פרשת קדושים
ציווי זה המופיע בפרשת קדושים (פרק יט, יח) הוא הרחבה והעמקה נוספת ביחס לזולת בסביבה האנושית החיצונית למשפחה הגרעינית, שבה רגש האהבה אינו טבעי כמו במשפחה המצומצמת. והעירו כבר רבים שהאפשרות להקרין יחס כזה לזולת מותנה בכך שגם לעצמך תתייחס באהבה. אהבת עצמי אין פירושה אגואיסטיות, אלא קבלתי המוחלטת את עצמי כפי שאני, כמו שאני מקבל ואוהב את ילדי ונכדי כמו שהם. אין זה סותר שאני אהיה מודע למוגבלויות וקשיים באופיי והתנהגותי וארצה לשפרם, בדיוק כפי שאני רוצה לחנך את ילדי אותו אני אוהב כמו שהוא. כאשר זהו יחסי לעצמי, אזי אני מסוגל להקרין וליצור יחס מקבל, לא ביקורתי ולא כוחני לזולת.
עדיין צריך לשאול מי כלול במושג הריע שעליו חלה המצווה. או במילים אחרות האם מדובר רק ביחס לבני עמי או מדובר בכל אדם הנמצא בסביבתי, כולל נוכרים שאינם מאויבי ומבקשי רעתי?
מדרש הספרא על הפסוק מביא מחלוקת תנאים ואומר:”ואהבת לרעך כמוך -ר‘ עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות האדם.זה כלל גדול מזה.” מפרש התורה המלבי“ם מסביר שדעת ר’ עקיבא היא שמשמעות הפסוק היא, דומה למשמעות האמירה "כל השנוא עליך אל תעשה לחברך". משמעות זו לקוחה מהמדרש בו אמר משפט זה התנא הלל הזקן לגוי הבא אליו, ומבקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. אבל בהבנה זו של צווי האהבה ישנו משהו שעלול להישמע תועלתי, כלומר הנחיה הבאה להסדיר את היחסים הבין אישיים בחברה, ולכן מושג אהבה כזה הוא מוגבל בערכו.
על דברי התנא בן עזאי אומר המלבי“ם: ”בן עזאי העלה את הכלל ואהבת לרעך כמוך לעניין נשגב יותר. הוא אמר על כך זה ספר תולדות האדם (כולנו צאצאי אדם הראשון). כלומר שכל בני האדם קשורים כגוף אחד, וכולם נבראו בצלם אלוהים, להשלים הצלם ודמות העליון שכוללת כל נפשות בני האדם כולם. שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאברים שונים.“ לפי פירוש זה, אהבת הריע היא אל כל אדם באשר הוא אדם, בתנאי שאינו רוצה ומתכוון להזיק לך, כי גם הוא נברא בצלם אלוהים, וגם הוא אבר אחד הכלול באורגניזם של צאצאי האדם הראשון.
הפילוסוף היהודי הרמן כהן שחזר בתשובה בעת בגרותו כותב בספרו ”דת התבונה ממקורות היהדות“ פרק שלם בשם “גילוי האדם בבחינת ריע.” זהו פרק ארוך ומורכב ואין אני מתכוון למצותו בכמה משפטים, אבל אנסה לומר תמצית כלשהי לפי הבנתי.
הרמן כהן שואל על המצווה לאהוב את הריע כמוך ואומר: ”הפירוש המוטעה המבקש להכיר בריע רק כבן ישראל, גם אם נתעלם מכך שאין טעם במצווה האומרת, אהוב את בן עמך כמוך, בטרם נגלתה כל עיקר אהבת האדם (כל אדם)….אין המושג המוסרי של בן עם מתקיים אלא אם קדם לו מושג האדם הכללי“ (עמ’ 156). לדעתו מושג הריע חייב לינוק ולהתבסס משורש עמוק ורחב יותר. שורש שאין בו שום שמץ של תועלתיות חברתית לאומית שתכליתה חיזוק הסולידאריות הלאומית והחוסן החברתי.
