הפורים הזה, שמעתי בחור צעיר ולוחמני, דורש את הפסוק במגילה שכתוב בו שהיהודים לא שלחו ידם בביזה בעת שהרגו בשונאיהם. הוא אמר שוודאי שלא שלחו ידם בביזה, כי היה להם חשוב להרוג כמה שיותר נפשות. כלומר שכל כך התמסרו להריגת האויבים, שהממון פשוט לא עניין אותם. בחור זה אולי התכוון לרמוז, שחשוב גם להרוג כמה שיותר מבני העם הנלחמים אתנו היום.
לגבי דרשתו של אותו בחור, אני רואה בה כמה בעיות. בפשט המגילה ברור שהעובדה שלא שלחו ידם בביזה היה עניין עקרוני. היה ברור להם שאסור לערב תאוות ממון במלחמה עם אויבי ישראל שניתנו בידינו בהשגחת השם. אפשר להשוות זאת לאיסור תאוות הממון במלחמה עם יריחו, שנפלה ביד ישראל בנס אלוהי. ידוע עד כמה היה חמור עוונו של עכן, וכיצד נענשו ישראל מתוך עקרון ערבות הדדית בגלל חטאו.
עניין עיקרי באירועי המגילה הייתה התשובה שישראל היו צריכים לעשות, כי לא הבינו את הקביעה האלוהית שלאחר שבעים שנה מחורבן ירושלים, הגיע המועד של סיום הגלות. מועד זה ודאי גם הוברר להם על ידי הנביאים שחיו בתקופה זו, והיו ממנהיגי הקהילה היהודית. הרמב"ם כותב בהקדמתו למשנה תורה: "בית דינו של עזרא הם הנקראים "אנשי כנסת הגדולה". והם חגי זכריה ומלאכי, דניאל וחנניה ומישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומרדכי וזרובבל". דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, ומרדכי שהיו מגולי יהויכין, ודאי היו כבר זקנים מאוד, אבל היו פעילים בתקופת גלות בבל, ולפי קביעתו של הרמב"ם היו חיים עדיין בזמן אירועי המגילה. אם כן הדרישה האלוהית לעלות לארץ כי הגיע עת סיום הגלות, הייתה דרישה ברורה וידועה לקהילה היהודית. ההתכחשות לקביעה אלוהית זו, הייתה מרידה בשם יתברך, ללא קשר למסירות ללימוד התורה בחלק מהקהילה היהודית בפרס. על עוון זה היו ישראל בעת ההיא ראויים לגזרת כליה, אם לא היו עושים תשובה.
אחת הבעיות בהחמצת מועד הגאולה או דחייתו, היא התחזקות הגורמים הרעים, אויבי ישראל, שתמיד מתחזקים כאשר מתקרב המועד של התחזקות ישראל. על פי ברכות יצחק לעשו, כאשר ישראל מורד בשם יתעלה, אז הוא יורד מגדולתו ומשתעבד לעשו. במובן זה צריך להבין את המלחמה באויבי ישראל בעת ההיא בפרס, סמוך למועד סיום הגלות, כמלחמת קודש הקשורה לחזון הישראלי שיתבטא גם בתקומת המקדש בירושלים. העובדה שהקב"ה בהשגחתו איפשר את סיכול מחשבת המן, הבהירה שכל המהלך קשור לחזון התקומה שיש בו קדושה, ואסור לערב בו תאוות חומריות של ביזה גשמית.
כדאי בהקשר לכך לברר את פשר בקשתה של אסתר, לבקש עוד יום של חיסול שונאי ישראל בשושן הבירה. בצורה פשוטה, ניתן להבין מכל תיאורי המגילה את המן הרשע, כמנהיג שחשק במלכות, והיו לו תומכים ברחבי הממלכה ובעיקר בשושן הבירה. הנושא המאחד אותם היה בין היתר שנאת ישראל. רש"י כתב שאחשוורוש לא היה מזרע מלוכה ואולי מהבחינה הזאת היה לגיטימי למרוד בו ולהחליפו. מוטיב האיום על מלכותו של אחשוורוש מתחיל באירוע עם ושתי שמרדה בו, ואחר כך בבגתן ותרש שזממו להורגו, ואולי היו קשורים איכשהו להמן. גם תיאורו של המן למה שכדאי לעשות לאיש שהמלך חפץ ביקרו, מעיד על חשקו של המן במלכות. אפילו גובה העץ שהוא רצה לתלות עליו את מרדכי, שהיה בגובה מופרז, היה אולי כדי שיתבלט מעל גובה ארמון המלך העיד על רצונו של המן בשלטון. אחשוורוש קלט זאת אולי בצורה לא מודעת, ואסתר ניצלה את זה במהלכים שיזמה להפלת המן. אם כך היה צורך להשמיד באופן יסודי יותר את כל תומכי המן בשושן הבירה שהייתה מרכז המלכות, כדי למנוע כל התחדשות אפשרית של מרידה. כל זאת כדי לא לסכן את אפשרות הגאולה. גם אחשוורוש הבין זאת, ולכן שמח על יוזמתה של אסתר, וראה בה ובמרדכי גורמים חשובים בהצלת מלכותו.
בכל מקרה, על פי התיאורים של אסתר במסכת מגילה היא הייתה אישה שאהובה על כולם וכיבדה כל עם ועם ותרבותו, וודאי שהייתה אשת חסד שסולדת משפיכות דמים. אסתר לא הייתה מבקשת עוד יום נוסף להיפרע מאויבי ישראל, אם לא הייתה מקבלת ברוח קודשה, על חשיבות הדבר.
בעזרת השם שנדע ונתמיד להילחם באויבנו בתקיפות וללא פשרה, אך לא מתוך שנאה ותאוות נקמה אלא מיתוך הרצון להבטיח את התחזקותו המעשי של חזון האבות, להקמת עם שיקרא בשם השם בעולם.
