רוב חגי ישראל (כולל יום העצמאות בימינו) הם בתקופת האביב הקיץ והסתיו, במועד נוח מבחינת מזג האוויר, ואילו שמונת ימי החנוכה הם בחורף. החוויות של חג החנוכה המשפחתי והחם במהלך ימי החורף הקודרים, ממש משובבות את הנפש, והרבה זיכרונות ילדות מתוקים קשורים לחג זה.
בחג החנוכה מובלטים שני סוגי תכנים, העיקרי שבהם הוא התוכן הדתי והמשני יותר הוא התוכן הלאומי. על פי מה שמקובל במסורת ומתואר בספר המכבים, עיקר המרד היה כנגד הגזרות היווניות על הגזרות הדתיות. היה על פי המתואר, היה זה מרד יוצא דופן בהיסטוריית המרידות של עמים, שכן היה זה מאבק על זהות דתית ואמונית ולא על עצמאות מדינית ושליטה בטריטוריה. התוכן הדתי מבליט את מאבק החשמונאים על קיום מצוות התורה, וההשגחה האלוהית הגלויה שסייעה בהצלחת המרד, כולל נס פח השמן המודגש במקורות כבסיס להדלקת נרות חנוכה.
המוטיב של המאבק הלאומי לחירות מעול הכובשים היוונים, מודגש פחות במקורות. מוטיב זה זכה לתחיה ולהבלטה במהלך עיצובה של תרבותנו בעידן הציוני, וגם מלווים אותו מחקרים מודרניים שמתארים בהרחבה את הפרטים ההיסטוריים של מהלך המרד. אפשר להעיר לגבי זה שמרד החשמונאים הצליח לא רק בגלל עוז רוחם של המורדים. המרד הצליח גם כתוצאה ממהלכים פוליטיים, וההסכמים שעשו יהודה המכבי ואחריו יונתן ושמעון אחיו עם היוונים וגם עם הרומאים. בנוסף לכך, היו בעת ההיא אירועים שונים שהחלישו מאוד את היוונים ששלטו באזור. יש לציין שהרבה מהתיאורים המצויים בידינו על השתלשלות המרד הם מספר המכבים. הספר מבליט את נאומי יהודה המכבי לפני היציאה לקרב – מעטים מול רבים. נאומיו שהיו מלאי אמונה בעזרה האלוהית שתסייע להם לנצח בקרבות. כידוע שלושה מבניו של מתתיהו שהובילו את המרד נפלו בקרבות, ולאחר נפילת יהודה בקרב האחרון שנחל בו תבוסה, היה קרוב המרד להיכשל. יונתן ואחריו שמעון הם שהדגישו וביססו את הניצחון המדיני שהוביל לעצמאות האומה. וכתוב בספר המכבים א, פרק יג "ותשקוט הארץ כל ימי שמעון ויבקש טוב לעמו וייטב בעיניהם שלטונו וכבודו כל הימים: [וישב ישראל לבטח] ויעבדו אדמתם בשלום והארץ נתנה יבולה ועצי השדה את פרים: זקנים ברחובות ישבו כולם על טוב נדברו [בתולות תפארת עטפו] והבחורים כבוד לבשו ובגדי מלחמה: וישבו איש תחת גפנו ותאנתו ולא היה איש מחרידם: ולא נשאר נלחם בם עלי ארץ והמלכים נגפו בימים ההם: ויתמוך כל עניי עמו את התורה דרש [ויחזק ידי שומריה] וישמד כל פשע ועוול: (רוב הפרטים על מהלך המרד מתוארים בפרוטרוט בספר החשמונאים א). אפשר לציין שמקור זה לא מציין את הגורם העיקרי לפרוץ המרד – הכפייה האכזרית של העריץ היווני למנוע מאתנו לקיים את מצוות התורה. זה נראה מוזר שבציטוט זה לא מוזכר העניין המרכזי, שבימיו של שמעון המכבי, חזר עם ישראל לקיים באין מפריע את מצוות התורה.
כל מכלול האירועים המורכבים האלו, שהביאו בסופו של דבר להצלחת בית חשמונאי, היו מושפעים מההשגחה האלוהית, וחשוב היה לחז"ל לציין זאת במפורש בתפילת "על הניסים".
