בפרשה זו אנו נחשפים לאחת הנפילות הקשות בתולדות עמנו. הנפילה ממרומי החוויה של מעמד הר סיני, “שעינינו ראו ולא זר, אוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא (משה) נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים” (רמב”ם, יסודי התורה, ח’). אז מרד עמנו בדבר האלוהים שאך זה שמע, וצנח בחזרה למדרגת עובדי עבודה זרה. כיצד להבין אירוע זה, והאם באמת העם כולו חטא בעבודה זרה?
כאשר משה ויהושע יורדים מההר ושומעים קולות הנשמעים כקולות מלחמה, אומר משה ליהושע “אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אני שומע”. כלומר אין אלו קולות מלחמה במורדי העגל של ניצחון או הפסד, אלא קולות העם הנענים ושותקים אל מול חטא העגל. גם אם מעטים מהעם היו מעורבים ישירות בחטא עבודה זרה ממש (ועל כן רק הם נענשו ומתו), הרי העם כולו היה נגוע במנטליות שהובילה לחטא העגל והיה גם אשם בשתיקתו.
אני רוצה להציג אפשרות להבנת חטא העגל, שנראה לי שאפשר לראותה במדרשים:
רש”י מביא מדרש המתאר את עשיית העגל הנשמע מוזר, ולכן צריך לבחון את סמליו. אותו מדרש מטיל את האחריות על יצירת צורת העגל על מיכה משבט אפרים. מי היה אותו מיכה? המדרש מספר שמיכה נטמן בהיותו תינוק בתוך לבנת טיט על ידי המצרים האכזריים, וניצל. את אותו מיכה פוגשים בהמשך, בספר שופטים, כמי שהקים מקום פולחן באזורו, בהר אפרים – פסל מיכה. אותו מיכה מופיע בעת מעשה העגל, וזורק לתוך כור היתוך הזהב, מגש מתכת עליו חרוט השם המפורש וכן חרוטות עליו המילים – עלה שור. מגש מתכת זה מוכר ממדרש אחר, שמספר על משה רבנו שזרק מגש זה לתוך הנילוס, על מנת להעלות את ארון המתים של יוסף שהיה מוסתר במימיו, כדי שהמצרים לא ישתמשו בו לע”ז. על פי מדרש זה, העגל מקביל לשור, והוא סמל לדמותו של יוסף, שארונו נישא כל העת מיציאת מצרים לפני המחנה. על פי ר’ יצחק האברבאנל שימש סמל העגל לסימון ממלכת אפרים (צאצאי יוסף) בשכם ובדן.
איך אפשר להבין מדרש זה? אולי מיכה שהיה מצאצאי יוסף, העלה את דמות השור מכור ההיתוך כסמל למנהיגות של צאצאי יוסף משורש רחל. במילים אחרות בהיעדר משה הקדוש החי, נסגוד לדמותו של יוסף, הקדוש המת, שארונו הולך במדבר לפני בני ישראל. באופן רחב יותר ניתן לראות שצאצאי רחל, קשורים לאקטיביות בכיבוש הארץ, וביסוס המנגנונים הדרושים לקיומה המדיני והתורני, כפי שתיארתי קצת את דמותו של יוסף בפרשות שעסקו בו.
בספר דברי הימים, יש התייחסות מסתורית על בניו של אפרים בן יוסף. הכתוב מספר שהם נהרגו בידי פלישתים. "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים" (ד"ה א, פרק ז, כ-כז). יש הקושרים אירוע זה למדרש שמספר, שאנשי אפרים ניסו להקדים את הקץ, ויצאו שלושים שנה קודם ליציאת מצרים ונהרגו. ויש כאלה החושבים, שיוסף כשליט מצרים השתלט או רכש אדמות בארץ כנען, והיו נחלות אלו ברשות צאצאיו. לפי הבנה זו, בניו של אפרים אולי נכנסו לארץ לפני תחילת העבדות הקשה, לטפל ברכושם שבכנען, ואנשי גת הרגום.
קרוב לוודאי שהיו בעם קבוצות בעלות אקטיביות מדינית, שאולי בני שבט אפרים בראשם, שלא קיבלו כל כך את הסיבוב הארוך במדבר. קבוצה זו העדיפה להיכנס ישר לארץ, דרך ארץ פלישתים ולהתחיל במלחמות הכיבוש, או לפחות לעצור ולאמן צבא לשם כך. בשבילם, הווקום שנוצר בהיעדרו של משה היה אולי הזדמנות להעלות את כוחם, ועשית העגל על פי המדרש, הייתה אולי טקס להכרזת מנהיגות של צאצאי יוסף.
