשורה למצרים (הבהמה). להעז להיפרד מהמערכת החמרית המצרית, ולצאת לחיים עצמאיים, ועוד במדבר, היה קשה מאוד ולכן היה צריך לכך עזר אלוהי. בנוסף לכך המדרש מתייחס לעובר ולא לוולד, כלומר למצב שהעובר עדיין לא בשל לגמרי ללידה טבעית. האם עם ישראל, אחרי מנהיגות קצרה של פחות משנה של משה, שגם אם התגעגע לסיום סבל העבדות, האם ראה עצמו כישות לאומית נפרדת, השואפת לעצמאות מדינית בארץ כנען?
קושי נוסף בהחלטה לצאת ממצרים היה ההתנגדות להנהגת משה רבנו. אין ספק שכאשר משה מגיע לעם אחרי מעמד הסנה ומבשר להם את דבר ה' לגבי הגאולה הקרובה, נשאלו שאלות רבות, וקשה היה לעם לקבל את אותה בשורה מכמה פנים: קודם כל קשה היה לרבים לקבל את אישיותו של משה, שבא מבחוץ ולא ישירות מתוך העם. ראינו זאת כבר כאשר אותם שני נצים יהודים ברשעותם, אינם מקבלים את משה, וזאת למרות היותו נסיך מצרי, ורואים בו זר המתערב בענייניהם. ייתכן שהתורה הביאה לנו סיפור זה כדוגמא לבעיה שאפיינה חלק גדול מעם ישראל, שלא היה מוכן לקבל את הגואל כאשר הוא בעל חזות מצרית, ואינו מתאים לצפיותיהם. גם תופעה זו חזרה על עצמה בדורות הקודמים, והתבטאה במחלוקת קשה בעם סביב ההתנגדות לתנועה הציונית, מחלוקת שתוצאותיה היו הרות גורל לעמנו.
קושי נוסף לקבל את בשורת משה טמון היה בהשתקעות בני ישראל בעבודה זרה במצרים כפי שכותבים חז"ל. צריך להבין מה היה ההבדל בין הבשורה של משה, לבין אמונות העבודה הזרה. התפיסה האלילית אינה תופסת את האלים כפועלים בהיסטוריה מתוך מחשבה של רצף ושל תכלית, אלא כמאבקי כוחות מקומיים בין אלים שונים. משה מחדש לעם חידוש אותו קיבל במעמד הסנה: אלוהות הפועלת בתוך ההיסטוריה, בתוך הזמן. "אהיה אשר אהיה"- הא-ל המתבטא בתוך המאורעות: ובעשרת הדברות – האל שהוציאך מארץ מצרים, כחלק מתכנית היסטורית ארוכת טווח לתיקון האנושות.
קושי נוסף בהכרעה האישית של כל אחד מבני ישראל להצטרף למשה רבנו ולצאת ממצרים אל הבלתי נודע, הינו הפסקת העינוי והעבודה הקשה במהלך שנת המכות כפי שמתואר במדרש. באותה שנה נוצר מצב אותו מתאר הפסוק "וייתן ה' את חן העם בעיני מצריים, גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". במצב זה ייתכן שהיו כוחות שונים בעם. חלק רצו לנצל את המצב הנוח ולהיטמע במצרים, לחזור למצב קודם השעבוד בו הייתה להם אוטונומיה בארץ גושן. חלק אקטביסטי יותר סברו
שזה הזמן להשתלט על מצרים, מולדתם מזה 210 שנה, ולהמליך את משה רבנו. זה אגב היה אולי גם חששו של פרעה. הוא אולי חשש שעם ישראל יוצא ממצרים לשם התארגנות צבאית, על מנת לחזור אליה ולכבשה, ולפנות את הנשים והילדים מאזור הלחימה.
המדרש מספר על ארבע כתות שהיו בעם לפני קריעת ים סוף, הם ודאי היו גם במצרים. החלוקה לקבוצות מתנגדות בעם, מקשה על הפרטים לזהות תהליכים עדינים. המצטרף לסיעה, נאלץ להקצין עמדותיו כדי לחדד את התנגדותו לקבוצות אחרות בעם. המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק לה) מביא מדרש האומר שלפני בוא הגאולה תהייה האמת נעדרת. כלומר שנעשית האמת עדרים עדרים והולכת לה. כל עדר מנפנף בפיסה חלקית וקטנה של אמת, מבצר אותה באידאולוגיה המתנגדת ומבדילה אותו מעדר אחר. מצב זה על פי המהר"ל הוא העדר מוחלט של האמת. מצב זה מקשה על העם להקשיב ולזהות את הדפיקות בדלת של הרצון האלוהי שלא מתאים לפיסות האמת שהם מנפנפים בה.