מרד בר כוכבא למשל, לא התחיל כהתקוממות ספונטנית של קבוצה לא גדולה כמו מרד החשמונאים. מרד זה, להבדיל ממרד המכבים, הוכן בצורה קפדנית במשך תקופה ארוכה, וגויסו אליו רבים מאוד, שאומנו ללחימה ואף צוידו בנשק. מרד זה לא התעורר בגלל גזרות דתיות קיצוניות של הרומאים, וגם לא סבל מתופעת המתייוונים הרחבה בעם, שהלשינו, ריגלו אחר כוחות החשמונאים ואף לחמו נגדם. למרות כל זאת נכשל מרד בר כוכבא, וכישלונו גבה מחיר כבד מאוד מעמנו. וצריך לומר, שבעת ההיא הכריע הרצון האלוהי, שאין ביכולתנו להבינו ללא נבואה ברורה, שמרד בר כוכבא יכשל ולא יצליח כמו מרד המכבים.
הרמב"ם בהלכות חנוכה מציין את המוטיב הדתי והמוטיב הלאומי וכותב: " בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני".(הלכות מגילה וחנוכה, ג, א). רואים שהרמב"ם לא מציין כסיבה למרד רק את הגזרות הדתיות, אלא גם סיבות של עריצות היונים על ישראל כפי שכתב: "ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם". הרמב"ם גם מציין כהישג חשוב את חידוש הריבונות הישראלית בארץ, ולא מדגיש רק את התחזקות הרוח הדתית בישראל וחיסול תופעת ההתייוונות. אפשר גם להוסיף את הדגשתו של הרמב"ם, שיוזמי המרד וגיבוריו היו הכוהנים, מחזיקי התורה ומלמדיה. אפשר גם להניח שרבים מהכוהנים של אותה תקופה, הושפעו מהם, והיו מבין הפעילים המרכזיים שהתגייסו לצבא המורדים, אחזו בנשק והרגו ביוונים. מוטיב זה אינו מודגש בתפילת על הניסים של חנוכה.
חג החנוכה מבליט גם את הצורך ברוח שאינה ביקורתית, ואינה שוללת מן היסוד פלגים בעם. הרמב"ם כותב באיגרת השמד שלו : "וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה, מגזרות קשות ורעות. ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתייחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חכמינו ז"ל, לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם, והוסיפו בימי חנוכה "על הנסים" עד 'ורשעים ביד צדיקים"'. כלומר למרות שרבים מישראל נכנעו לגזרות היוונים, ולא קיימו את מצוות התורה בעת ההיא, לא התייחסו אליהם החכמים בביקורתיות, ולא כינו אותם רשעים או כופרים. זהו מסר חשוב, שלמרות שחלק מצבא המכבים המורדים, כלל גם כאלה שבגלל הגזרות לא קיימו חלק ממצוות התורה, הרי חז"ל כינו אותם צדיקים.
משפחת חשמונאי מצטיירת כמשפחה שהצטיינה ברוח האחדות שבה, ובזכותם חזרה עצמאות לישראל. בהמשך מלכות בית חשמונאי, אחרי רצח יונתן ושמעון בני מתתיהו, הופכת ההיסטוריה של מלכות ישראל לקשה. מלאת מלחמות אחים, רציחות אכזריות על ידי האוחזים בשלטון, רציחות אפילו של בני משפחתם. חס ושלום שלא נתקרב אפילו קצת למציאות איומה זו.
