כל שנה אנו קוראים את מגילת אסתר באווירת צהלה ושמחה. קריאת המגילה עוברת עלינו ביעף, מרוכזים לא לפספס אף מילה כפי שכתוב בהלכה, וכמובן לא לפספס את שמו של המן הרשע. האם אנו באמת מרגישים את החוויה שעברו היהודים אז, לפני שגילו להם את סוף המגילה? אנו שחווינו רק לפני שני דורות חווית השמדה נוראית של עמנו, מתקשים לדמיין שהיהודים תחת מלכות אחשוורוש אכן עמדו לפני סכנת השמדה נוראית מבלי לדעת מה יהיה בסופה.
כאשר מסופר בתנ"ך על צרה שפקדה את עם ישראל, מוזכר בצידה גם העוון שהוא סיבת אותו עונש הבא בהשגחת השם. במגילת אסתר כלל לא ברור במה חטא העם, וחז"ל ומפרשי המגילה שואלים על כך. גם בעניין התנהגותו של מרדכי שלא השתחווה להמן, ובכך גרם לגזרת השמד חלוקים חז"ל, ויש המבקרים אותו על כך ורואים בכך חוסר אחריות.
חז"ל אמרו שהמן עשה עצמו עבודה זרה ולכן לא הסכים מרדכי להשתחוות לו. ישנה מחלוקת בגמרא (סנהדרין,ס'א) האם העובד ע"ז מיראה פטור או חייב. הרמב"ם פוסק להלכה כדעתו של רבא בגמרא, שהעובד מיראה פטור, אך הכוונה ליראה מהעבודה זרה עצמה. לדעתו גם אביי היה מסכים שהעובד לע"ז מיראת אדם, פטור. לדעת כל הדעות אין שום איסור להשתחוות לאדם בעל שררה ( ראה דברי ר' חיים הלוי במקור החיים השלם על פורים).
על הפסוק במגילה: "איש יהודי היה…ושמו מרדכי…בן קיש איש ימיני ", המשייך את מרדכי לשבט יהודה וגם לשבט בנימין, רבא אומר שזהו פסוק הבא לגנות את מרדכי. בהמשך, הגמרא מביאה דרשה מפיו: "מה עשה לי יהודי- שלא קטל דוד את שמעי ונולד ממנו מרדכי שעורר את קנאת המן, ומה עשה לי ימיני- שלא קטל שאול את אגג ונולד ממנו המן שציער את ישראל" (סנהדהרין ,י'ב,י'ג,). דרשה זו מטילה אחריות לגזרתו של המן על מרדכי. לאור דבריו אלה של רבא בגמרא, נשאלת השאלה מדוע נהג מרדכי באופן שסיכן את העם כולו, ביודעו את שנאתו העזה של המן ליהודים (הדיון מובא בספר מקור חיים השלם על פורים).
לשם הבנת האירועים המתוארים במגילה צריך לתאר את המסגרת ההיסטורית בה התרחשו.
לאחר כיבוש הארץ ע"י הבבלים בראשונה – גלות יהויכין, שולח ירמיהו הנביא איגרת לגולים ובה נבואתו: " לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם". כלומר שבעים שנה לאחר תחילת מלכות בבל יהיה בהשגחת השם, אירוע היסטורי הקשור לסיום הגלות. הנביא אומר עוד, שעד מועד זה ישתקעו היהודים הגולים בבבל, יבנו בה בתים, ויתפללו לשלומה. פקידה זו התקיימה במועדה, לאחר נפילת בבל והצהרתו המרגשת של כורש, הקורא בשם אלוהים לחידוש ההתיישבות בארץ והקמת המקדש. מהלך זה לא זוכה למימוש מלא. מעטים הם הנשמעים לקריאתו של כורש ועולים לישראל, וכן בניית בית המקדש נעצרת בשל התנגדותם המאסיבית של תושביה הלא יהודים של הארץ.
