פרשת שמות – אישיותו של משה

התורה מתארת לנו בפעם הראשונה את אישיותו של משה בפסוק: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל".
על כך שמשה הרג את המצרי כתב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוהי שיעוררו… להציל חסידים מיד רשעים…ודע שכוח מעין זה לא נפרד ממשה …ולכן התעורר להרוג את המצרי…" (מ'נ, ב, מה). ודאי שמשה היה בעל דרישה מוסרית יוצאת דופן וכן היה בעל רוח גבורה. עם זאת הרמב"ם רואה במעשה הריגת המצרי משהו יוצא דופן, ולכן כתב שמשה קלט עזרה אלוהית שעוררה אותו לכך. כלומר שיש אפשרות בנפש האדם, לקלוט שפע אלוהי, המעצים את גבורתו ונכונותו לפעול למען מטרות נעלות המתאימות למוסר האלוהי. אם כך מעשה הריגת המצרי נותן לנו מידע מתומצת על אישיותו של משה. משה, למרות שגדל בארמון פרעה, בסביבה שאינה מוסרית, פיתח בעצמו רוח מוסרית התואמת לרוח האבות.
התורה מתמקדת בדמותו של משה, אך לא מתארת בצורה גלויה את תגובת העם לכך שהנסיך המצרי משה מתעניין בהם ומתרועע איתם. התורה גם אינה מרחיבה בתגובת אנשי חצר פרעה על כך שמתגלה מוצאו העברי של משה.
מסופר שכאשר משה רואה את שני העברים רבים ביניהם, הוא מתערב במריבה ומוכיח את הרשע. אותם שני ניצים יהודים ברשעותם, אינם מקבלים את סמכותו של משה, למרות היותו נסיך מצרי, ורואים בו זר המתערב בענייניהם. אפשר לראות סיפור זה כמבטא את הלך רוחם של רבים בעם. המהר”ל אומר “בגבורות השם” (פרק יט) שאותם ניצים, שעל פי המדרש היו דתן ואבירם, מייצגים מתנגדים ארכיטיפים מצד הרשעות, לזוג הקדוש משה ואהרון. דתן ואבירם לא היו אנשים פרטיים אלא חלק מציבור שהתנגד למשה ומרד בו יחד עם קורח ועדתו.
ר' אברהם בן הרמב"ם כותב על דתן ואבירם בספרו "המספיק לעבודת השם" בשער הענווה: "קורח, דתן ואבירם, אף על פי שלא הגיעו למעלת נדב ואביהו, בכל זאת גדולים היו". וכתב שהם "היו בעלי אמונה ומעשים טובים…ועם זאת רשעים…". וכתב עליהם "שנגרמה מפלתם בגלל גאותם הרבה, אף על פי שתכליתה הייתה דתית". גאוותם לא אפשרה להם לקבל את מנהיגותו של משה. כדי לשכנע אחרים להצטרף אליהם למרד במשה, ודאי עשו שימוש בלשון הרע והתבטאויות דמגוגיות אחרות כדרך הסיעות החולקות זו על זו.
אם כך, ייתכן שהמדרש רואה בסיפור זה של חוצפת הניצים, דוגמא לבעיה שאפיינה חלק גדול מעם ישראל. ציבור שגם מאוחר יותר, לא היה מוכן לקבל את הגואל כאשר הוא לבוש בבגדים מצריים, כלומר צמח מחוץ למחנה ישראל, ואינו מתאים לצפיותיהם.
אחד המדרשים המתאר את דברי שני הניצים למשה אומר "ורבנן אמרי, אמרו לו (הניצים למשה), והלוא בנה של יוכבד אתה, והיאך קורין לך בן בתיה, ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו?" (מ'ר, א, ל). כלומר שהם גם השתדלו לבזות את משה ואת משפחתו, וגם הלשינו עליו לפרעה.