ידועה ההלכה הכתובה בגמרא (מסכת שבת, כא, ב) שנר חנוכה שמדליקים אותו מעל גובה של עשרים אמה פסול, שכן אנשים אינם מביטים כה גבוה, ולכן אין בכך פרסום הנס. בהמשך אותה גמרא מובא המדרש: “והבור ריק אין בו מים (הבור אליו נזרק יוסף בן יעקב) מה תלמוד לומר […] מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו” (שבת, כב, א). מה הקשר בין שני האמירות בשם ר' תנחום, ההלכה לחנוכה והמדרש על הבור של יוסף? אולי המדרש מעביר ביקורת סמויה על יעקב על שהיה פסיבי בניהול היחסים בין בניו. אולי רוצה הגמרא לרמוז שכמו שאין פרסום הנס בהדלקה מעל עשרים אמה, כך יש מצב של הסתגרות שלא מפרסמת מספיק את חזונו של אברהם אבינו. יעקב אולי לא הדגיש ופרסם מספיק את המסר של אחדות המשפחה השלמה, כחלק מהייעוד ההיסטורי של יצירת עם ישראל. מצב זה דומה להדלקת נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה, שאינו מפרסם את הנס, וכך התאפשרה התפתחות השנאה המסוכנת בין בני יעקב המשולה לנחשים ועקרבים. ואולי אפשר לראות בסכסוכים מסוכנים אלו שהיו בין ילדיו של יעקב, ניגוד לרוח האחדות ששררה במחנה המכבים. רוח אחדות שהייתה בניגוד לקרע בעם ולמלחמת האחים בין המתייוונים לשומרי התורה. מחנה המורדים היו בו כאמור, יהודים מכל שכבות החברה, וגם כאלה שכפי שאמר הרמב"ם לא דקדקו בכל המצוות בגלל גזרות היוונים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהדלקת נרות חנוכה
עיקר מצוות הדלקת נרות חנוכה היא פרסום הנס, ויש להדליקם בפתח ביתו או בחלונו הפונה לרשות הרבים. ואולי אין הסיבה היחידה היא רק לפרסם את הנס לאחרים, אלא האדם המדליק כלפי רשות הרבים מפרסם בכך לעצמו, שהנס אינו פרטי אלא נס לאומי. הרמב"ם פוסק שמצוות ההדלקה היא רק מהשקיעה עד שתכלה רגל מהשוק. רק באותו הזמן של בין הערביים, שיש עוד רבים שמסתובבים בחוץ, מותר להדליק. באותו הזמן, שיש עוד רבים בחוץ, ועדייו אין חושך מחלט, האדם מודע לכך שהדלקת נרותיו אינה לשם אור אלא לפרסום הנס. גם בכך יש אולי רמז, שיש צורך וחשיבות בנס לאומי, בתקופה בה אור השם מעורפל ואינו זורח מספיק. הרמב"ם גם פוסק ש"העושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד מבני ביתו בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד" (הלכות חנוכה, ד, הלכה א, ב). אולי גם בכך המדליק מודע שמדובר בנס לאומי.
כידוע ישנה מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי סדר הדלקת הנרות. אם מדליקים חנוכייה של שמונה נרות, בית הלל אומרים שכל יום מוסיפים נר, וטעמם כי מעלים בקודש ולא מורידים.
בית שמאי פוסקים שיום ראשון מדליקים שמונה נרות, וכל יום מורידים נר. טעמם הוא שלומדים ממספר הפרים שמקריבים בחג הסוכות. בסוכות היו מקריבים במקדש ביום הראשון את מספר הפרים הרב ביותר, וכול יום היו מקריבים פר אחד פחות. מספר הפרים הכולל שמקריבים בחג הסוכות היה שבעים פרים. על פי חז"ל הקרבת שבעים הפרים בכל ימי חג הסוכות, הוא כנגד שבעים אומות העולם שבאחריות ישראל לתקנם.
לדעת בית שמאי, חשוב להדגיש חזון זה בתחילת תקומת האומה וחידוש הריבונות. הם חוששים ששיכרון הניצחון והתקומה, יעמיד את הלאומיות כאידאל עליון, והחזון אותו העמידה התורה כתכלית להיות אור לגויים ולתקן את האנושות כולה ידעך.
על פי בית הלל מעלים בקודש ואין מורידים. לדעת בית הלל, התמקדות בתהליך זה של מעלים בקודש של רוח האומה, הוא קודם לחזון הכלל אנושי. חזון שאינו רלוונטי אחרי הטראומה הלאומית שהעם עבר אז תחת הדיכוי היווני ובימי בית הלל העול של הרומאים. בהתמקדות בחזון הכלל אנושי, כאשר רוח האומה אינה חזקה ונשגבה מספיק, ישנה סכנה של מושפעות מתרבויות העמים האחרים וטשטוש הייחוד של עם ישראל. רוח האומה צריכה להתעלות הרבה, להתקדש בעבודת השם, ולהתלכד סביב ייחודנו הלאומי, לפני שנהפוך להיות כהני האנושות ומחנכיה.
