שיעור בבית הכנסת ב 31.1.26
כל שנה בערב הסדר אנו אומרים – שחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא ייצא ממצרים. אפשר לראות זאת כאמירה טכסית בלבד, אבל אפשר לראות אמירה זאת כבדיקה פנימית – האם אני הייתי מצטרף ליוצאי מצרים בהנהגת משה רבנו? . האם תשוקתי לחירות הייתה גוברת על כל מיני שיקולים כבדי משקל שצריך להבין שהעסיקו את החברה הישראלית במצרים? גם אם הייתי מחליט לצאת, האם הייתי מרגיש אנוס, ולכן שייך למתלוננים שלא ממש קבלו את הנהגת השם בידי עבדו משה רבנו?
נראה שיש פה שני מרכיבים שצריך לבדוק – האם הייתי באמת רוצה לצאת ממצרים בכל ליבי? והאם הייתי מקבל בכל ליבי את מנהיגותו של משה? צריך לבדוק את שני המרכיבים לאור ניתוח של החברה הישראלית במצרים והמטען הערכי והתרבותי שלה.
כותב המהר"ל בספרו גבורות הש"מדרש תהילים על מזמור קי"ד – "אמר רבי אבא בר אחא בשם רבי חנין מהו 'גוי מקרב גוי' כרועה ששומט את העובר ממעי בהמה. כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנאמר גוי מקרב גוי….למדנו צער לנשמט. לשומט מנין שנאמר (דברים ד כ) ויוציא אתכם מכור הברזל. כאדם שנוטל את הזהב מתוך הכור שלא בצבת ולא בסמרטוטים, כביכול כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. בארו בזה המדרש שני דברים גדולים מאוד שהיו במצרים. האחד שהמצריים היו מחזיקים וגוברים עליהן בחזקת היד שלהם שלא יצאו ישראל מרשותם (המדרש על כור הברזל). השני מעצמם של ישראל שהיו בתוך מצרים כאלו היו מחוברים כעובר למצרים, טפלים עמהם ואין להם מציאות בפני עצמן" (מהר"ל, גבורות השם, פרק ג).
בדימוי הראשון, עם ישראל נמשל לעובר התקוע במעי הבהמה ואינו בשל ללידה, כלומר שיש לו תלות חומרית ותרבותית במצרים. אבל אולי צריך גם לבדוק האם היה לבני ישראל קשר רגשי לאדמת מצרים ובעיקר לארץ גושן שבה נוצר והתפתח העם. אם היה קשר כזה למולדתם בגושן, הרי הוא הפריע מאוד לחזון המעורפל שהובטח לאברהם על כך שארץ כנען יועדה להם.
כותב הרמב"ם בהלכות ע"ז א': "כיון שהיו העם מתקבצים אל אברהם ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שהתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב, ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלווים אליו. ויעקב אבינו למד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם….והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' ".
הרמב"ם כותב במפורש ,שבני יעקב היו מודעים לחזון של אבותיהם וידעו שהמעבר במשפחה גרעינית לעם רב, יקרה בחייהם. ואיפה זה קרה? זה קרה בארץ גושן. בה כבר היה צורך להקים מערכת חינוך, להעתיק את ספרי אברהם ולהקים מערכות חוק ושלטון מוסריות, שישקפו את דרך השם של אברהם.
אומר הרמב”ם בהלכות מלכים (ט, א): “ובמצרים נצטווה עמרם במצוות יתרות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו”. כלומר שעמרם כבר קיבל מצוות שנדרשו לכינון אותן מערכות בארץ גושן. האוטונומיה העברית בגושן שגשגה בתקופת יוסף והייתה לפנינה תרבותית מוסרית, שלא הייתה כמוה בכל האנושות הקדומה. אלה הזיכרונות החזקים והקסומים שעברו בדורות שאחרי תחילת העבדות (היו כחמשה דורות צאצאי בני יעקב). בשנת המכות שנחתו על מצריים, ולא פגעו בארץ גושן, התווספה אולי גם מעין תחושה שיש קדושה מגינה עליהם בגושן. קשר רגשי זה לגושן איים על כל רצון לכבוש את ארץ כנען, שאליה לא היה לחלקים גדולים בעם שום קשר.
על פי מדרשים שונים וגם על פי מה שכתב הרמב"ם, הרבה גויים ומצרים, התגיירו והצטרפו לבני ישראל באותה תקופה. היציאה ממצרים חייבה ניתוק קשרים משפחתיים עם משפחות מצריות, דבר שאולי היה קשה לחלק מהציבור הישראלי. על פי המדרש היו גם לא מעט פצועים ונכים בתקופת העבדות. חלק מאותו ציבור אולי נשאר במצרים, כי חשב כמו הסביבה המצרית, שהיציאה היא רק לשלושה ימים. גם זה היה אולי קושי שליווה את היוצאים ממצרים, שהשאירו בני משפחה יקרים, נכים פצועים וזקנים מאחור במצרים.