בדיעבד יודעים אנו מדברי דניאל וכן מדברי זכריה, שישנו מועד נוסף לסיום הגלות שהוא "למלאת לחורבות ירושלים שבעים שנה" (דניאל ט',ב'). כאן מדובר במניית שבעים שנה מחורבן הבית בימי צדקיהו, שהתרחש שמונה עשר שנים אחר גלות יהויכין. גם נבואה זו מתממשת, כאשר המלך דריווש, בן אחשוורוש ואסתר על פי המסורת, מצווה בתקיפות על עם ישראל לקיים את מצוות אלוהים לסיום הגלות, ולסיים את בניית המקדש. שמונה עשרה שנה עברו מעת הפקידה – הצהרת כורש, לבין עת הגאולה בשנה השנייה למלכות דריווש. זהו מרווח הזמנים בין גלות יהויכין לחורבן בית המקדש.
הגמרא במסכת מגילה עוסקת בחישובים שעשו בלשצר מלך בבל ואחשורוש מלך פרס לגבי סיום גלות ישראל ( י"א, ב'). יש להניח שדעת חז"ל היא שנושא זה העסיק מאוד גם את הגולים היהודים ובאותן שמונה עשרה שנה, נושא הגאולה וסיום הגלות הסעיר את העם. ייתכן כי תביעת הנביאים שהיו בעת ההיא, שהיו ממנהיגי העם וחלקם היו בעלי מעמד גבוה בחצר המלכות (המצב שנביאים הם גם שרים ומנהגי העם היה חריג בבית ראשון), לעבור ממצב של ישיבת קבע בגלות למצב ארעי, "לארוז מזוודות" ולעלות לארץ, נתקלה בוויכוחים והתנגדויות סוערות. ודאי היו כאלה שציפו שסיום גלות בבל יהיה ע"י ניסים גלויים כגאולת מצרים. הדרישה האלוהית לזהות את השגחתו המוסתרת במאורעות שקרו, מתוך בגרות, אחריות ויוזמה, ללא ציפייה לניסים גלויים, היא אחד מהמסרים החשובים של מאורעות המגילה.
בזמן הזה עולה המלך אחשוורוש, שעל פי הפרשנים הוא זה שגזר על הפסקת בנית המקדש. הוא חורט על דגלו אידיאולוגיה, של כביכול פתיחות ומתן אוטונומיה תרבותית ולשונית לכל עם ועם, אך זאת הוא עושה כטכניקה שלטונית בלבד. הדבר מתבטא לדוגמא במשתה המתואר במגילה. רבים מהעם נהנים מסעדתו של אותו רשע, כלומר מתפתים אחרי המניפולציות של אחשוורוש ונאחזים בגלות פרס. הם מתכחשים בכך לרצון האל לסיום הגלות כפי שניבאו הנביאים. הם מתכחשים לראיית המציאות – הצהרת כורש, תחילת שיבת ציון וקיום מדויק של נבואת ירמיהו, וזה למרות שרצון האל ניכר במאורעות בבירור. צריך לראות את מאורעות המגילה כביטוי לרצון השם לעורר את העם לעשות תשובה בנושא הבנת הצורך לקחת חלק פעיל בתהליך סיום הגלות.
ידועה המחלוקת המפורסמתבין ר' אליעזרלר' יהושוע (סנהדרין, ע'מ צ'ז ע'מ ב'), האם תשובה המתעוררת מלטה, בבחירה חופשית של העם, היא תנאי לגאולה כדברי ר' אליעזר או במקרה ולא יעשו תשובה תביא הגזרה האלוהית מלך שגזרותיו הקשות כשל המן בשעתו, יעוררו בכוח את העם לתשובה. רואים מכאן שר' יהושוע אכן סובר שגזרותיו של המן היו השגחה אלוהית שנועדה להחזיר את העם בתשובה בקשר לגאולה המוכרחה לבא.
נשאלת השאלה מה היה הביטוי המעשי של תשובת העם? .ידוע לנו מספר עזרא ונחמיה, שרק חלק מהעם שמעו לדברי הנביאים ועזבו את הגלות. על פי מה שתיארתי, הם אלו שעשו תשובה. תשובה שהתבטאה בהכרעה הקשה לעזוב את בתיהם בגלות, דווקא בתקופה נוחה ליהודים, בזמן מלכות אסתר ומרדכי, ולעלות לארץ ישראל שהחיים בה היו קשים.