הרב קוק בעין אי"ה מרחיב בהבנת הטעם פוחת והולך של בית שמאי. הוא מסביר: " שככול שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם – יקטן כוח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים המביאים לעולם טובה בהבדלם יישארו. אבל המון ההבדלות (שבין האומות), שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה – כל אלה יעברו ויבטלו". כלומר שלדעתו רומז סדר הדלקה זה, שככל שיתעלו האומות כתוצאה מהשפעתם המבורכת של ישראל עליהם, כך יקטנו ההבדלים הלאומים הגורמים לפירוד ולסכסוכים. אותם הבדלים בין האומות, הגורמים לשנאה, חיכוכים ומלחמות, מקורם יצר הכוחניות, אהבה עצמית, והזדון והרשעה המצויים בלאומיות העמים.
לדעת הרב קוק התנאי להשגת חזון זה היא אהבת כל אדם ושנאת הרשעה בלבד, וכן ההערכה לתרבות המהותית של כל עם ועם ( עין אי"ה על ברכותסעיף קע"ד –קע"ה). למרות שרחוקים אנו ממידה זו של אהבת העמים כולם ושנאה רק כלפי הרשעה, עדיין צריכים אנו לשמר ייעד זה ולהציבו מול עיננו כחזון על.
נס פח השמן
בהלכה ב' מציין הרמב"ם את נס פך השמן וכותב: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". נס פח השמן אינו מוזכר בספרי המכבים שנכתבו יחסית קרוב לתקופת המרד וגם אינו מוזכר בתלמוד הירושלמי. הנס מוזכר רק מאוחר יותר בתלמוד הבבלי. ספר המכבים ב' מקשר את שמונת ימי החנוכה לשמונת ימי חג הסוכות. וכתוב שם: "ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. וייקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה"(מכבים ב', י', וכן ב – א')). על פי כתוב זה, אחרי כשלוש שנים של המרד, בו הסתתרו הכוהנים המורדים בהרים ולא חגגו את חג הסוכות כראוי במקדש, טיהר יהודה המכבי את המקדש, וחגג חג הודיה לה' שיזכיר במשהו את חגי הסוכות אותם הפסידו. באופן סמלי, כמו שהיציאה מדירת קבע לסוכת עראי ממחישה את הימצאותנו תחת ההשגחה האלוהית, כך מרד המכבים וניצחונותיו הראה בברור את ההשגחה האלוהית. תחושה זו של חיים בה הורגשה כל רגע ההשגחה האלוהית, אולי נקשרה אצל המורדים לחג הסוכות, ולכן קבעו לדורות שיהיו ימי החנוכה שמונה ימים.
מעניין לראות שהרמב"ם למרות התנגדותו לסיפורי ניסים שלא מוזכרים במפורש בתנ"ך, מזכיר את נס פח השמן. מה גם שלפי המסופר, היה זה נס שרק קומץ קטן מהכוהנים שעבדו באותה העת במקדש, יכלו להעיד על מהימנותו. גם לא היה צורך מעשי ברור בנס זה, שכן מבחינה הלכתית היו יכולים להדליק את המנורה בשמן טמא. אבל נראה לי שמכיוון שהייתה זאת מסורת חז"ל שהתקבלה בכל העם במשך הדורות, והייתה זאת מסורת בעלת ערך סמלי חשוב, אז גם הרמב"ם מזכירה.
נס פח השמן מעבר להיותו אישור של הרצון האלוהי לנכונות המרד על אף הסיכון שהיה בו, מסמל גם את עליונות הנבואה על מה שנתפש בהכללה כתרבות היונית. תרבות זו הדגישה את הצדדים הגופניים, והחושניים של האדם, וכן ברמה הגבוהה יותר, את עליונות החוכמה הרציונלית הפילוסופית, על הרוח העברית המתבססת על הנבואה. שמן המאור במנורת המקדש הוא סמל לחכמה. פך השמן הקטן שנעשה בו נס והספיק לשמונה ימים, מבטא את השפע הנבואי הנקלט בתודעת האדם. קליטת השפע האלוהי מאפשרת לאדם הבנות וחידושים שהם מעל ומעבר לאפשרות של תודעה רציונלית אנושית סגורה (פרקי הנבואה במורה נבוכים). גם המספר שמונה, הוא סמל לאפשרויות שהם מעל לטבע, אותם מסמל המספר שבע. למרות שבבית שני הודגשה יותר רוח החכמה הקשורה ללימוד התורה, יש לזכור שעל גדולי חכמינו שרתה רוח הקודש. רוח זו הייתה חלק בלתי נפרד ממנטליות לימוד התורה והפלפול בה.