בפרק זה הוא מציין את מחלוקת התנאים שהבאנו, ורואה בתפיסת התורה על פי הבנתו של התנא בן עזאי, פריצת דרך גדולה. לדעתו תפיסה מונותאיסטית יהודית זו, שרואה בכל אדם יציר אלוהים, פרצה את חומות הסגירות הלאומית, הדתית, והחומה המעמדית מגזרית שאפיינה תרבויות אחרות. אותם ציבורים ומגזרים חלשים וחסרי גב כלכלי או משפחתי באוכלוסייה, קל היה לבזותם, לשלוט בהם, ולנצלם. לדעתו היהדות חידשה שהאלמנה, העני, העבד, הגר והנוכרי, אינם בני אדם אחרים בגלל מצבם הכלכלי, החברתי, או העם ממנו הם באים. הם כולם בבחינת הריע שאנו מצווים לאהוב כמו את עצמנו. אנו מצווים להיפתח לסבלם ומצוקותיהם ולא לנצל את חולשותיהם, משום הטעם העליון שגם הם כמונו נבראו בצלם. גם מהבחינה המשפטית יהודית, ישנו איסור מוחלט להפלות או להתייחס אחרת לאדם בגלל מצבו הכלכלי, החברתי, או מוצאו הנוכרי.
לדעתו של הרמן כהן התרבות האלילית לא יכולה הייתה להוליד ציווי נעלה כזה, שכן עולם האלים בפני עצמו הינו עולם מעמדי, מפורד, כוחני ומסוכסך. רק מתוך החידוש שבתפיסה האחדותית המונותאיסטית יכולה הייתה לצמוח הדרישה הנעלה, הרואה כל אדם באשר הוא אדם כריע. דרישה יהודית זו שכאמור פרצה את מחסומי הגזע, הלאום והסקטור הכלכלי חברתי, חדרה מעבר לכל אותם מסכים, והבליטה מעליהם את העובדה הנעלה המשותפת – שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים.
הבחינה לגבי יחס לגרים עניינה העיקרי הוא היחס לגר תושב. כותב הראב“ם על האיסור להונות גר הכתוב גם בפרשת משפטים (שמות כב, כ): ”פשט הפסוק מתכוון לאדם הגר בארץ נוכריה, כמאמרו בהמשך כי גרים הייתם בארץ מצרים.ו המעתיקים ז”ל פרשהו בגר צדק. ואפשר שהכוונה לגר סתם וגר צדק”. (עמ' נה).
גר צדק הוא יהודי לכל דבר וביזויו או הפלייתו לרעה היא רשעות, ואינה נזקקת לטענה שעלינו לזכור שגם אנו הינו פעם גרים בארץ מצרים, משועבדים לעם אחר שביזה, ניצל והתאכזר אלינו.
גר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נוח ומודה בתורת ישראל שבה צווה על כך, אבל אינו רוצה להתגייר. הוא מכריז על כך בפני שלושה תלמידי חכמים, ואז הוא מותר להתיישב בארץ וחייבים ישראל להתייחס אליו באהבה, בחמלה, ואסור להפלותו לרעה במשפט. הרמב“ם קורא להם גם חסידי אומות העולם. בישיבתם בארץ ובקבלתם את השלטון היהודי בה, הם כרכו גורלם עם ישראל. מכיוון שאינם יהודים והם באו מארץ אחרת, ואולי שייכים ללאום אחר, היה עלול הטבע האנושי לבזותם, לנצלם, לראותם כנחותים ואף להפלותם במשפט. לכן מצווה אותנו התורה שלא לנהוג כלפיהם כך “כי גר הייתה בארץ מצרים.” מצוות אלו נועדו כאמור על מנת לחנכנו לחסד, לצדק, להפחתת מידת השנאה, הכוחנות והכעס מקרבנו.