העוז הנפשי וההכשרה הצבאית, שאולי עברו צאצאי יוסף שעדיין גדלו בחצר המלכות המצרית, והפכו להיות חלק מהמנטליות של שבט אפרים, היו נכס ישראלי חשוב. יהושע היה משבט אפרים, ואולי גם חלק מהפיקוד של צבאו בכיבוש הארץ, היה מאפרים. אם זאת יתכן והמדרש מצביע על סכנה ממשית שגרמה מנטליות זאת, שערערה על מנהיגותו של משה. בנוסף לכך, אם היו שבטי יוסף מצליחים להשתלט, ולהוביל את העם ישר למלחמות כיבוש, הייתה אפשרות לכישלון כי לא היו מקבלים סיוע אלוהי, וגם הייתה נגרמת טראומה קשה לעם, ורבים היו חוזרים למצרים (כדברי הפסוק). מהלכים כאלה, אם היו קורים, היו מחבלים מאוד בתהליכי הגאולה.
כתגובה למעשה העגל, אלוהים מאיים בהשמדת ישראל, אך רומז למשה פתח מילוט באומרו –”עמך חטא”, ואחר כך באמרו למשה “הניחה לי ויחר אפי בהם”. משה מבין שעליו לבטל את האיום, בכוח האחריות שהוא לוקח לתיקון ישראל. הוא מבין שעליו לפעול בשלושת הצירים אותם בטאו האבות הקדושים, כולל צד הדין וכולל צד התיקון האיטי והמפותל שאפיין את יעקב. חלק מהתיקון הוא יציאת משה והלוחות מחוץ למחנה ישראל (לפי רש"י היה זה אחרי ירידתו מההר עם הלוחות השניים). מעשה זה המחיש לישראל שהם נזופים ואינם ראויים שישכון הקודש בינהם (ראה עין אי"ה על ברכות סג, ב). לאחר מכן, הוקם המשכן שיאחד את העם, וכפי שכתוב בהמשך, כל השבטים הקיפו את המשכן בעת חנייתם במדבר. דבר זה מתאים גם לדעת החכמים שאמרו שצווי המשכן היה אחרי חטא העגל (רק אחרי החטא נקבע מעמד הלויים והכהונה) על פי הכלל שאין מוקדם או מאוחר בתורה.
התגלות אלוהים למשה ומידותיו של השם
לאחר חטא העגל (י’ז בתמוז), לוקח משה את אוהלו ומקימו מחוץ למחנה ישראל, עד ראש חודש אלול, ואז הוא עולה להר שוב לארבעים יום. הכתוב אינו מפרט בהרחבה מה עבר על משה כל אותם ימים עד עלייתו הבאה להר. משה ודאי אינו מתחפר בעמדה מאשימה כלפי העם – זהו העם אתו הוא צריך להתמודד, הוא גם לא שוקע ברחמים עצמים. סביר להניח שמשה הקדיש ימים אלו להתבוננות בגורמים שהביאו לחטא העגל ולצורך בתורה שתתמודד לאורך ההיסטוריה בחינוך העם שזהו מצבו.
מאותה התבוננות ומתשוקתו האדירה של משה לעמוד בהתחייבות שלקח על עצמו לתיקון העם, נובעת בקשתו לשם יתברך “הודיעני נא את דרכך ואדעך” על מנת שאדע כיצד להנהיג ולתקן את העם.
משה רבנו מעונין בתורה שמחוברת להבנה הכי עמוקה שאפשר לחוכמה האלוהית, ולכן הוא פונה לאלוהים בבקשה להשיג את מהותו שממנה נובעת חוכמת התורה – “הראני נא את כבודך”. השם משיב לו “לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי”. אין אפשרות לאדם העשוי מחומר, ושתודעתו שייכת לעולם הטבע המוגבל, להשיג את האלוהות האין סופית הנבדלת מעולם הטבע.