אני מתאר מצבים היפותטיים אלה כדי להמחיש שההחלטה לצאת או לא לצאת לא הייתה קלה כלל ועיקר. את השורש לכלל העיכובים השונים רואים חז"ל ביצר הרע, בגאווה ובחומריות המבוטאת בצורה סמלית ע"י החמץ. הדרך היהודית כידוע אינה מדריכה למלחמת חורמה ובחיסול יצר הרע של האדם מיסודו, אך באותה עת היסטורית שבה מהלכי הגאולה מתגלגלים במהרה כל מי שעוכב ע"י יצר הרע שלו מלהצטרף למשה, החמיץ את הרכבת ולא זכה לקשור עצמו ליעוד הישראלי לדורות.
בשיר השירים מתואר המצב הטרגי בו הקב"ה מוכן ורוצה להיפגש עם האהובה שהיא כנסת ישראל ולהושיע את עמו, והאהובה אינה מזדרזת למפגש. עדיין לילה, ליל הגלות. והאהובה, היא רדומה – "פשטתי כותנתי איככה אלבשנה". היא אינה מזדרזת להירתם לתהליכי הגאולה המתפתחים במהירות. אבל יש עיתים בהיסטוריה שמיועדים לשינויים מהירים, הזדמנויות שלא חוזרות, והמחמיץ אותם מפסיד את הרכבת. לאותם זמנים קדמו רמזים לבואם המתקרב. הרצון האלוהי "משגיח מן החלונות, מציץ מהחרכים" ומי שלא שבוי באידאולוגיות מעכבות, או בדפוסי אמונה נוקשים יכול לזהותם. כל דיבור של משה אל העם כנביא שליח, וכן כל מכה על מצרים, הייתה נקישה של הרצון האלוהי בדלתות התודעה של העם, אך רבים סרבו להתעורר. קביעת המדרש שרוב העם לא הצטרף ליציאה ממצרים אינה סתמית (מדרש רבה, פסיקתא, ורש"י על פרק ה).
גורמים אלו הם גורמים שמופיעים בכל מצבי הגלות של ישראל ומקשים על עזיבת הגלות. הרי יש לכך גם עדות ברורה, בקושי המצער שהיה להרבה מדור השואה, לעזוב ולברוח בזמן. רק בעדות מהקרובים אלי (אני בן ליוצאי שואה), שמעתי על קושי לעזוב נכים, לעזוב אזורי נוחות של פרנסה ושל כבוד, וגם על הקושי של בעלי אחריות והשפעה לעזוב את הקהילות שלהם. סיבות אלו מתייחסות לאנשים בעלי יוזמה מספקת, שהיו באישיותם יכולים לברוח בזמן. אך מה לגבי כל אותם חסרי האומץ והתושייה שבעבורם לעשות גם שינוי קטן בחייהם היה קשה מאוד.
כותב הרב קוק: "ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד". כלומר שרוח החירות הפנימית של אדם אינה תלויה בהכרח בנסיבות החיצוניות הכפויות בהן נמצאים. בתקופה בה אנו נמצאים היום, רבים מתושבי ישראל נאלצו לעבור שינויים לא קלים וחלקם חייהם התהפכו עליהם. מי ייתן והאומץ של יוצאי מצריים, לצאת אל הבלתי נודע, יחול גם עלינו. שנצליח להיות בעלי חרות פנימית עמוקה שאף אחד לא יכול לגזול מאתנו המאפשרת למצוא משמעות וכוח גם בכל מצב כפוי (ויקטור פרנקל).
אני נוהג בביתי לקרוא לפני תחילת הקריאה בהגדה את דבריו המרגשים של הרב קוק: “להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותה רוח גדולה של חירות […] אשר יצאה כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים”. ובהמשך הוא כותב: “ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה, הפנימית, שקנינו על ידי גילוי שכינה. אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו השם יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם. בואו נא אחים אל הסדר כולנו, וייוודע לנו שהננו בני מלכים, ועם שהחירות היא גורלו הנצחי, לא עבד ישראל ולא יליד בית ולא יהיה לבז מאז אשר נשא ברמה, מיום חג חירותנו, את דגל החירות” (עולת הראי”ה הקדמה לפסח).