מסופר לנו גם בספר עזרא ונחמיה, שהעולים לארץ לא הצטיינו בבקיאות במצוות התורה ובהקפדה על שמירתם. למשל מסופר שהם נשאו נשים נוכריות, לא שמרו את השבת כהלכתה, לא היו בקיאים במנהגי חג הסוכות, והכוהנים לא התמצאו בהלכות עבודתם. ובכל זאת, עצם רצונם לשמוע לרצון האל מפי נביאיו, ולעשות מהלכים מעשיים לסיום הגלות נחשב להם כתשובה, והם אלו שאפשרו את התהליך הארוך שהביא לפריחת חיי התורה בארץ בבית שני.
מצות זכור אשר עשה לך עמלק הכתובה בספר דברים פ' כ'ה, מצינת את המצב בו היה העם בדרך במדבר, בעת תקיפת עמלק – "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם מארץ מצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים" . תקיפת עמלק קשורה למעברים בין תקופות גלות לגאולה. בתקופת מעבר אלו יש ערפול וחוסר הבנה בעם לגבי השינוי ההיסטורי בו נמצאים, והשינויים המנטליים שדרוש לעשותם. שינוי מצב היסטורי כמו סיום הגלות, מצריך שינוי במנטליות של העם, שבדרך כלל יעוקב על ידי גורמים שמרניים שיראו בכך איום. ישנו גם צורך להחלפת ההנהגה, שתתאים להתמודדויות שתהליך הגאולה המעשי מחייב. המדרש אומר שהמרגלים שמשה שלח לתור את הארץ, שהיו ממנהיגי השבטים, הבינו שתהליך כיבוש הארץ יחייב הנהגה אחרת, וחששו מהחלפתם, וזה היה צד בחטאם.
בצורה מעשית ניתן גם לראות, שגורמים עוינים את ישראל, מתעוררים כאשר מתחילים מהלכים מעשיים של גאולה. אנו פוגשים את האיום העמלקי במעבר מגלות מצרים לגאולה, ושוב פוגשים סכנת השמדה טוטלית בימי אחשוורוש, בתקופת המעבר של סיום גלות בבל. עם תחילת ההתיישבות המחודשת בארץ, אנו פוגשים שוב סכנת השמדה טוטלית-השואה בסיום הגלות הארוכה כאשר בצורה פלאית, אחרי כאלף תשע מאות שנה, מתחדש הישוב היהודי בארץ והרצון האלוהי ניכר היטב במאורעות.
כתוב במגילה – "איש יהודי היה…ושמו מרדכי…בן קיש איש ימיני " – מרדכי היה מצאצאי משפחת שאול המלך, אבל הוא איש יהודי, כלומר קשור ליהודה ולבית דוד. מרדכי מזכיר את יהונתן שהיה בן שאול ועם זאת היה מחובר בראש וראשונה לדוד (מיהודה) מחליפו של אביו במלכות. הרב אצלו למדתי בתחילת דרכי, הדגיש שיש חשיבות רבה לכך שלעתיד לבוא, המנהיג משורש רחל, המוביל את מהלכי הגאולה הראשוניים, יהיה בעל מנטליות שתסכים לקבל את המנטליות הבאה אחריו, המנטליות של בן דוד. אם המנהיגות של הדורות הבאים לא תאמץ את רוחו של יהונתן, אין מנוס מכך שיהיו קשיים רבים בהעברת המנהיגות בדורו של משיח, קשים מאלו שהיו בתקופת שאול המלך, ומשיח בן יוסף ימות במלחמה כדברי המדרש.
במצות זכור את אשר עשה לך עמלק כתוב -"ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים", בלשון יחיד, בבחינת אתה הוא העייף, היגע, ואתה הוא ללא יראת השם, שעשוי להיפגש בעמלק בדרך – במעברים בין תקופות, ( כפי שמפרש אור החיים הקדוש, ויש מפרשים רבים אחרים, המפרשים שעמלק, הוא שלא ירא את אלוהים ). מצוות הזכירה אשר עשה לנו עמלק, אינה רק שנאת הרע מתוך תחושת קרבן, אלא גם אחריות לחשבון נפש פנימי שאולי בעזרת השם ימנע מאתנו להגיע שוב למצב בו נהיה עייפים ויגעים ללא יראת אלוהים, מצב המזמין את תקיפת עמלק.
