מעמד הר סיני היה מעמד מכונן בהיסטוריה של עם ישראל ושל האנושות כולה. בפעם הראשונה עמד עם שלם ורב, על כל גווניו ועל כל מדרגותיהם הרוחניות של פרטיו, וחווה בצורה חזקה ומסעירה חוויה רוחנית. חוויה רוחנית זו מהווה בסיס לברית ייעוד של עם ישראל – ייעוד לתיקון העם ולתיקון העולם, בדרך שלמה המתייחסת לכל פרטי החיים של החברה האנושית. דרך זו מחנכת להתנהגות מוסרית, לחתירה לאמת ולבנייה של מערכת שלטון, חוק ומשפט, המבוססים על המוסר. דרך זו התקבלה בנבואת משה, נכתבה בתורה וכן הועברה בעל פה על ידי משה לחכמי ישראל ולעם בתקופת המדבר.
האם אנו מסוגלים להעריך את גודל המהפכה בתודעה האנושית שעשתה פריצת התורה האלוהית, דרך נבואת משה רבנו, אל תוך ההיסטוריה? האם אנו מודעים היום לפער שהיה בין עקרונות התורה חוקיה ומצוותיה, לעומת הנורמות שהיו נהוגות בעולם העתיק וגם העתיק פחות?
די להיזכר בעבדות הנוראה, שהייתה בעולם המערבי עד לפני כמאה חמישים שנה, דיני הוצאה להורג אכזריים שבוצעו על ידי מערכות משפט מושחתות, ורודניות ששעבדו עמים ללא שום יחס לחיי האדם ולכבודו, כל אלו סותרים כל פינה אפשרית בתורתנו. התרבות המערבית הייתה ברובה מושתת על מעמדות שקשה מאוד היה לפרוץ אותם. החינוך היה מוגבל והמעמדות הנמוכים היו בורים לחלוטין ושקועים באמונות טפלות. לעומת זאת, בתרבות היהודית כבר בימי בית שני, לימוד קריאה וכתיבה היה חלק מחינוכם של רבים מפשוטי העם, והיו בישראל עניים מרודים שהגיעו למעלות גבוהות בתורה והיו למנהיגי העם.
תורת ישראל פועלת בעולם מאז שניתנה, כמחנכת איטית אך עקשנית וברורה. היא מחנכת את האנושות, אם בצורה ישירה על ידי קריאתה ולימודה, אם על ידי היהודים שחיו בקרב העמים, ואם על ידי הדתות הגדולות שצמחו בהשפעת תורת ישראל.
הרמב”ם כותב בסוף הלכות מלכים כי התפתחות הדתות והשפעתם בעולם היא “עורמת השם ותבונתו בהיסטוריה”. כלומר שגם דרך הדתות הגדולות, הנצרות והאסלם, הועברו תכנים יהודיים לאנושות, למרות התכנים השקריים שמלווים אותם. ערכים אנושיים נשגבים שאנו מזהים אותם כפאר המין האנושי, הונחלו לאנושות על ידי תורת ישראל. ערכים כמו החתירה לאמת, חירות האדם, השאיפה להתנהגות מוסרית ושוויון האדם. חקירת החוקיות שבעולם הטבע, שוויון אפשרויות ההשכלה ואפשרויות הלימוד, השאיפה לחוקים חברתיים צודקים ולשלטון מוסרי צודק. ערכים אלו הינם ערכים שהתורה במצוותיה וכן חז”ל בתורה שבע”פ, ראו כיעדים חינוכיים לישראל ולכלל האנושות. אין זה אומר כמובן שבמהלך ההיסטוריה לא היו שותפים נוספים מקרב אומות העולם לפיתוח יעדים אנושיים אלו. יש להדגיש שתורת ישראל והברית של “תיקון עולם במלכות שדי” אותה קיבלנו על עצמנו בסיני, הם המשפיעים העיקריים על כל הטוב המצוי היום באנושות ועל כל הטוב שבאחריותנו עדיין להצמיח.
ישנו מדרש האומר שהתורה קדמה לעולם ושהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם. האם כוונת המדרש שחמשת חומשי תורה קדמו לעולם? האם המדרש בא להצביע על כך שמהתחלה, מרגע הבריאה, התכוון הקב”ה שבשלב כל שהוא בהיסטוריה יתפתח עם ישראל שיקבל את התורה בהמשך? האם כוונת המדרש שתורתנו היא נבדלת לחלוטין כפי שהייתה במחשבת הבורא לפני הבריאה ולכן אין לנו אפשרות באמת להבין אותה ואת טעמי המצוות שבה? יתר על כן, האם הניסיון להבין בצורה מחשבתית ומסודרת עקרונות הכתובים בתורה הוא פסול ?האם הניסיון להבין את החוכמה שבמצוות, ואת השפעתם על הנפש האנושית, רק פוגע באמונה ומרחיק מהקרבה אל השם? כל השאלות האלו קשורות לגישות שקיימות בעולם היהודי ואינן גישתו של הרמב”ם.
בהקדמה להלכות ע”ז מתאר הרמב"ם, כיצד צמחה והתפשטה דרכו של אברהם אבינו עד סוף ימיו של יעקב אבינו. על פי תיאור זה, הייתה אפשרות ריאלית שתצמח אומה המתרחקת מתרבות העבודה זרה ואוחזת באמונה המונותאיסטית. עם שגם ללא מתן תורה, ילך בדרכי הצדק והמוסר וישמע למנהיגיו הרוחניים שחלקם נביאים, ללא חומש, וללא רבות ממצוות התורה. ברור שגם בדרך כזו שהייתה צומחת לאיטה במהלך הדורות, היו עקרונות כלליים, טקסים, ואף ספרים (כמו שכתב הרמב”ם על הספרים שכתב אברהם). אלא שדרך זו נכשלה מבחינה היסטורית ולא החזיקה מעמד בתוך גלות מצרים. אגב, ייתכן שהייתה נכשלת גם אם היה מדובר בעם ישראל היושב עצמאי בארצו, שכן גם עם תורה ומצוות, היו בעיות רבות לעם ללכת בדרך השם.