הרמב”ם מסביר שהביטוי כבוד השם, אינו קשור לעצמותו, אלא לבריאה הנושאת את חותם השלמות האלוהית ומעידה על מציאותו וייחודו, ובכך היא כבודו. השם אומר למשה “הנה מקום אתי-דרגת עיון והשקפת שכל” (מו”נ, א, ח), “וניצבת על הצור- השען ועמוד על התבוננות היותו יתעלה התחלה, שהיא המבוא אשר תגיע ממנו אליו” (מו”נ, א, לט) ותבין שההשגה אליה אתה משתוקק, יכולה לעסוק רק בחוקיות הרצון האלוהי, שהיא השורש לכל מה שקורה בעולם התופעות.
משה ביקש השגה שאינה אפשרית לאדם, ונענה על ידי האלוהים, “והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו”. אלוהים מבטיח למשה שבהתגלות הנבואית שבעלייתו זו אל ההר, אני “אעביר כל טובי על פניך […] הבטיחו להראות לו את הנמצאות כולם […] שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצתם […] ואל זה העניין רמז באמרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא (משה) הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמתית וקיימת” (מו”נ, א, נד). כלומר שפניו של האלוה שהיא עצמותו, בלתי ניתן להשגה אבל משה זכה להשיג השגה הכי עמוקה של הרצון האלוהי המתבטא במציאות.
למרות שמשה השיג את אותה הבנה שלמה על כלל הנהגת אלוהים את המציאות על כל פרטיה, הזכירה התורה רק שלוש עשרה מתארי הפעולה (המידות) של השם, הנוגעים להנהגתו את ההיסטוריה האנושית. על כך כותב הרמב”ם: “ואומנם הספיק לו זיכרון אלו שלוש עשרה המידות, אף על פי שכבר השיג כל טובו, כלומר כל פעולותיו, כי אלה הן הפעולות הבאות ממנו יתעלה בהנהגת בני האדם. זאת הייתה סוף כוונת שאלתו של משה […] כלומר, השגת הפעולות אשר אני צריך בהן להנהיג את העם כדרך הפעולות בהן אתה מנהיג אותם” (מו”נ, א, נד).
תארי הפעולה שמזכיר הרמב"ם, הם ביטויי הרצון האלוהי בהנהגת ההיסטוריה, ותחום זה נכלל במעשה מרכבה. אם כך, משה השיג בהתגלות זו גם את שלמות מעשה בראשית וגם את המדרגה הגבוהה ביותר של מעשה מרכבה.
מידותיו אלו של האלוה שהזכירה התורה, הן מידות בדמיון מידות אנושיות אמתיות, בהן המנהיג צריך להנהיג את עמו. מידות אלו, חוץ ממידה אחת שנוטה לצד הדין, כולן מידות של חסד. הרמב"ם גם מציין, שהמנהיגים צריכים לאמץ את התכונה האלוהית שהוא אינו נפעל על ידי המאורעות. אלוהים פועל על פי רצונו, ללא מושפעות מיצר של כבוד, כעס, או נקמנות, וכאמור ראוי שגם המנהיגים יפעלו כך.
השגת ביטוי רצונו של אלוהים במציאות, כלומר תאריו שאותם השיג משה, הם יעוד האדם (כמובן כל אחד לפי מדרגתו) וכך כותב הרמב”ם באותו הפרק: “והסתכל מה נכנס במאמר זה מהעניינים הנפלאים […] ואומרו ‘הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעינך’ מורה על שמי שידע הבורא, הוא אשר ימצא חן בעיניו יתעלה, ולא מי שיצום ויתפלל לבדו. כל מי שידעהו יותר, הוא הנרצה והמקורב, ומי שסכלו (כלומר שמחזיק בדעות דמיוניות ומוטעות) הוא הנקצף והמרוחק” (מ”נ, א’, נד).
בדורות האחרונים, בהם התרחבה ההשכלה ולימוד המדעים, ורבים הם המסוגלים להבין ולהעמיק, צריך להדגיש את דבריו אלו של הרמב”ם. יש לעסוק בדורנו בהעמקת ההבנה בדרכי האלוהים, בדרך האמת היציבה אליה מכוון הרמב”ם. לא נכון לדבריו, לתת למוטיבציה לעורר ולהלהיב את הרגש הדתי, להיות כל כך מרכזית, ולהשתלט על העיסוק בעבודת השם. מנטליות העבודה הזרה סוגדת לכוחות, השולטים לדעתם בטבע ובאדם, מקדשת טקסים מאגיים, ונותנת כוחות מיסטיים לעצמים גשמיים. לעומתה מתמקדת תורת האלוהים, באחריותו המוסרית של האדם בטווח האנושי ובמרקם החברתי.