הלכות פורים
אתמקד בשני סעיפים בהלכות מגילה אותם מציין הרמב"ם
הלכה יז
"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
הלכה יח
"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם."
בהלכה י"ז רואים את הדגשתו הרבה של הרמב"ם על מצוות מתנות לעניים ושלדבריו כל המשמח לב אומללים דומה לשכינה. הוא מדגיש שאין לקיים מצוה זו כמצוה מלומדה, אלא ההזדהות עם מצוקתו של העני והחלש, והרצון לשמח אותו, ממש יגרום לנו שמחה רבה. גם משלוח מנות מדגיש את החשיבות של הקשר האישי עם החבר, את החשיבות שברעות. בפשט המגילה לא מודגש שהעם נענש על כך שזלזל במצות התורה או חטא בעבודה זרה, אבל יתכן שכן חטאו ביחסם לעניים ולחלשים. יתכן ומצוות הפורים נועדו לתקן מצב זה, תיקון שיש בו חשיבות רבה לתהליך השיבה לארץ ולהקמת חברה חדשה שתהיה בה רגישות לסבל הזולת וחשיבות ליחסי הרעות בין אדם לחברו, מתוך הבנה שאנו מידמים בכך לשכינה ומתקרבים בכך אליו יתברך.
השתלשלות המהלכים במגילה
בתיאור המשתה של המלך אחשוורוש, מודגש הכבוד (לכאורה )לכל עם ולכל אדם, מתוך תפיסה שזוהי דרך לייצוב האימפריה. אחשוורוש מצווה גם על המלכה ושתי לעשות משתה כדי לרתום גם את הנשים לייצוב ממלכתו. הנשים הן המייצגות את התרבות הייחודית לכל עם ועם והן המושכות אחרי הקלעים בכל בית. חז"ל דרשו שהייתה מצאצאי נבוכדנאצר מלך האימפריה הבבלית. סירובה של ושתי להשפיל עצמה ולבא אל משתה הגברים, הוא סדק בתפיסה הכביכול פתוחה של אחשוורוש ויועציו. הם רואים בסירוב זה איום על יציבות חצר המלוכה, שכן כל נשות השרים יושפעו ממנה ויסיטו את בעליהן נגד אחשוורוש. אגב המקובלים רואים בתופעת שחרור האישה אחד מהסממנים של תקופת משיח בן יוסף (חזרה מהגלות והקמת תשתית מדינית קשורה למנטליות של שורש רחל ). הם קושרים זאת לכך שהנשים לא היו שותפות בחטא העגל ובחטא המרגלים במדבר, וגם לא נענשו בכך שכולן ימותו במדבר.
הספרים אותם שולח המלך עדיין שומרים על הייחוד הלשוני של כל עם ועם, אך כוללים את האיום הנסתר, שלא יטפחו לעצמם אשליות של עצמאות. החלטתו של המלך לחפש מלכה אחרת, הייתה בהשגחה אלוהית, והיא תחילת ציר ההצלה שהקדים את ציר הגזרה.
הדעה כי מרדכי היה בעל רוח הקודש היא דעה מקובלת בחז"ל ובמסכת מגילה, והוא נמנה בין ארבעים ושמונה נביאי ישראל (מגילה ט'ו,ע"א). רש"י על המגילה במספר מקומות אומר שמרדכי קיבל ברוח הקודש את המהלכים אשר עליו לעשות. הוא אינו פועל למשל לביטול האפשרות שאסתר תבחר למלכה ותינשא לגוי רשע. כתוב במגילה "…מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה". בצורה דומה כתוב על מרים אחות משה – ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו " והמדרש אומר שקבלה בנבואה את הולדת משה ושהוא יגאל את ישראל. מרים ודאי לא פקפקה בנבואתה ולא חששה שמשה יטבע. נראה שהיא עקבה, באלו מהלכים מושגחים ינקוט אלוהים למימוש נבואתה, שמשה יגדל להיות גואל ישראל, וכך גם עשה מרדכי. הסיבה שמרדכי מנע מאסתר להגיד את עמה ומולדתה, קשורה אולי להמשך השתלשלות המאורעות אותם קיבל ברוח קדשו. אחרי המהלכים הקשורים לציר ההצלה, כולל הצלת המלך מבגתן ותרש, שרצו להתנקש בחייו (המדרש אומר שקיבל על כך ברוח הקודש), עולה המן לגדולה. יש לציין ש"ציר ההצלה" שמתואר במגילה, התפתח לאיטו על פני תשע שנים, מגירוש ושתי עד גזרת המן. אם היו הדברים קורים מהר, סמוך לגזרה, הייתה ההצלה נראית כנס או השגחה גלויה.
