כאשר יוצאים מיום כיפור אנו עוברים מיד להכנות הקשורות לחג הסוכות. טעם המצווה כתוב במפורש, "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים". על פי פשט זה, גם בתקופות בהן שהה עם ישראל במקום אחד זמן ממושך, למשל בקדש ברנע בו שהו כשמונה עשרה שנה, לא נתן להם האלוהים לבנות מבני קבע. יש לזכור שהם היו אז עם של בנאים, וודאי היו יכולים לבנות מבנים כלשהם, אך משה במצוות השם, לא התיר להם. הוא חייב אותם להיות במצב של ארעיות במשך כל אותם ארבעים שנה. מצב הארעיות בו היו מוכנים כל העת לצווי האלוהי, על פי השם ילכו ועל פי השם יחנו, היה חשוב כדי להרגילם לחכות להודעה האלוהית ולעשות את דברו. אם כך מצוות הישיבה בסוכה יש בה את הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים וההליכה במדבר, אבל גם את החיוב לארעיות שמסמל את קבלת מנהיגותו של האלוהים.
כותב הרמב"ם, שהחגים פסח וסוכות באים ללמדנו דעות ורעיונות מסוימים, וכן הנהגות ומידות חשובות: "אמנם הדעת בסוכות – להתמיד זכר אותות המדבר לדורות. אמנם המידות הם – שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה כדי שירבה להודות לאלוה. ושילמד מדת ענוה ושפלות ….וכן יצא מן הבתים לשכון בסוכות, כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות. ויזכור שכך היה ענייננו בתחילה (במדבר)….ועברנו לשכון בבתים טובים, במקום הטוב שבארץ ישראל. כל זה בחסד האלוה ולפי הבטחותיו לאבותינו, אברהם ,יצחק ויעקב בעבור שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ומידותיהם. זה גם כן הוא ממה שהתורה מדגישה, רצוני לומר שכל טוב שהיטיב האלוה לנו, וייטיב לנו בעתיד, אמנם הוא בזכות אבות, מפני ש"שמרו דרך יי, לעשות צדקה ומשפט": (מנ, ג, מג). אם כך, חג הסוכות בא להזכיר לנו את הניסים וההשגחה האלוהית במדבר, המשקפים את גדולתו וכן את בחירתו בנו כצאצאי האבות (ולא בזכות מעשינו). בתחום המידות בא חג הסוכות לעורר אותנו לאמץ את מידות הענווה, השפלות והפשטות, וכן ההודיה על החסד האלוהי שמאפשר לנו את הטוב בו אנו שרויים עכשיו.
מצווה נוספת מהתורה לחג הסוכות היא מצוות ארבעת המינים. על מצווה זו כותב הרמב"ם במורה:
"(הטעם) הנראה לי בארבעת מינים שבלולב הוא, להזכיר את השמחה בצאתם מן המדבר אשר היה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות", אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפרות, והטוב שבריחו, והיפה שבעלים, והטוב שבעשבים גם כן – רצוני לומר ערבי נחל. ואלו ארבעת המינים, הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה". (שם). כלומר שמצוות ארבעת המינים באה לעורר בנו את ההודיה על הארץ הפורייה שאנו חיים בה בחסדי האלוהים. בימנו ניתן להוסיף את ההודיה על השפע החומרי בו רוב העם חי, למרות התנודות שישנם ברמת החיים היחסית טובה של הרוב. מעניין שהרמב"ם מנצל את התייחסותו לטעם ארבעת המינים, כדי ללמדנו את שיטתו בטעמים הפשוטים, אליהם לדעתו מכוונת התורה, לעומת מדרשים וטעמים שמוזכרים בחז"ל. על הטעמים והמשמעויות של ארבעת המינים אומר הרמב"ם שאל לנו לזלזל בחכמה הרבה שבדבריהם, אבל צריך להבין שהם אינם מתכוונים שדבריהם הוא הסבר לפשט הפסוקים. הם מבטאים את רעיונותיהם "על צד מליצות השיר אשר לא יסופק ענינם על בעל שכל. והתפרסם הדרך ההוא והיו עושים אותו הכול כמו שיעשו המשוררים מזמורי השיר"(שם).