כתוב שם בהלכות ע”ז: “וכמעט שהיה העיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרים בני יעקב לטעויות העולם ותעיותיו. ומאהבת השם אותנו, ומשמירתו את שבועתו לאברהם אבינו, עשה (השם את) משה רבנו רבן של כל הנביאים ושלחו. כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר השם את ישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו”.
נראה שתפיסתו של הרמב”ם היא, שההיסטוריה מתפתחת מתוך מעין דו שיח בין האנושות לבין אלוהים, וגם מתן התורה לישראל הוא חלק מתוך אותו דו שיח. אלוהים בוחן את מצב האנושות, כלומר לאן היא הגיע כתוצאה מבחירות שעשתה. הוא גם בוחן את הבשלות של החברה לעבור שינוי, ובהתאם לכך האלוהים מתערב בצורה כלשהי במאורעות ההיסטוריים.
הקב”ה ראה שדרכו של אברהם אבינו קרובה הייתה לכישלון, ולכן באהבתו אותנו, נתן לנו את התורה במעמד רב רושם שלא יישכח לדורות.
לדעת הרמב”ם ניתנה התורה לבני האדם, ועלינו לנסות ולהבין את עקרונותיה ואת הטעמים למצוותיה. חקירה זו בטעמי המצוות ועקרונות התורה, הינה חלק מהמאמצים של האדם להבין את עצמו ואת העולם, בכלים השכליים שהאל חנן אותנו בהם. המאמץ להבין את המחשבה והתכלית המעשית שבמצוות השונות, הוא חלק ממצוות לימוד התורה. וכך כותב הרמב”ם במורה הנבוכים: "יש מבני האדם שיקשה עליהם לתת סיבה וטעם למצוות, והטוב אצלם שלא יושכל למצווה ולאזהרה טעם כלל. ואשר יביאם אל זה, הוא חולי שימצאוהו בנפשם […] והוא שהם יחשבו שאם יהיו התורות האלו מועילות בזה המציאות, ומפני כך נצטונו בהן, הרי כאילו באו ממחשבות (אדם) בעל שכל, אבל אם לא יהיה להם טעם כלל, יהיו בלא ספק מאת השם” (מ’נ, חלק ג, לא). בהמשך מציין הרמב”ם: “כל מצוה מאלו תרי”ג מצוות, היא אם לנתינת דעת אמתי, או להסיר דעה רעה, או לנתינת סדר (חברתי) ישר, או להסיר עוול, או להתלמד במידות טובות, או להזהיר ממידות רעות. הכול נכנס לשלשה תחומים – דעות, מידות ומעשה הנהגה (חברתית) מדינית” (שם). הרמב”ם מציין שהתורה ניתנה לתיקון הכלל, וסידור הנהגת כלל החברה לדורות רבים (מ'נ, ג, לד). היא מכוונת אל הטבע האנושי הממוצע הכללי, ולכן ייתכן שיהיו אנשים מסוימים שמצוות כלשהן אולי לא יועילו להם. ייתכן גם שישנן מצוות שבזמן כלשהו בהיסטוריה יהיו פחות רלוונטיות ומועילות. אנו מצווים לקיימם ולהעבירם לדורות הבאים, שבהם אולי יתחדש הצורך בהם, כי כך ציווה אלוהים. ניתן לראות שיש תופעות שהתורה התנגדה אליהם, שכמעט נעלמו בדור מסוים וחזרו והופיעו בדורות הבאים. אין צורך לציין שלדעת הרמב”ם ברור, שאנו מחויבים בכל מצוות התורה ובמצוות חכמים באופן מוחלט.
אם כן לדעת הרמב”ם, התורה אותה קיבלנו, ניתן להעמיק בה ולהבינה יותר ויותר. יש בה מצוות חינוכיות וחוקים חברתיים מוסריים שעלינו לנהוג לפיהם, ואנו מצווים גם להבין כפי יכולתנו את החוכמה שבהם ולמה נועדו. הוא רואה בתורה כלי שנתן לנו השם יתברך באהבתו אותנו. כלי חינוכי וחוקתי שנועד לתקן את האדם ואת החברה האנושית, על מנת לקרבה לדרך השם – לדבוק בדרך האמת ולהידבק במידותיו של האלוהים. המהר”ל מסביר בהקדמה לספרו “תפארת ישראל” את דברי האמורא “רב” בגמרא (נדרים, פא, עא) שהארץ נחרבה משום שתלמידי חכמים לא ברכו בתורה תחילה. הוא כותב: “שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל", ובהמשך הוא כותב: “שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, שוודאי שהדיבור בפה היו מברכים, אבל הכוונה על הברכה בעצמה שהיא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך”. יש להיזהר שלא להתייחס לתורה כמשהו מאגי, וכן לא לשקוע בלימוד התורה כמקצוע שההתמחות בו היא ערך מקודש בפני עצמו. יש לזכור שהקשר עם האלוהים הוא העיקר והתכלית, והתורה היא כלי מרכזי ויש בה קדושת נבואת משה, אך היא אינה התכלית.
