פרשת בא – מכת בכורות

מכת בכורות שונה מכל יתר המכות שלא נועדו להמית ישירות את המצרים. היא פגעה ישירות בבכורים, וכן לא הייתה משפחה במצרים שלא נפגעה ממנה, כדברי הכתוב: “ויהי בחצי הלילה וה’ הכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה” (שמות יב, כט).
פסוק זה מעלה שאלות קשות הן לגבי משמעות המכה – האם יש לה טעם נוסף על עוצמתה הכואבת? וגם מה לגבי סבלם של אותם עבדים ואסירים בני עמים אחרים, למה גם בהם פגעה מכת הבכורות שלא נראה שחטאו כפי שחטאו המצרים? שאלות אלו נידונות במדרש, והתשובה הידועה שמביא רש”י מהמכילתא, שהיו העבדים שאינם יהודים מציקים לישראל ושמחים בסבלם, ולכן היה ראוי שגם הם ייענשו. סיבה נוספת הייתה שאם לא היו נפגעים גם הם, וכן אם לא היו הבהמות שהיו מקודשות למצרים נפגעות, היה פתחון פה לאמור שהאלים של אותם עבדים שמרו עליהם.
אבל אפשר גם לומר שמכיוון שהתפשטה המכה שפגעה בבכורות, הרי בדרך הטבע אין סיבה שהמכה לא תפגע בכל בכור, חוץ מאותם שזכו להצלה אלוהית כפי שזכו לה בני עמנו והמצטרפים אליהם. יתר על כן, העובדה שנפגעו מהמכה לא רק המצרים שפשעו והתאכזרו לישראל, אלא גם כל שאר הגויים הבכורים שהיו במצרים, רק הדגישה והבליטה את ההצלה האלוהית המיוחדת של עם ישראל.
במדרש הזוהר שואלים למה היה צורך שבני ישראל לא יצאו מבתיהם בעת מכת הבכורות, הרי אלוהים בוחן כליות ולב ויכול היה להציל כל אחד, גם אם יהיה בחוץ. התשובה הידועה שמשיב המדרש היא שכאשר ניתנת הרשות למלאך המשחית להשחית, אינו מבדיל בין צדיק לרשע. המדרש מבטא את אופיין של תקופות קשות בהיסטוריה בהן נגזרה גזרה אלוהית הפוגעת קשה בציבור גדול, וכדרכה של ההשגחה הכללית, אינה מבחינה בין אדם לאדם. המדרש מבטא גם את הצורך בהסתגרות, או ביציאה מוקדמת מאזורי הפורענות בתקופות קריטיות כאלה, אשר בעלי רוח הקודש וחדי הראות מקדימים לדעת על בואן.
ההשגחה האלוהית הכללית בהיסטוריה יוצרת קושי אצל האדם הפרטי המתמודד עם מר גורלו ומנסה להבין את השגחת האל עליו. השגחה כללית זו עוסקת במהלכים ארוכי טווח ובאוכלוסיות גדולות, ואין בה התייחסות אלוהית ישירה לאדם פרטי פלוני. הסבל הטרגי שפוקד אנשים בתקופות היסטוריות קשות אלו, בא כאמור מצד ההשגחה האלוהית הכללית, שכמעט ואינה מבחינה בין אדם לאדם.
על פי שיטת הרמב”ם בהשגחה פרטית, יהיו האנשים מושגחים על פי מדרגת קרבתם לקב”ה. ייתכן שחלקם ינצלו מגורל מר על ידי פעולות שיעשו מצד השכל הישר והיוזמה האישית, או על ידי ההשגחה הפרטית עליהם במאורעות, או על ידי זה שיקבלו מלמעלה ידיעות והבנות שיעזרו להם להינצל.