לפי פסק ההלכה של הרמב“ם לא נוהגים בימינו דיני גר תושב. דיני קבלת גר תושב נוהגים רק כאשר שומרים על ספירת היובל, כלומר רק בבית ראשון (רמב“ם איסורי ביאה, פרק יד, ז, והלכות מלכים, פרק ח, י, יא). אך עדיין יש לשאול לגבי היחס שלנו למעוטים החיים בקרבנו, על פי רוח הדברים שכתבתי. למשל מה צריך להיות יחסנו לערביי הארץ החיים בקרבנו. הרי אינם עובדי עבודה זרה ושבע מצוות בני נוח הם מקיימים על פי דתם, וגם הם מאמינים בתורתנו ובמשה מקבל התורה למרות שהוסיפו תוספות שקריות לאמונתם זו. הרב המאירי מחשובי הראשונים ומפרש התלמוד כותב בפירושו למסכת עבודה זרה: "מהו נקרא גר תושב לעניין זה, כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, וחכמי ספרד הסכימו כלם שאף ישמעאלים אינם עובדין ע"ז, ולכן נראה שמותר לייחד אותם אצל היין בביתנו". בפירושו לפרק שני, משנה א (דף כב, א) בקשר לחשד שגוי מקיים יחסי מין עם בהמות הוא כותב: "אבל שאר האומות שהם גדורים בדרכי הדתות, ושהם נקיים מכעורים שבמידות הללו, ואדרבה שמענישים עליהם, אין ספק שאין לדברים הללו מקום כלל". דבריו נראים לי הגיוניים מאוד. נראה לי שצריך לכבד ובטח לא לבזות ולהפלות לרעה את שכננו הערבים אבל עם זאת לצמצם קשר מוגזם אתם שיכול להביא לזוגיות. אבל בעניינים שהתורה מזהירה מאוד על היחס המיוחד לגר תושב, צריכים לקחת בחשבון שאין אנו בגלות, והערבים החיים במדינה כפופים לחוקיה, וגם לוקחים חלק חשוב בכל מערכות החיים שלנו (לבד מהשרות הצבאי). מכל אלה נראה שאולי הרב המאירי היה רואה את ביזוי הערבים והפלייתם לרעה, כעברה דאוריתא.
קל להבין את מצבם המורכב של אזרחי המדינה הערביים כל זמן שקיימת מלחמה עם בני עמם שאולי גם יש להם בני משפחה בצד השני. גם אפשר להבין את תחושות הקיפוח שיש להם והתסכול ממצב החברה הערבית במדינה. אבל צריך להפנים שערביי המדינה לא ילכו לשום מקום ויישארו בארצנו. רוב רובו של הציבור הערבי בארץ אינו חבר באירגוני הטרור וגם לא היה רוצה להיות חבר בהם (אם היה להם יותר אומץ למשל). אין הדבר כך בערביי הרשות הפלסטינית, שרבים מהם אוהדים את החמס בגלוי, וחלקם אף שותף בפועל לחוליות טרור. הם גם נמצאים כל העת תחת פעולות צבאיות שלנו ואין כלל להשוותם לערביי המדינה. העובדה שמהקמת המדינה, שנים רבות היה המיעוט הערבי בארץ מוזנח ולא הושקעו בו משאבים, וכן היחס המפלה והמבזה כלפיהם כיום, לא עוזר לטיפוח הזדהות עם החברה הישראלית. בכל מקרה אחריות השלטון והציבור היהודי בארץ, לפעול בצורה משוכלת, ולפתח תכניות ארוכות טווח בכל התחומים, כולל שיתופי פעולה עם גורמים מתוך החברה הערבית, על מנת ליצור תהליכי שיפור. תהליכים אלו חייבים גם לכלול את לימוד שפת הדיבור הערבית לכל ילדי ישראל, ולימודי העברית לכל האוכלוסייה הערבית. המוטיבציה לכך צריכה להישען קודם כל על הפן המוסרי היהודי לגבי היחס לגר, אבל גם על השיקול המעשי שמבין שבמצב הישראלי הרגיש באזור, התסכול של החברה הערבית, וכן תופעות של ארגוני הפשע הערביים שלא דאגנו להדבירם בזמן, הם בעיה כלל ישראלית חמורה.
