חלק גדול מענייני הפרשה עוסק בבירור מצוות המוטלות על הכוהנים. מה היה תפקיד הכוהנים בעם ישראל? יש ליזכור שבמשך השנים גדל מאוד מספרם של הכוהנים ועל כן לא יכלו לעבוד כל הכוהנים בבית המקדש באותו הזמן. על פי הכתוב בדברי הימים, חילק דוד המלך את ציבור הכוהנים לעשרים וארבע קבוצות (משמרות). כל קבוצה עבדה שבוע וביום השישי התחלפה לאחרת. כול משמרת מנתה אולי כמה עשרות כוהנים. הכוהנים ישבו בשלושה עשר ערים (יהושוע, כא) שהיו בנחלת יהודה ובנימין. אבל סביר להניח שבמרוצת הדורות התפזרו הכוהנים גם לערי הלויים שהיו פזורות בכל הארץ (אולי בגלל קשרים שנוצרו בעת העבודה המשותפת במקדש).
בפרשת יתרו כתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אלה הדברים שתדבר אל בני ישראל”, (שמות, טז, ו). בהקשר לכך, הבאתי כבר כמה פעמים את דברי בנו של הרמב”ם על פסוק זה: " תהיו לי אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, היחס שלכם אליהם, כיחס הכוהן לעדתו. ילכו העולם בעקבותיכם ויהיו מחקים מעשיכם ויתהלכו בדרכיכם. זה הטעם שקיבלתי בפירוש זה מאבא מרי ז”ל”.
נראה מכאן שהיעוד של הכוהנים היה לחנך את עדתם ללכת בדרך השם, ולהיות דוגמא אישית לחיקוי. לשם כך חשוב היה שיהיו מפוזרים בשבטי ישראל, יהיו כתובת ליעוץ ויכהנו בבתי הדין שבערי השבטים.
הכוהנים אמורים היו לעסוק בלימוד התורה וכן להכשיר עצמם להיות מנהיגים רוחניים של סביבתם. על עבודתם במקדש כותב הרמב"ם: "כבר בארנו שהכוונה כולה הייתה במקדש – להתחדש בו התפעלות לבא אליו, ושיירא ויפחד – כאומרו "ומקדשי תיראו". …כבר העירו החכמים ז"ל על זה העניין ואמרו, שאין טוב להיכנס למקדש בכל עת שירצה….ומפני שהייתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה יתברך את הטמאים מהכנס למקדש.
ומפני שאי אפשר להיטהר מטומאת מת אלא אחר שבעת ימים, ובמציאות אפר הפרה גם כן, והיו הכוהנים צריכים תמיד להיכנס אל המקדש להקריב, הזהיר כל כהן מטומאת מת. הותר לכוהן, רק להכרח גדול אשר יכבד ענינו על הטבע האנושי – רצוני לומר להימנע להתקרב אל האבות ואל הבנים ואל האחים שמתו …ולנגוע בהם. ולרוב הצורך להיות כהן גדול במקדש תמיד, לאמרו "והיה על מצחו תמיד", הוזהר מלטמא למת כל עיקר, ואפילו לאלו הקרובים" (מו"נ, ג, מו).
בנוסף להלכות הקשורות לטומאה וטהרה, גם הלכות אחרות שהכוהנים מצווים לשמור, נועדו כדי לפתח אצלו את מידת היראה, וכן לחנכו להיות דמות מופת לעם. נראה שטעם המצוות שהוטלו על הכוהנים היה ליצור ציבור שתפקידו יהיה לא רק עבודת המקדש אלא גם להיות מחנכי העם כמו שאמרנו. לשם כך ציבור זה צריך להיות ראוי לכך שיקוים בו מצוות עשה ל"ב – "היא שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. זה כלו הגדלה לאל יתעלה, אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו".
הרמב"ם כותב שהייתה התדרדרות בציבור הכוהנים, ובמהלך הדורות בבית שני הם התרחקו מייעודם זה.
הוא כותב לגבי הזכרת השם המופרש בברכת כוהנים: “צוונו בברכת כוהנים ובה השם המפורש […] אנשי החכמה היו מוסרים אותו זה לזה, רוצה לומר תואר הדיבור בו, ולא היו מלמדים אותו לכל אדם אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע, ואני סובר […] שאין זה איך לבטא שם זה בדיבור בלבד, אלא ללמד גם העניין שבעבורו ייוחד זה השם, ויהיה בו סוד אלוהי” (מ’נ, א, סב). בהמשך הוא מביא את דברי חז”ל, שכאשר התקלקלו הדורות פסקו מלהזכיר את השם המפורש שענינו מוסתר ומתומצת בארבעת אותיות השם המפורש. במקום זה, לימדו עניין פחות נסתר, שהיה מנוסח בשתיים עשרה אותיות. “משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה שהיו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכוהנים” (שם).
נראה מדברי חז”ל ומלשון הרמב”ם שעניין ההבנות הנלמדות מהשמות השונים מיועד היה ללמד ולחנך את הכוהנים שנמצאו ראויים. במצב של התדרדרות העם, הייתה ברכת כוהנים והחוכמה שהובלעה בה, מופנית אל הכוהנים עצמם, ומיועדת בעיקר לחיזוק אחריותם לחינוך העם לדרך השם. אחריות ותובנות אלו של הכוהנים, הם שיביאו ברכה לישראל. את סיומת ברכת הכוהנים הכתובה בפרשה “ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם”. ניתן להבין שכאשר הכוהנים יחנכו את העם לחיות את הקשר עם האלוהים, אז הוא יאיר פניו על ישראל, שיזכו בהשגחתו, ויצאו מעול המקריות.
הדגשת הקדושה שבאמירת השם המפורש באה גם היא לחזק את מידת היראה, וזאת בנוסף ללימוד הסודות שהשם המפורש רומז אליהם. כאשר אנו קוראים ביום הכיפורים את סדר העבודה של הכוהן הגדול, אנו משתחווים כאשר נזכרים איך היה הכוהן מבטא בשפתיו את השם המפורש. מבחינה זו, גם סוף הפרשה, המספר על אותו אדם שקילל את האלוהים, ועל פי המדרש ביטא בזלזול את השם המפורש, קשור לאותו עניין. דין המוות שנפסק לו על ידי האלוהים, מדגיש את מידת היראה שאנו מחויבים בה כלפי הקדושה.
המדרש מספר סיפור רקע לכל עניין המקלל, המציג אולי בעיה חברתית שהייתה קימת. אותו בן אישה עברית ואבא מצרי מייצג אולי קבוצת מיעוט מסוימת, המנסה לברר את מקומה בתוך עדת ישראל. קבוצה של צאצאי קשרים מעורבים, שנוצרו במהלך גלות מצרים, ואולי גם במהלך המסע במדבר עם הערב רב. גם כלל לא ברור מה היה מעמדם של הערב רב שהצטרפו לישראל בעת יציאתם ממצרים. לא ברור איך התחלקו בין השבטים או שהיו צריכים להיות קבוצת מיעוט מובדלת מכלל ישראל. על פי המדרש אותו בן איש מצרי נפגע רגשית מכך שנפסק לו שאינו יכול להצטרף לשבט דן של אמו. בכל מקרה, המדרש מדגיש שלא משנה מה היו סיבותיו הרגשיות של אותו בן מיעוטים שנפגע, זה אינו מתיר לו לזלזל באלוהי ישראל, ודינו לאחר שקילל הוא מות.
שבת שלום ובשורות טובות
רוני