כפי שציינתי יש לשער שמרדכי קיבל בנבואה או ברוח הקודש את רצף המאורעות, ולכן לא השתחווה להמן. מקובל בתפיסה היהודית, שחכם-מנהיג יהודי, פועל מתוך אחריות ולא יסכן את גורל העם. ר' אברהם בן הרמב"ם כותב, שאפילו דוד לא היה יוצא כנגד גלית הענק רק עם מקלע, ומסכן את ישראל שיהיו עבדים לפלישתים, אם לא היה מקבל ברוח הקדש שינצח ויהרוג אותו. יש להניח כי אמירת מרדכי לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר…ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות ", אינה סברה. זוהי ידיעה נבואית שההצלה תבוא, וכי אסתר לא הגיעה במקרה למעמד המאפשר לה לפעול להצלת עמה, אלא בהשגחה אלוהית.
נראה שהמן שזמם לתפוס את המלכות, חשש מהתקדים של חידוש והתחזקות הלאומיות הישראלית, שעלול היה לפגוע ביציבות האימפריה הפרסית רבת העמים. הוא גם חשש מהגולים היהודיים שמספרם היה רב יחסית, שהתבלטו בהשכלתם ובכישרונותיהם, ואולי היו מתנגדים לעלייתו לשלטון. לכן שמח המן לנצל את השפעתו על אחשוורוש, ולגזור גזרת שמד על היהודים. מעבר לכך המן נתפס כדמות סמלית המבטאת את הגורם העמלקי השונא את ישראל ואת היעוד הרוחני מוסרי שהם מיצגים בעולם.
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" ( מגילה, ד',א')– כלומר קיבל בנבואה גם את המאורעות וגם את סיבות הגזרה וידע שהכול תלוי בתשובת העם (ראה תרגום ורש"י). הצום עליו מכריזה אסתר הוא צום לתשובה על כך שהעם לא הכין עצמו לגאולה. גאולה שעליה ועל מועדה שמעו במפורש מפי נביאי תקופתם. יש להדגיש שהנביאים בתקופה זו, כמו דניאל חגי זכריה ומלאכי וכן מרדכי, לא היו באופוזיציה כמו ירמיהו בשעתו, אלא היו ממנהיגי העם ולא היה קושי לשמוע להם מצד זה. אי הענות לרצון האלוהי הנאמר גם בצורה ברורה ע"י נביאי הדור וגם נראה במציאות, שכן התחילה כבר התיישבות בארץ ונבנו יסודות הבית השני, הוא חטא עצום וגם יהיו לו השפעות היסטוריות הרסניות לישראל.
העם בשומעו על דבר הגזרה מתעורר לתשובה וקולט את המסר האלוהי. צריך להדגיש שתשובה זו אין פירושה שינוי טוטאלי במנטאליות העם מבחינת דקדוק במצוות השם. לשנות מנטאליות של אדם פרטי קשה, קל וחומר של ציבור רב, ובכל זאת השם סולח. רואים בספר עזרא ונחמיה שהמצייתים לרצון האלוהים, העולים לארץ, לא הצטיינו כל כך בדקדוקי מצוות. כפי שמובא שם, הם נשאו נשים נוכריות, חיללו שבת, ולא ידעו כיצד לחגוג את חג סוכות. בכל זאת נחשב להם שקיימו את רצון השם הדחוף באותה עת היסטורית- לעלות לארץ. אין זה אומר ח"ו שמותר לעבור על מצוות התורה, אך הצורך לתשובה בעת ההיא היה על עניין ספציפי של הבנת סיום הגלות. במשך הזמן, העם נענה לתוכחת עזרא ונחמיה, ומשתפר בקיום המצוות.
