למה לא הובילם ישר לארץ והמלחמה בעמלק
בפרשת בשלח מתחילה תקופה היסטורית חדשה בחיי עם ישראל. עם ישראל הלמוד השפלה וסבל, אחר תקופה ארוכה של עבדות ודיכוי, יוצא לדרך חדשה, דרך של חירות. דרך זו אינה קלה ואינה נטולת קשיים וסבל, אך היא בעלת אופק רחב וייעוד נעלה.
הרמב”ם במורה הנבוכים (ג’, לב), בהתייחסותו לעניין מצוות הקשורות לקורבנות, מתייחס לפסוק מהפרשה: “ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה” (שמות יג, יז). הפסוק מעלה קושי לגבי התחלה מוקדמת מדי של מסע הכיבוש של ארץ כנען. העם לא מורגל במלחמות ושימוש בנשק. הוא גם עדיין לא מלוכד ולא התגבש כעם בתוספת הערב-רב שאתו. העם גם לא חי מספיק את הייעוד של כיבוש הארץ שהובטחה לאבות, כי התרגל לראות את ארץ גושן כמולדתו.
אבל אולי אפשר היה לחשוב, שכהמשך לנסי מצרים, הקב”ה ייתן בצורה ניסית בלב העם רוח גבורה, ולכן כל החששות הללו מיותרים, וניתן ישר להתחיל בקרבות כיבושה של ארץ כנען?
הרמב”ם מביא פסוקים אלו כדוגמא לכך שאלוהים אינו מחולל ניסים בנפש אומה שלמה, ולא יהפוך בצורה ניסית עם של עבדים כנועים, לעם של לוחמים עזי נפש. הוא כותב: “כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת העבדות בחמר ולבנים […] ואחר כך ירחץ ידיו […] וילחם עם ילידי הענק פתאום, כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות (פולחני האלילות) […] שכבר נטו אליהם הנפשות…ויניחם כולם פתאום, וכמו שהיה מחוכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו מלחמה, וידוע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף […] יולידו גבורה […] וייולדו גם כן אנשים (בני חורין) שלא חוו שפלות ועבדות, וכל זה במצוות אלוהיות על ידי משה רבנו, על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ ייסעו” (מ’נ, ג, לב).
וכן כותב הרמב"ם: "וידוע שללא הרגלם בקשיי המדבר לא היו יכולים לנצח במלחמתם עם יושבי הארץ ולכבשה” (מ’נ, ג, כד).
על פי דבריו אלו נראה שמלכתחילה היה עם ישראל צריך לשהייה ארוכה במדבר, על מנת שייוולד ויגדל דור חדש, וכן שקשיי המדבר ישנו את המנטליות של העם, ממנטליות של עבד נכנע ופאסיבי, לעם גאה ועז נפש, המורגל להיענות לרצון השם בפי נביאו.
המסע הארוך במדבר הרגיל את העם ללכת אחר דבר האלוהים שהתקבל בנבואת משה – על פי דבר השם ייסעו ועל פיו יחנו. לא הייתה זו התנסות קלה. העם שחלקו סבר אולי שיצאו ממצרים לתקופה קצרה, לחגוג לקב”ה במדבר ואחר כך חוזרים, צריך היה להסתגל לדרישות שהרצון האלוהי העמיד לפניו. אלה שרצו למהר ולהתחיל במלחמות הכיבוש בארץ כנען, צריכים היו לוותר על חלומם, וללכת במסע לייעד שאינו ברור במדבר. מעבר לכל זה הייתה ההתנסות בקשיי הדרך – ברעב, בצמא, ובפחדים מאויבים (מצרים ואחר כך עמלק). אם נעמיד עצמנו במצבם, האם לא הינו בין המתלוננים? האם הינו הולכים בלב שלם אחרי רצון האלוהים בפי נביאו, הנראה כמשנה כיוון מעת לעת?
לפיכך האם באמת אפשר היה להיכנס לארץ ולכבשה מיד לאחר היציאה ממצרים, או אפילו מאוחר יותר, סמוך לפרשת המרגלים אחרי כשנתיים?
השאלה מתחזקת כאשר מוסיפים את דברי המכילתא על הפסוק “ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא”: “לא הביאן הקב”ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר. אמר הקב”ה, אם מביא אני עכשיו את ישראל אל הארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מהתורה, אלא אקיפן במדבר שיהיו אוכלין מן ושותים מי באר והתורה נכללת בגופם”. לדעת המכילתא עדיף היה שעם ישראל ישב תקופה ארוכה במדבר, כאשר הוא אינו טרוד במלחמות כיבוש, בהתנחלות, בפרנסה, ומרוכז יחסית במרחב קטן. בתנאים כאלה יכול העם ללמוד ולהתרגל לתורת החיים החדשה, שהייתה מהפכה וקפיצת מדרגה בעולם הקדום, וכל זאת בליווי גדול הנביאים משה רבנו.
ונראה שהרמב"ם מלמד אותנו ששינויים במנטליות של ציבור לא קורים באופן מידי. שינוי מנטליות רב הקף ויציב, זהו תהליך, למרות שלעיתים קרובות ישנם מאורעות שמולידים באופן מידי את הצורך בשינוי. כמו כן אפשר ללמוד מדבריו, שהשינוי הנפשי יושג על ידי השפעת השינוי בסביבה היום יומית בה חיים. נראה שגם בעת ההיא בה אנו חיים משתנים נסיבות חיינו והדבר יוביל גם לשינוי מתמשך במנטליות של עמנו.