כבר לקראת סוף עידן שלטון בני יעקב באוטונומיה שבגושן (שהחזיקה כשמונים שנה עד מות לוי) התחילו להיווצר קרעים ומתחים בעם, שהחלישו אותו והקלו על השתלטות מצרים עליהם. אחת הקבוצות שאיימה על האחדות היו צאצאי יוסף, שהרגישו עצמם כבני אצולה, ושלהם מגיעה ההנהגה על ישראל.
ישנו סיפור מוזר ומעורפל על צאצאי יוסף. כתוב בדברי הימים: "וּבְנֵ֥י אֶפְרַ֖יִם שׁוּתָ֑לַח וּבֶ֤רֶד בְּנוֹ֙ וְתַ֣חַת בְּנ֔וֹ וְאֶלְעָדָ֥ה בְנ֖וֹ וְתַ֥חַת בְּנֽוֹ׃ וְזָבָ֥ד בְּנ֛וֹ וְשׁוּתֶ֥לַח בְּנ֖וֹ וְעֵ֣זֶר וְאֶלְעָ֑ד וַהֲרָג֗וּם אַנְשֵׁי־גַת֙ הַנּוֹלָדִ֣ים בָּאָ֔רֶץ כִּ֣י יָֽרְד֔וּ לָקַ֖חַת אֶת־מִקְנֵיהֶֽם׃ וַיִּתְאַבֵּ֛ל אֶפְרַ֥יִם אֲבִיהֶ֖ם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּבֹ֥אוּ אֶחָ֖יו לְנַחֲמֽוֹ׃ (דברי הימים א, פרק ז, פ' כא). אפשר אולי לחשוב, שיוסף בתקופת שלטונו במצרים, קנה אדמות בארץ כנען, אליה הוא ידע שיוחזרו עצמותיו. אדמות אלו טופלו על ידי אריסים, ובאחת מהביקורים של כמה מנכדיו באדמותיהם ועדריהם בכנען, הרגו אותם פלישתים מגת. (יש מחלוקת מפרשים איך להבין את האירוע). אפשר לחשוב שזיקתם של צאצאי יוסף לארץ כנען הייתה גדולה בהרבה מזיקתם של שאר בני ישראל.
זה אולי הווה רקע למדרש הידוע: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין [בְּמִצְרַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִין] בֶּטַח וְשַׁאֲנָן וְשָׁלֵו, עַד שֶׁבָּא נון מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל אֶפְרַיִם וְאָמַר, נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם. בְּנֵי אֶפְרַיִם בְּגֵאוּת לִבָּם שֶׁהֵם מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וְשֶׁהֵן גִּבּוֹרֵי כֹּחַ בַּמִּלְחָמָה, עָמְדוּ וְלָקְחוּ נְשֵׁיהֶן בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן, וְיָצְאוּ מִמִּצְרַיִם. עמְדוּ הַמִּצְרִים וְהָרְגוּ כָּל גִּבּוֹרֵיהֶם".
מעבר לשאלה האם אכן קרה האירוע הזה במציאות, הרי מדרשי חז"ל באים לבטא רעיונות נשגבים או לתאר שאלות והשקפות של אומרי המדרש. במקרה זה נראה, שהתנא ראה בדמיונו, שסמוך לסיום ארבע מאות שנות הגרות, עליהם התבשר אברהם בברית בין הבתרים, התחילה תסיסה בעם, וצאצאי אפרים היו המובילים. הרי כאמור הקשר של צאצאי אפרים לארץ כנען היה קשר חזק יותר ומעשי משל שאר העם. נראה שרבי אליעזר ראה בדמיונו שהיה מעין וויכוח על מדרגתו הנבואית של נון אביו של יהושע, וחוץ מאנשי שבטו לא האמינו לו, ולא הצטרפו אליו שבטים אחרים. נראה שבצורה מסוימת ודאי היה גם ויכוח בעם על טענת משה רבנו לנבואה שליחית, והיתה קבוצה בעם שלא האמינה לטענות הנבואה שלו, ולא קבלה באופן מלא את מנהיגותו. מדרשי חז"ל מתארים תופעה זו ואומרים, שבצורה סמלית, הזוג דתן ואבירם שמוזכרים במפורש בכתוב רק בהקשר מחלוקת קורח, מיצגים קבוצה זו. לכן בכמה אירועים המבטאים התנגדות למשה, המדרש מכניס את שמם.
