יש שלושה נושאים שהשבת מכוונת אליהם. הנושאים הם בריאת העולם יש מאין, שביתת האלוהים ביום השביעי, ומצוות המנוחה הכוללת גם את העבדים והבהמות – כי עבד היית בארץ מצרים. אבל מה משמעות שביתת האלוהים ביום השביעי? היום השביעי, שבו כבר לא מתרחשת בריאה אלוהית, כוללת בתוכה את כל תולדות המין האנושי. זוהי תקופה בה בולטת אחריותו של האדם למאורעות, בשיתוף עם ההשגחה האלוהית.
חז”ל ראו את בניית המשכן כקשורה לבריאת העולם, ולכן את ל”ט אבות המלאכה האסורות בשבת, לומדים מאבות המלאכה שהיו בהקמת המשכן. שלושים ותשע אבות המלאכה האסורות בשבת, יש לראות בהם את יסודות היצירה האנושית במציאות, שבהן יכול האדם לבנות משכן לשם יתברך. ל"ט המלאכות האלה, מבטאים את היצירה האנושית המבטאת את אחריות האדם למאורעות בהיסטוריה האנושית המתרחשת בשבת האלוהית. אותן ל"ט אבות מלאכה המבטאים את כוחות היצירה האנושית הם חלק מהצלם האלוהי שנתן הבורא באדם, ומשקפים גם כן את פעולתו של הרצון האלוהי שמשתקף בבריאה.
איסור הבערת אש בשבת מודגש במצוות השבת שבפרשה, כדוגמא לכל שאר ל"ט המלאכות. הרב קוק כותב בעין אי"ה על ברכת בורא מאורי האש שבהבדלה, שמיוחסת על פי אחד המדרשים, לגילוי הפקת אש על ידי הקשה בשתי אבני צור. " יסוד ברכות מאורי האש הוא להורות, שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעיים מעשי ידי ד' המה,…אלא גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו. האפשרות של כל דור ודור לחדש בהבנת סתרי הטבע, ולהוליד דברים חדשים והמצאות חדשות, כולם מעשה ד' המה. אלוהים יצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא חלק אחד מחלקי המציאות…. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו (ע"י הקשה באבני הצור), והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם המציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש" (עין אי"ה על ברכות, ח, א). כלומר שלדבריו, ברכת מאורי האש היא ברכה על כל הגלויים המדעיים וההמצאות שהמציא האדם. היסוד לאפשרות ההמצאות האנושיות, נעוץ לדבריו, בהתאמה שיש בין החוקיות של הרצון האלוהי בבריאה, לבין החוקיות שבשכל האנושי הנברא. נראה לי שדבריו אלה מבטאים יפה גם את השקפתו של הרמב"ם.
מצוות השבת כתובה בפרשת ויקהל בצמוד לנושא בנית המשכן, אולי כי בניית המשכן מבטאת גם כן את האחריות של האדם במעשיו לקשר עם השם יתברך. כתוב: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – כלומר שחיי האדם הפרטי, ושל עם ישראל כולו, יהיו מכוונים לעבודת השם יתברך, ואז השגחתו בהם ועזרתו להם תהיה קבועה.
התורה מפרידה בין תכנית המשכן וכליו אותם קיבל משה בנבואה, לבין הבניה עצמה שנעשתה על ידי בעלי המלאכה השונים, ובראשם בצלאל בן אורי. אבל האם הבניה עצמה היא עניין טכני בלבד? כתוב בפרשה "וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה" (שמות, לה, לא. וגם ב לא, א). נראה מלשון התורה, שבצלאל קיבל שפע אלוהי שאפשר לו להבין את הדרוש ליישום נבואת משה על תבנית המשכן וכליו. בזכות אותו שפע אלוהי, זכה בצלאל לחדש ייחס פנימי מיוחד, וסגנון עשייה מיוחד שהיו הכרחיים בבניית המשכן. המדרשים המתארים את מעשה המשכן מחזקים את ההכרחיות של קבלת שפע אלוהי על ידי בצלאל. במדרש רבה כתוב:" אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב , אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ, וְכָל הַבִּינָה שֶׁהָיְיתָה בִּבְצַלְאֵל, מִשֶּׁל שַׁדַּי הִיא, הֱוֵי: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים". רוח חכמה זו שבצלאל קבל, אפשרה לו להבין, ולתרגם למעשה, פרטים בעשיית המשכן וכליו, שאפילו משה התקשה בהבנתם, כדוגמת ארון הברית והמנורה, שהמדרש מספר שמשה התקשה בהבנת ציורם. רוח חוכמה זו אפשרה לבצלאל ליצור את כלי המשכן בכוונה הראויה לכל כלי וכלי.