"ותלבש אסתר בגדי מלכות" –כלומר הכינה עצמה למילוי יעודה, ושרתה עליה רוח גבורה ועצה טובה להפלת המן ולביטול הגזרה. ענין שני המשתים אותם ערכה אסתר והזמנת המן אליהם, אפשר את המלחמה באויבי ישראל. מלחמה זו, אם אינה נעשית בזמן ובצורה יסודית, הרי שונאי ישראל הנשארים, מפריעים ומזיקים ומסכנים את הגשמת היעוד הישראלי. מבחינה זו ניתן לראות בגזרת המן ועלייתו לגדולה בחינה של התעוררות אותם גורמי רשע בבחינת "יצוצו כל פעלי עוון להישמדם עדי עד".
מבחירתה של אסתר למלכה, עד הגזרה על השמדת היהודים, עברו כחמש שנים ועוד כשנה ליישום הגזרה, וזה מראה עד כמה צריך הנביא (במקרה זה מרדכי) סבלנות, כדי לראות את התגשמות נבואותיו. תקופת "ההמתנה" של ירמיהו הנביא לדוגמא הייתה ארוכה בהרבה, שכן תחילת נבואות החורבן שלו היו כארבעים שנה לפני החורבן עצמו.
תקופת המגילה שבה התרחשו המאורעות הקשורים לסיום גלות בבל, העלייה לארץ ישראל, ההתמודדות עם הכותים שישבו בארץ, והקמת ישות מדינית ישראלית מחודשת, יכולים להוות אב טיפוס לתקופת סיום הגלות הארוכה והקמת מדינת ישראל.
הרמח"ל כתב במאמר הגאולה, שהתבנית של שני מועדים הקשורים להשגחה האלוהית בגאולה אותה רואים בסיום גלות בבל – פקידה וזכירה, מופיעים בסיום גלות מצרים ויופיעו גם בסיום הגלות הארוכה. מדהים לראות כיצד התגשמו במלואם הנבואות לגבי שני המועדים – הפקידה והזכירה, בהם היו אירועים משמעותיים לגבי סיום גלות בבל.
בדורות באחרונים אנו עדים להתגשמות הנבואות הכתובות כבר בתורה ואחר כך בנביאים, לגבי סיום הגלות הארוכה. מי שפורש את מבטו לכול אורך הגלות הארוכה שנראתה כקבועה וללא סוף, אינו יכול אלא להשתאות על התהליך הדרמתי שעבר העם היהודי במאה השנים האחרונות בו התגשמו הנבואות, ולזהות את השגחת הרצון האלוהי שניהלה מאורעות כבירים אלו.
ההכרה בהשגחה האלוהית הפועלת בצורה נסתרת במאורעות, בתווך של המקריות, היא יסוד יהודי חשוב הנלמד מהמגילה. ההכרה בהשגחה נסתרת זו, היא היסוד לאפשרות התיקון, שלא יחול עלינו האיום האלוהי – אם תלכו עמי בקרי אלך אתכם בחמת קרי. כלומר אם תפרשו את המאורעות רק כמקריים, אצמצם השגחתי ואז באמת תהיו תחת המקריות.
ישנו קושי שהוא יותר גדול מלהיות בקשיים וייסורים, וזהו הקושי הנובע מההבנה המוטעית שהייסורים הם סתמיים, מקריים וחסרי תכלית. בדורות האחרונים, הסוערים וברצף המאורעות הכבירים שעברו ועוברים על עמנו, באין לנו נביאים שליחים, נשארנו כיתומים להבין את משמעות רצון האל המשתקף בכל המאורעות. הרב קוק כותב על כך ש"חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להירפא."
מי ייתן ושמחת הפורים וקריאת אירועי המגילה גם יעוררונו להתגעגע למציאות של נבואה, שתאפשר הבנה נכונה של המאורעות והבנת השינויים אותם אנו צריכים לעשות.