מסביר המהר"ל: "היו תמיד דתן ואבירם, מתנגדים למשה ולאהרון. ובמדרש תהלים כתוב "בקשו ישראל במדבר למנות דתן במקומו של משה, ואבירם במקומו של אהרן, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומה גרם לעכבם, שכתוב – תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם". הרי שאלו שניהם הם מתנגדים למשה רבינו ע"ה". (מהר"ל, גבורות ה', יט). המהר"ל מסביר שמול הזוג משה ואהרון שקשורים לקדושה, תקום התנגדות מצד הרע. במקרה זה, דתן ואבירם מיצגים את אותה התנגדות. בפרקי אבות כתוב – מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת קורח ועדתו. כותב על כך המלבי"ם, שהיה צריך לכתוב מחלוקת קורח ומשה, אלא רצתה המשנה לומר, שציבור שמחלוקתו אינה לשם שמים, סופה שבתוך אותו ציבור יהיו מחלוקות קשות, הנובעות מהאופי הכוחני של אותו ציבור. כתוב במדרש, שמשה בראשית דרכו, כאשר הוא רואה את חוצפתם של אותם שני ניצים המיצגים את הסיעה המתנגדת לו, ואת התנהגותם הכוחנית בינם לבין עצמם, חושב שאין טעם להציל את ישראל, כי התנהגותם הכוחנית אינה שונה מזאת של המצרים. אם כן, היו קבוצות בעם שהיו מתנגדות למשה. התנגדותם הייתה, בגלל האידיאולוגיה שלהם, או בגלל חוסר אמונתם בהשם, או שלא האמינו בנבואתו של משה. התנגדותם למשה ולאהרון, גם נבעה מרצונם לכוח ושליטה. מה פתאום שיבא אדם שגדל בחצר פרעה אויבם, וחי כל השנים מבחוץ לבני ישראל, וינהיגם. אולי גם חשב בעל המדרש שהייתה איזה קנאה ובקורת שורשית כלפי הנהגתם של בני לוי, שהייתה גם היא שורש לאי קבלתו של משה כמנהיג.
אם כך למה סובב השם יתברך בהשגחתו שיגדל משה בבית פרעה אויבם של ישראל? הרי היה יכול השם להצילו, ולהשאירו לגדול במחנה ישראל. אם היה משה גדל ומתבלט במחנה ישראל, אולי היה צובר השפעה עם השנים, והופך למנהיג טבעי שמאמינים לו וקשה יותר להתנגד לו.
מסביר המהר"ל נושא זה בהתייחסותו למדרש: “בת פרעה מגדלת את מי שעתיד להיפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד להיפרע מאדום, יושב עמהם במדינה” (נמצא במדרש רבה ותנחומא על הפרשה).
המהר"ל כותב על מדרש זה – "ומזה הטעם היה גדל משה רבינו עליו השלום בפלטין של מלך פרעה, כמו שהמשיח יושב בפתח מלכות רומא, כי לולא אותו ההעדר שיש במלכות השולטת (שהתדרדרה והגיע הזמן להחליפה) לא תחול צורה אחרת המקוימת אחר כך. ….. ולזה הטעם היה ידו של יעקב אוחזת בעקב של עשו, שהרמז בזה, כי יעקב נאחז ונדבק בהעדר עשו, שהוא נרמז בעקב שלו, שהוא הסוף של דבר…." (גבורות ה', פרק יח). המהר"ל מסביר שתכלית יציאת מצרים היא מתן תורה, שתהיה אלטרנטיבה קדושה לתרבותה האכזרית, הכוחנית, השקרית והאי מוסרית, של מצרים. צמיחה זו של האלטרנטיבה, היא על חורבנה של התרבות המסואבת שצריך למוטטה מבפנים. רק מנהיג שצמח באותה תרבות רעה, ומכירה מבפנים, ראוי שינהיג את התהליך שיתקן את כל השקר, ואי המוסריות החברתית בתרבות שבה גדל.
מכות מצרים לא נועדו רק לשם הכנעת המצרים שיסכימו לשלוח את בני ישראל. וכתב הרמב"ם: "והיה עונש השם יתברך להם על זה למנעם מהתשובה, עד שיחולו עליהם מהעונשים מה שהיה ראוי להם מן הדין, ומניעתם מהתשובה הוא שלא ישלחם. וכבר אמר השם יתברך לו זה העניין, והודיעו שאילו היה רוצה להוציאם לבד, היה מאבד אותו וסיעתו, והיו יוצאים מהרה מאין איחור". (שמונה פרקים, פרק שמיני).
האלוהים נתן עוז בליבו של פרעה שלא יכנע וישחרר את בני ישראל לפני שתושלם הכוונה האלוהית למוטט את מצרים ואת תרבותה האלילית. וכתוב: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכׇל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה".