חג הסוכות הוא גם שדה פעולה לשיפור הסעיפים שהוזכרו בווידוי יום הכיפורים, ולשיפור דבקותנו בשלוש עשרה מידות החסד האלוהיות. חג הסוכות הוא חג שבדרך כלל, רב בו המפגש עם אחרים, החל מקניות החג ובנית הסוכה, קשר עם בני משפחה, וכן מפגשים עם אורחים או מארחים. בכל המפגשים האלה יש הזדמנויות לשיפור דפוסי ההתנהגות שלנו, שבהם עסקנו בווידוי יום הכיפורים. העובדה שאנו יוצאים מהמקום הבטוח שלנו – הבית, ועוברים למקום מגורים עראי, מעצים לעיתים את אתגר השיפור, אבל גם מאפשר הזדמנויות מעניינות ומפרות, תוך תחושה חזקה של נוכחות אלוהית, שהישיבה תחת הסכך יוצרת.
גם הלכות החג ומנהגיו מכוונים לאותו שדה פעולה בין אישי וחברתי הנזקק תמיד לשיפור.
בנית הסוכה והסוכה עצמה מסמלים את בנית הקשר עם האלוהים ואת אופיו. דפנות הסוכה מסמלים את האדם הבונה את הקשר עם האלוהים, שבדומה לכל קשר זוגי בריא, רצוי שיהיה מתוך מצב של עצמאות אישית, ויציבות נפשית, ולא מתוך תלות ופחדים.
אנו מתחילים את בניית הסוכה בהעמדת הדפנות דבר המצביע על האחריות האישית שאנו לוקחים על התהליך. רק אחרי זה בונים את הסכך המרמז על ההשגחה האלוהית עלינו, והסוכה חייבת בסכך שכן האל תמיד מתגלה דרך הערפל – ופניו לא יראו.
כאשר הדפנות מתחילות מלמעלה, מהסכך ואינם נוגעות בקרקע, הסוכה אינה כשרה. זה דומה למה שכתב הרמב"ם בתארו את ההתגלות האלוהית בנקבת הצור על הר סיני (מ'נ, א, נד). כלומר מצב בו עיקר הקשר עם האל נשען על ההשתחוויות וההתבטלות בפניו, על צומות, תפילות, והסתגרות לעיתים בדמיונות. זהו מצב בו אנו כאילו תלויים בסכך, מדמיינים להציץ דרכו, אך הסולם אינו מתחיל ונוגע בארץ. זה אינו קשר בריא, והתורה אינה מכוונת אליו. לכן יש להעמיד קודם כל את הדפנות ועליהם להתחיל מהקרקע. גם מצב הפוך של דפנות גבוהות מעשרים אמה פוסל את הסוכה. זהו מצב של גבהות לבב, של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה". במצב זה אין מספיק נוכחות של הסכך, חסרה התשוקה להסתכל למעלה ולשאוף ולהתגעגע להתקרב אליו יתברך. זהו מצב של סגירות המאפיין דירת קבע ולא דירת ארעי.
ארבעת המינים בפירוש הידוע, שהם משקפים את מגוון האוכלוסייה בעם, ביחסם לעבודת השם, מחנך לשיפור יכולת ההכלה והאמפטיה שלנו לחלקים בעם שהם שונים מאתנו. למרות זאת אנו מאגדים אותם יחדיו בידנו ואנו מזמינים אותם לסוכתנו ומשתדלים לתת להם הרגשה טובה. אנו לא אומרים להם שהם חוטאים בדרכם, ולכן יסתלקו מהאגודה ומסוכת השלום. אנו לוקחים אחריות לצרפם, ואף בודקים במעשינו, האם היו בהם צדדים שגרמו בצדק להתרחקות קבוצות אלו בעם מאתנו.
גם מנהג הזמנת שבעת האושפיזין לסוכתנו, קשורה לעניין זה. כל יום אנו מזמינים אורח אחר משבעת ענקי האומה, שלכל אחד מהם מנטליות אחרת, והבנה אחרת, לגבי הדגשות בעבודת השם. למשל ביום הראשון אנו מזמינים את אברהם אבינו הקשור למידת החסד, אדם מלא יוזמה אומץ וחידוש. אברהם הוא גדול אוהבי השם, מחנך דגול בעל מחשבה פילוסופית ומדעית רחבה. אנו מזמינים אותו לסוכתנו וגם אם אין אנו דומים לו במנטליות שלנו, הרי נשתדל שירגיש בבית בסוכתנו. נתעניין בו ובצורה המיוחדת ומלאת התפעלות של עבודת השם שלו .
למחרת נזמין את יצחק בנו הקרוב למידת הדין. ניתן לו הרגשה טובה, נתעניין בדרכו, דרך בעלת נטיות נזירות, דרך של דיני תורה, חוקה ומשפט.