המלחמה בעמלק
עמלק הוא מצאצאי עשו, והוא זה שמשמר את שנאתו ליעקב ולזרעו. שנאת עמלק לישראל נובעת מקנאתו בכך שהם שנבחרו להמשיך בהעברת הייעוד האלוהי במשך ההיסטוריה, לעומת סבו עשו שנכשל והורחק. שנאתו זו היא המניעה אותו לתקוף את ישראל במדבר, תקיפה שאינה על בסיס טריטוריאלי, לשם כיבוש שטחי שליטה או השגת שלל. עמלק תקף את זרע יעקב על מנת לנסות לפגוע בייעוד הישראלי להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש לכל אומות העולם.
המלחמה בעמלק המתוארת בפרשה, הינה אב טיפוס של המאבק נגד אויבי ישראל המבקשים לכלותינו. המדרש אומר שאין ניצחון במלחמה ללא החיבור המעשי לידי עשו, אך הם צריכות להיות מונהגות על ידי קולו של יעקב. חז”ל מדגישים שישראל אינם מנצחים במלחמה נגד עמלק בגלל נס הקשור להרמת ידי משה. הם מנצחים כאשר בנוסף לפעולה המעשית של ניהול המלחמה, הם מתחזקים באמונתם ונושאים עיניהם אל השם יתברך, אליו רומז משה בידיו המורמות. עדיין יש פה חיסרון שכן הם צריכים את ידי משה כדי להזכירם, אבל זה בהחלט תחילת תיקון לזיהוי, שאלוהים הוא הנותן, ושיש לחזק את הכרת הטובה אליו כהכנה למעמד סיני.
וכותב הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה, קפ"ט): "הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקידם אותנו ברוע לבבו, שנאמר את זה (בפינו) בכל זמן וזמן, ונעורר את הנפשות בדברים להילחם בו. שנקרא את בני האדם לשנאו, כדי שלא ישכח הדבר ולא תיחלש השנאה אליו, ולא תמעט בנפשות במשך הזמן". ונראה שמצווה זו אין לה זמן מוגדר אלא היא תמידית לכל זמן (ולא רק בשבת זכור).
חז"ל לא צוונו לכלול במצווה זו את מצריים, את בבל, את היוונים או הרומאים, למרות שהזיקו לנו הרבה יותר מהעמלקים. נראה שעמלק מסמל את הרוע המתנגד לעם ישראל, בלי שום קשר לשיקולים פוליטיים של שליטה בארץ. פשוט אנטישמיות לשמה, ורצון להשמידנו כעם, ללא קשר לארצנו. שנאה חולנית זו אלינו, שונה מכל שנאה אחרת בין מדינות יריבות. היא נובעת מהקנאה שהאלוהים בחר בנו, להיות שליחו בעולם לתיקון האנושות כולה.
חז”ל מדגישים צדדים נוספים במלחמת עמלק שקשורים לאחריות של ישראל לצרה זו. הם קושרים את תקיפת עמלק לכפיות הטובה של העם שצמא למים: ”על נסותם את ה’ לאמור היש ה’ בקרבנו אם אין”. ר’ אליעזר אומר על פסוק זה במכילתא: “אמרו (ישראל) אם מספק לנו (השם) את צרכנו, נעבדנו, ואם לאו לא נעבדנו”. דבריו אלו מחזקים את מה שכבר ציינתי לגבי הקושי והסכנה שבאמונה התלויה בניסים. זהו ביטוי של יחס כוחני כלפי השם יתברך, שמציג אמונה המבוססת על הרצון לקבל ועל תלות ילדותית באל, ולא על השאיפה לאמת. גם רש"י רואה קשר בין המצוות על איסור מרמה וזיוף שקילת מוצרים לבין מצוות זכור (דברים, כה, יז) שכתובה אחריה. הוא כותב: " זכור את אשר עשה לך" – אם שיקרת במידות ובמשקלות, הוי דואג מגירוי האויב"
מצוות זכור אשר עשה לך עמלק הכתובה בספר דברים (כה, יז), מציינת את המצב בו היה העם בדרך במדבר בעת תקיפת עמלק – “ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים”. תקיפת עמלק קשורה למעברים בין תקופות גלות לגאולה. בתקופות מעבר אלו יש ערפול בעם לגבי השינוי ההיסטורי בו נמצאים. ויש גם חוסר הבנה לגבי השינויים המנטליים שדרוש לעשותם, על מנת לעמוד באתגרים החדשים שמציב השינוי ההיסטורי העומד בפתח. כך אנו פוגשים שוב סכנת השמדה טוטלית בימי אחשוורוש במעבר של סיום גלות בבל, ופוגשים שוב סכנת השמדה טוטלית (השואה) בסיום הגלות הארוכה.
לשון הכתוב הוא ביחיד – אתה הוא העייף והיגע, ואתה הוא ללא יראת אלוהים (אור החיים מפרש שישראל לא היו יראי אלוהים, ויש מפרשים שמפרשים שעמלק לא ירא אלוקים), שעשוי להיפגש בעמלק בדרך, במעברים בין תקופות. אותם שינויים היסטוריים מחייבים גמישות מחשבתית, ונכונות ללכת אחר רצונו של השם יתברך, גם אם רצונו השתנה ולא תואם את ההבנות של התקופה הקודמת. רצון זה של האל המתגלה בדברי הנביאים או מסתמן מבעד למאורעות, מעורר התנגדות אצל בעלי האידיאולוגיות השונות (גם הדתיות), המתקשים לקבל את השינוי הנדרש מהם. מצוות הזכירה אשר עשה לנו עמלק, אינה רק שנאת הרע מתוך תחושת קורבן, אלא גם אחריות לחשבון נפש פנימי, שאולי בעזרת השם ימנע מאתנו להגיע למצבים, בהם ניפגע מפגיעתו הקשה של אותו גורם עמלקי הצורר אותנו בדרך.