לדעת הרב קוק, נס פך השמן מרמז על אותה נקודה טהורה שיש באומה הישראלית, שהיא נחבאת ברוח כול אחד מאתנו, שאין האויב השולט בנו יוכל לטמא. אותה נקודה טהורה, שלא בהכרח אנו מודעים לה, יוצאת ממחבואה, ומובילה תהליך שלם של התעלות העם וגאולתו.
חזון המנורה במקדש
עניין נוסף שהרב קוק מתייחס אליו הוא הסמל שבהדלקת המנורה במקדש. על הפסוק אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” הוא כותב: "ראינו שסגולת המנורה היא שתאיר אור החכמה בישראל. אמנם החכמה היא אחת בעיקרה, אבל כל אחד יקבל החכמה כפי הכנת טבעו, והדרך לבא אל עומק החכמה הוא שכל אחד ילך בדרך שטבעו מורה על זה, שזה אות שלכך נוצר…., שמקיבוץ כל אחד להשלים את שלו תבוא השלמות הכללית…..(אבל) צריך עיקר השמירה, ש"אל מול פני המנורה" שהיא אחת "יאירו שבעת הנרות…". (מתוך מדבר שור, הדרוש השישי). הרב קוק כותב שלעומת אחדותה של המנורה העשויה מקשה אחת הרי שבעת הנרות הם מחולקים ונפרדים, ולכל נר יש שמן ופתילה משלו. נפרדות זו של השלהבות, מבטאת את הדרכים הייחודיות, השונות והנפרדות של האדם מישראל, להתקשרות עם חוכמת התורה והגשמת היעוד של עמנו. עם זאת, מדגיש הפסוק ש ”אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. כלומר שגם הדרך הפרטית של האדם מישראל, הבאה לתת ביטוי לאופי הייחודי של שורש נשמתו, חשוב שתיעשה מתוך מודעות לבסיס האחדותי של הגוף הנושא אותו – אחדות החוכמה האלוהית, ואחדות היעוד הישראלי.
למרד המכבים קדמה מציאות של קרע גדול בעם בין המתייוונים והשקפותיהם, לבין החפצים לשמור את מצוות התורה. קרע זה גם כלל שפיכות דמים רבה במלחמה, שגם יהודים מתייוונים השתתפו בה. על פי הסבר זה של הרב קוק, העובדה שהמנורה בנס פח השמן דלקה בשמן טהור שמונה ימים, ביטאה את הצורך ללכד את הסיעות השונות על השקפותיהם השונות. כל זה בתנאי שגם אם ישנם הבדלי השקפות בין פלגים שונים בעם, הרי רק אם הם סעיפים הנובעים מחכמת התורה, וקשורים לייעוד הישראלי, יש להכילם.
על רקע כל מה שנאמר ועל רקע ההיסטוריה הישראלית מלאת מלחמות אחים והמריבות ההרסניות בין פלגים בעם, מה האחריות האישית של כל אחד ואחד לחתור לדו שיח מכבד עם זולת שלא חושב כמוהו? תהיה הדלקת הנרות בחג החנוכה הבא עלינו לטובה, ביטוי למנורת המקדש, בה היה כל נר ונר בעל יחוד עצמי, אך כולם נקשרו לגוף המנורה שהיה אחדותי ונעשה ככתוב, מקשה אחד. כל זמן שאנו כמו האומות מסוכסכים בתוכנו, וכל סקטור מנסה לגזול את שמן המאור של זולתו ואף לכבות את נרו, רב התיקון שלפנינו. רק אחרי תיקון רוח האומה ועילוייה, כשנגיע למדרגה אליה שאפו בית הלל, המרומזת בהארת כל שמונה הנרות באור אחד, נוכל באמת להשפיע על כלל אומות העולם, כפי שהודגש אצל בית שמאי.
הרב קוק כותב בעין אי"ה שנס פח השמן מבטא "שאע"פ שלא היו כלל החיים (באומה) אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד' ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן, עד שתעבור כל תקופת ההווה, ותגיע תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא "דעה את ד' כמים לים מכסים".
שיהיה חג חנוכה מואר ושמח.