ביום השלישי נזמין את דמותו המורכבת של יעקב אבינו שחייו לא היו קלים. הוא חולית המעבר מיחיד למשפחה גדולה ואחר כך במצרים לתחילתו של עם. יעקב מבטא בתחילת דרכו קרבה לאברהם סבו, ובהמשך, בעיקר לאחר חזרתו מבית לבן, הוא מתקרב ליצחק אביו. יעקב גם מבין אז יותר את הצורך בהדגשות הדין של יצחק לקהילה הגדולה שצומחת סביבו שתהיה תחילתו של עם ישראל.
כך נעשה בכל אחד משבעת הימים בסוכתנו, כלפי שבעת האושפיזין. כדאי ללמוד משהו המבטא את אישיותו של כל אחד מהם, וכן לנסות להבין את מערכות היחסים ביניהם, והחיבור ביניהם, שאפשר את המשך ההתפתחות של עמנו. נשים לב שבכך אנו מתנסים בהרחבת יכולת ההכלה והכבוד לאחר ולשונה מאתנו, וכן שאנו משפרים הפתיחות שלנו ללמוד מכל אחד.
רעיון ידוע נוסף הקשור לסוכות, וכן למשמעות החג שמיני עצרת, זהו רעיון תיקון העמים לקראת השלום העולמי, בו הם יעלו לחוג את חג הסוכות בירושלים, כדברי הנביא זכריה "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות". הרעיון קשור להקרבת שבעים פרי החג, כביטוי לחזון היהודי לתיקון האנושות (שבעים אומות העולם). חזון זה יונק מהברית בהר סיני “והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש, אלה הדברים שתדבר אל בני ישראל”, צריך לתפסה כהטלת אחריות וייעוד, שאפשר להצליח בו או להיכשל בו, ולא סגוליות גנטית העוברת אוטומטית לדור הבא. בהקשר לכך, הבאתי כבר כמה פעמים את דברי בנו של הרמב”ם על פסוק זה: “תהיו לי אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, היחס שלכם אליהם, כיחס הכוהן לעדתו. ילכו העולם בעקבותיכם ויהיו מחקים מעשיכם ויתהלכו בדרכיכם. זה הטעם שקיבלתי בפירוש זה מאבא מרי ז”ל”. מדבריו אלה בולט שהסגולה פירושה אחריות וייעוד, וכן שהייעוד הוא כלל אנושי ולא ישראלי בלבד. יעוד זה כולל שני מרכיבים. הראשון קשור לתיקון עם ישראל והתקדשותו למעלה כזו, שבאמת יהיה ראוי להיות כוהן לעדת האנושות. המרכיב השני קשור ליחסו של עם ישראל לעמים האחרים אותם ייעודו לחנך.
היטיב לתאר זאת הרב קוק במידות הרא”יה במידת האהבה, בהדגשתו אותה אני מצטט הרבה: “אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה. אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית. השנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא לידי רום המעלה של “הודו לד’, קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, בלא אהבה פנימית ממעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם”. בהמשך הוא אומר: “אהבת האדם צריכה להתפשט על כול האדם כולו, למרות שינויי דעות, דתות ואמונות […] נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים […] וללמוד כמה שאפשר את אופיים ותכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית”. לדבריו יש להבין בעמקות את אופיו של כל עם ועם, על מנת לבסס עשייה חינוכית יהודית, שאינה מיסיונרית כוחנית, ואינה באה למחוק את ייחודם של עמים וקהילות, ולהשליט עליהם דת חיצונית חדשה. במילים אחרות, אין הרב קוק מתכוון לאהבה אפוטרופסית לעמים כולם (כולל המוסלמים) של אנחנו מעליכם. אנחנו אוהבים אתכם כי הוטלה עלינו משימה לחנך אתכם, זו אינה אהבה. כוונתו של הרב קוק כך נראה לי, היא לאהבה מתוך קבלה של ישות אוטונומית שונה ממני, שחשוב שתהיה לה דרישה לאותנטיות. מידת החסד מחייבת אותנו לתת ולהשפיע מכל הטוב שלנו, ומי שירצה מהעמים לקבל מאתנו, יקבל. גם אנחנו, עם ישראל, נצא נשכרים, כמו שבכל קשר אמתי בין שני בני אדם, תמיד שניהם נשכרים.
שנזכה לחזור מהסוכה לביתנו, אחרים ומשופרים. גמר חתימה טובה וחג שמח.