כאשר נודע לפרעה שמשה הרג את המצרי, הוא מנצל זאת על מנת לנסות להיפטר ממנו, ומשה נאלץ לברוח ממצרים. המדרש מביא צד נוסף בבריחתו של משה למדיין לתקופה כה ארוכה. על הפסוק “אכן נודע הדבר”, אומר המדרש " … היה משה מהרהר בלבו ואומר. מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו (של הרשע) אמר לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה? לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים" (מ'ר על שמות, פרשה א, ל).
השאלה היא לאיזה לשון הרע מכוון המדרש? האם הכוונה ללשון הרע המכוון לבני ישראל? אולי מתוך כוונה לפסול אצלם את ההערכה לנסיך העברי משה שמזדהה עם סבלם. או אולי להלשנה לפרעה, מתוך שיקול פוליטי צר, אולי כדי להתחנף לפרעה ולמנוע אפשרות שיאשימו את ישראל בהריגת המצרי. אבל אולי מתכוון המדרש ללשון הרע שהיה בין בני יעקב, שגרם לאותה שנאת אחים מתלהמת, שבפועל גרמה לירידה למצרים. בבסיס התרבות שמאפשרת ומעודדת לשון הרע, עומד הזלזול הכוחני באחר, והשימוש לא פעם בלשון הרע, כדי להשיג מטרות של כוחניות פוליטית על ידי השחרת האחר.
על פי המדרש, משה הבין שעם ישראל אינו שונה במצבו המוסרי מהעם המצרי, אם כך מה הטעם שיקדיש את חייו לשחרורם. הרי אפשר להניח שאחרי שיצאו לחירות ויהפכו לממלכה, יבנו תרבות לא מוסרית וגם יהיו הם השולטים וישעבדו אחרים. משה מחליט לזנוח את חזונו לשחרור עם ישראל מסבלותיו, ולעסוק בהעמקת דרכו בעבודת השם, אליה התוודע כאשר נוצר הקשר המחודש עם משפחתו. אחרי מעמד הסנה הבוער, אלוהים נותן למשה שתי אותות. באות השני ידו של משה מצטרעת ואחר כך הצרעת נעלמת כלו הייתה. הצרעת כידוע קשורה על פי חז"ל ללשון הרע. האות השני מבטא שעם ישראל, למרות היותו נגוע בלשון הרע ובשאר עוונות, יירפא וייגאל ברצון השם, כמו שידו של משה התרפאה מהצרעת.
המהר”ל בספרו "נצח ישראל" מזכיר שני מדרשים המספרים על מוצאו של המשיח לעתיד לבוא. מדרש אחד אומר שהמשיח יבוא משערי רומא ובשפת ימנו יבוא מהתרבות המערבית ויראה גם כפי הנראה כמו אחד מהם. המדרש השני אומר שהמשיח יבוא מאוהלי ערב. בני המקרים ניתן להבין מדבריו שהמשיח לא יראה כמו זרמים שונים בעולם הדתי למרות שברור שיהיה גדול בתורה. המהר"ל גם מביא את המדרש המתאר את המציאות של הדור בו יופיע המשיח (סנהדרין, צו, ע’ב). הוא מסביר שגם המשיח לעתיד לבוא ייתקל בבעיה דומה כאשר יופיע בתקופה בה תהיה האמת נעדרת. לדבריו כוונת המדרש, שתהיה האמת נעדרת לגמרי ולא מצויה באף אחד מהעדרים – באף אחת מהקבוצות המוגדרות בעם. במצב זה אף קבוצה לא תוכל לזהות את המשיח כקרוב אליה, כיון שהוא לא צמח מתוכה ולא מזדהה באופן מוחלט אתה, ולכן כל העדרים יתנגדו לו (נצח ישראל פ’ ל”ה). ונראה שכדי לרכך את הבעיה הזו, כדאי לפתח יתר פתיחות בקבוצות השונות שבעמנו.
משה גדול הנביאים, מקבל התורה וגואל האנושות, למד את כל סודות הידע המצרי וגדל להיות האנטיתזה של תרבות מצרים. במהלך הפרשות הבאות הולכת ומתפוררת תרבות מצרים באמצעות המכות, ומשה רבנו עולה ומרכז סביבו את אלו שמאסו בשלטון המצרי ותרבותו (עם ישראל והערב-רב).