אלו כמה מאלילי מצרים שהנסים והמכות התייחסו אליהם, והראו את חולשתם ואת השקר שבאמונה בהם.
מטה לנחש – האלה 'וואדג'ת': צורתה קוברה. נחשבה כאלת ההגנה של מצרים הייתה על כתר פרעה כדי להפגין שהוא מוגן על ידי האלה. מטה לתנין – האליל השומר על הנילוס שצורתו תנין.
הפיכת מי הנילוס לדם – כנגד 'חעפי' אל הנילוס שצורתו אדם אנדרוגינוס בעל כרס. הפיכת מי הנילוס לדם – כנגד 'חעפי' אל הנילוס שצורתו אדם אנדרוגינוס בעל כרס.
מכת צפרדע – כנגד 'חאקט' אלת הפריון. ערוב – כנגד אלילים בעלי ראש חיות. ברד – כנגד 'נות' אלת השמיים, ו'סת' אל הסערה. מכת ארבה – כנגד האל 'מין' האחראי על יבולי השדה. חושך – אליל בצורת נחש ענק המאיים לבלוע כל יום את האליל 'רע' – אל השמש. מכת בכורות – כנגד האל 'אמון' שהיה בעל ראש איל, והיה אל הגבריות והכוח האחראי על מצרים. מי שלא ראה את המכות בצורה שמבטלת ומאפסת את התפיסה האלילית, נשאר בהבנה שאולי אלוהי העברים חזק יותר מאלילי מצרים, ולכן צריך להכניסו לעולם האלים כאל ראשי וחזק. תפישות כאלו גם כן לא אפשרו יציאה בלב שלם ממצרים והשאירו איזה געגוע לתרבות האלילית הצבעונית.
ישנו מדרש המספר שבמכת החושך אלוהים המית רבים מבני ישראל שהתנגדו למשה ולרעיון היציאה ממצרים, שכפי הנראה סיכנו את היציאה. ברור שמדרש זה אינו מתכוון לומר שאכן היה נס אלוהי גדול, שאינו מוזכר בכתוב, ובו מתו בבת אחת מאות אלפים מבני ישראל. אבל מדרש זה כן מבטא את מחשבת התנא, שהיה ציבור משמעותי שהתנגד ליציאה. ציבור מתנגד זה, אולי גם היה עלול להסית מתלבטים רבים שיתנגדו ליציאה, ולכן לדעת התנא, היה ראוי שייעלמו.
כתוב: "ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן." (מכילתא, בשלח, פ', יג). אמרו המתלוננים למשה בים סוף – "היינו מצטערים על שעבוד מצרים, מיתת אחינו באפלה, קשה לנו משעבודנו במצרים". אותם כתות לא נוצרו בבת אחת על הים, אלא יש להניח שמחשבת התנא הייתה שוב לבטא את הקרעים והמחלוקות בעם שהיו קודם ליציאה ממצרים. אחת הכתות המתוארות במדרש, חשבה שאולי שיש כדאי לנצל את חולשת מצרים ואת מעמדו החזק של משה בעם המצרי ובחצר המלכות, ולעשות מלחמה עם מחנה פרעה ולשלוט במצרים. נראה היה להם, שזה מהלך הרבה יותר נבון מאשר ללכת כל העם לארץ כנען, ללא תמיכה כלכלית מספקת, ולהילחם בארץ לא מוכרת נגד ערים מבוצרות, שתושביהם ילחמו בעזות נפש על מולדתם. נראה שגם פרעה חשב אולי מחשבה דומה. לכן כאשר הוא רואה שבני ישראל נעים לכוון מצרים, הוא חושב שמטרת היציאה למדבר הייתה לשמור על הנשים, הטף, והצאן שלא יפגעו במלחמה, והגברים המזויינים בנשק באים לקראתו.
אפשר להוסיף לכל המחשבות הללו את השאלה, האם היו רבים מבני ישראל שסברו כמו שאמר משה כל העת לפרעה, שיוצאים לשלושה ימים וחוזרים. האם יתכן שמעל שני מיליון בוגרים מבני ישראל ידעו שאין שום כוונה לחזור למצרים, ופרעה ומרגליו לא ידעו על כך? הרי זה כשל מודיעיני גדול? אם אכן היה הדבר כך הרי זה מתווסף לבעיות שהוזכרו, שהקשו על ההחלטה לצאת בלב שלם ולברוח ממצרים, על מנת לכבוש את ארץ כנען.
אז לאיזה מהסיעות השונות הייתי בוחר להשתייך, והאם באמת הייתי יוצא ממצרים בלב שלם??