מכת הבכורות הייתה סיכום של כל המכות שקדמו לה. צריך להבין את אופי מכת הבכורות כקשור לתפיסה האלילית המצרית שקידשה את הבכור. על פי המיתולוגיה המצרית הקדומה, היה האל הורוס – השר של מצרים והפטרון של המלכים הפרעוניים, והיה בנה הבכור של האלה איזיס – אלת הקסם וכוחות הרפואה. גם העבודה המצרית למזל טלה שהוא הבכור שבמזלות, מדגישה את המקום המרכזי שהיה לבכורה בתרבות המצרית הקדומה. הפגיעה בבכורות פגעה ביסוד של כל האלילות המצרית, וגם אלילת הקסם והרפואה לא הועילה למצרים. מכת בכורות שהיה ברור בה אופייה הניסי, ושום קסם ורפואה לא יכלו למנעה, הדגישה באופן סופי את הבלותה ונפילתה של התרבות האלילית המצרית. היא הדגישה את שליטתו הבלעדית של אלוהים בעולם הטבע כפי שכתוב בפרשה: “וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה.“ בתרבויות הקדומות היה לבכורים תפקיד מרכזי בפולחן ובדרך כלל הם היו אלו שהתכבדו בהבאת הקרבנות לאלילי העבודה הזרה. הפגיעה הקשה בבכורים הייתה לכן גם היא פגיעה בתרבות העבודה הזרה. העובדה שבכורי עם ישראל לא מתו במכה, למרות שגם הם עסקו בפולחן העבודה הזרה, העצימה את הנס שנעשה להם. לזיכרון נס זה הצטווינו בפדיון הבכורות.
עם ישראל הצטווה לשחוט את הטלה ולמרוח את דמו על שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹות וְעַל הַמַּשְׁקוֹף בבתִּים, ודווקא בחודש שמזלו טלה ושקדושתו בתרבות המצרית הייתה מתעצמת. בימי קדם סברו שהדם הוא הנפש, ולכן כאילו מרחו את נפש הטלה על פתחי בתיהם, ובכך העצימו את ההכרעה של אותם שעדיין זכרו את הפולחן למזל טלה. וכתב על כך הרמב"ם: "מפני זאת הכוונה בעצמה צוינו לשחוט כבש הפסח, ולהזות דמו במצרים על השערים מחוץ. וזאת כדי לנקות עצמנו מן הדעות ההם, ולפרסם שכנגדם, ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה, דווקא הוא המציל מן המוות" (מ'נ, ג, מו). אגודת האזוב שבה מרחו את הדם היא מסמלת את הפשטות והצניעות שהם תכונות הפכיות לתכונות המיוחסות למזל הטלה.
ישנה מחלוקת תנאים לגבי איזה זמן ביממה ראוי להדגיש כתחילת הגאולה (מסכת ברכות, ט, א). האם ראוי להדגיש את זמן היציאה בפועל שהיה בבוקר לאחר מכת הבכורות, או להדגיש דווקא את חצות הלילה כאשר פרעה החליט לשלח את ישראל כפי שכתוב: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם". מחלוקת זו מזכירה את המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושוע לגבי מתי נברא העולם, האם בחודש ניסן לדבריו של ר' יהושע, שבו פורצת הצמיחה בפועל, או בתשרי, על פי ר' אליעזר, שבו מתחילים תהליכים פנימיים שמכינים את הפריצה שתהיה באביב. גם לגבי תחילת הגאולה ישנה מחלוקת, האם לראות את תחילת הגאולה כבר בגלות עצמה, שעדיין לא נראים תהליכים מעשיים, או רק כאשר בפועל רואים כבר גאולה דרמתית.
לעניין זה יש השלכות חשובות, כי לדעת ר' אליעזר כבר לקראת סוף הגלות אפשר לזהות תהליכים שמכינים את הגאולה. אם מזהים את התהליכים המקדימים הללו, ומכירים בהם את רצון האלוהים, אפשר לעודדם.
זה אולי טעמו של בן זומא שמדרשתו למדו על כך שיש להזכיר יציאת מצרים גם בלילות, כפי שכתוב בהגדה: "אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" ."יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַיָמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – הַלֵּילוֹת". (מסכת ברכות, יב, ב). כלומר שיש חשיבות לזהות את ניצני הגאולה כבר בחשכת הגלות ולטפחם. אותם אלה שלא יעשו כך, קיימת אפשרות שכשיאיר היום, וכבר תתחיל שעת הגאולה בפועל, הם ימשיכו בשנתם כמו אלו שישנים בבית אפל עם חלונות מוגפים, ולא רואים שקרבה שעת קריאת שמע של שחרית (מסכת ברכות, ג, א).