מדרש תנחומא מוסיף עניין חשוב ואומר: “ואמלא אותו רוח אלוהים בחכמה (כלומר בתוך כלי החכמה שלו), מלמד שכבר הייתה בו חכמה. ללמדך שאין הקב”ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר”. הרמב”ם במורה מציין סוגים שונים של קליטת שפע אלוהי בכלי תודעה שונים של האדם שאינם בגדר נבואה. הוא מזכיר קליטת שפע בכוח השכלי של האדם, שבזכותו חכמים מחדשים ומבינים עניינים שונים, קליטת שפע אלוהי בכוח המדמה בלבד, המאפשרת למנהיגי מדינות לחזות עניינים שונים וכן מאפשרת לבעלי כוח מדמה חזק, לקבל עתידות ברמה מוגבלת. הוא מזכיר גם את כוח הגבורה באדם, היכול להתגבר בקליטת שפע אלוהי, ולהביא אדם מסוים לעשות מעשי גבורה חריגים ולהציל אנשים.
הרמב”ם מדגיש הרבה על ההכנה שהאדם צריך לעשותה, על מנת לזכות בשפע האלוקי בכל תחום ותחום (כדברי המדרש). צריך להוסיף בהבנת ההכנה הזו, את הצורך בתשוקתו של האדם לפרוץ את גבולות הבנתו או יכולתו בכל תחום. אומנם הרמב”ם אינו מתייחס בדבריו לאומנים, אך מכלל דבריו נראה, שכל חידוש, בכל תחום על ידי אנשים מוכשרים בתחומם, הוא תוצאה של קליטת שפע אלוהי, והפסוקים והמדרשים העוסקים בבצלאל ובניית המשכן מחזקים גישה זו.
קליטה זו של שפע אלוהי, שלא נראה לי שניתנת להוכחה, היא לא בהכרח תורגש תמיד על ידי האדם כמשהו הבא מבחוץ, אך כן תורגש כהבזק, ולא כתוצאה מתבקשת של המאמץ והכישרון. בכל מקרה, חשוב שאדם יפתח סקרנות, פתיחות לחידוש, ותשוקה לאמת, כדי ששערי התודעה שלו יישארו פתוחים וצמאים לחידוש. הרב הנרובוני, ממפרשי המורה נבוכים, כותב שאדם בעל דעות מקובעות לא יקבל חידושים בשנתו.
אפשר לומר שגם התפתחות המדע הניסיוני שבו האדם אינו מסתפק בתהליך שכלי בלבד וקצת תצפיות, אלא בא בדו שיח עם המציאות ושואל אותה שאלות, היא התפתחות חשובה. התפתחות המדע הניסיוני חילצה את האנושות מהסתמכות על דוגמות מחשבתיות ודתיות, שסגרו את התודעה, ובלמו את פריצות הדרך בתחומים השונים. בצורה דומה, פריצת דוגמות בכל שטחי היצירה האנושית, אפשרו קליטת שפע אלוהי בתודעת האומנים השונים, שבזכותם קבלה האנושות את מיטב יצירות הפאר שעברו את מבחן הזמן.
מעלתו של משה רבנו בבניית המשכן כתוב בפרשת פקודי “ויקם משה את המשכן”, והמדרש מתאר בצורה ציורית כיצד לא הצליחו בעלי המלאכה להקים את המשכן כאשר כבר היו כל פרטיו מוכנים, עד שבא משה, ובמו ידיו פרש את יריעות אוהל המשכן על העמודים. חז”ל אמרו במדרש, שהיה משה גבוה למעלה מעשר אמות, שכן כיצד אחרת פרש את יריעות המשכן מעל העמודים, שגובהם היה עשר אמות (מסכת בכורות, מד, ע’מ א). חלילה לזלזל בחז”ל ולחשוב שכוונתם הייתה, שבאמת משה פרש במו ידיו את יריעות המשכן, ושגובה קומתו היה כחמשה מטר. גובה כזה אינו אפשרי כלל לאדם, ופוגשים ענקים בגובה זה רק באגדות ילדים.
הראב”ם כותב בפירושו על הפסוק “ותרא אותו כי טוב הוא (משה בתיבה)“ – “ועל תחשוב שדברי זה (על שלמות צורתו של משה) יביא למה שאמרו חז”ל, שהוא עליו השלום היה מופלג בגובהו עד עשר אמות, (זה לא ייתכן), כי זה הרבה מעל המזג הממוצע. ולא אמרו חז”ל בדרש כך, אלא בדרך גוזמא והפרזה, כדי לפרש את הפסוק ויפרוש משה את האהל”.
הרמב”ם מעיר הרבה כנגד הבנת המדרשים על פשוטם, כנגד המציאות הטבעית שהשכל מעיד עליה. הוא מתייחס למשל לגובהו של עוג מלך הבשן, שניתן ללמדו מתיאור אורך מיטתו המוזכרת בתורה – תשע אמות באמת איש (דברים ג, יא) כאילו היה גובהו למעלה מחמשה מטר. הרמב”ם מדגיש כנגד מפרשים אחרים, ש ”אמת איש” הכוונה לאמה רגילה בה נהוג היה לציין אורכים. לדעתו לא ייתכן שהכוונה היא לאורך אמתו של עוג שהייתה ארוכה מהרגיל. אם היה מדובר באמתו של עוג, ונחשב שאורכה היה אולי כתשעים ס”מ או יותר, הרי אורך מיטתו היה למעלה משמונה מטר, וזה עלול להתפרש כאילו גבהו היה למעלה מחמשה מטר, וזה גובה שאינו אפשרי כלל בטבע האדם. הרמב”ם מחשב את אורך מיטתו על פי אמת איש רגיל, כלומר כארבעה וחצי מ’, ואת גובהו של עוג, כשני שליש מאורך המיטה, ולכן גובהו היה קצת פחות משש אמות. זה הוא ענק (כ-2.8 מ’) אך עדיין הוא בגבולות המציאות (מ”נ, ב, מז).
צריך להבין את המדרש על גובהו של משה, כרומז לגובה השגתו, שהייתה למעלה מגובה עמודי המשכן, כלומר למעלה מפרטיו שנעשו מלמטה. זוהי אמירה כללית חשובה, שצריך שיהיה החזון היונק ממעלת נבואתו של משה, גבוהה מעל פרטי העשייה, הקשורים למעלת בצלאל. בנוסף לכך יש במדרשים המדברים על הקשר בין משה לבצלאל, הדגשה של שיתוף בזוג, בו אחד (משה) אחראי על המבט על-החזון, והשני (בצל-אל) אחראי על היישום בפרטים. קשר זה הנרמז על ידי המדרשים במעשי המשכן, מרמז על השותפות והדו שיח בתהליך הבריאה בין בורא העולם לטבע, ולאחר מכן בהיסטוריה, בין העשייה האנושית לבין השם הפועל והמשגיח בהיסטוריה. נראה לי שבכל עשיה חברתית ובכל ניסיון להשפיע על האנושות, צריך שיהיה החזון מחובר לעומקים ולאמת גבוהה. העשייה בפרטים, צריכה להיות יונקת מחזון גבוה זה, וגם היא על מנת לדייק בישום, היא צריכה להיעשות על ידי נפש אנושית טהורה.
שבת שלום
