נושא התשובה של העם מוזכר בפרשת ניצבים בכמה פסוקים. "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו", "כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". יש מפרשים למשל הרמב"ן שלומדים מפסוקים אלו שמצוות תשובה היא אחת מתרי"ג מצוות. הרמב"ם לא מונה את מצוות תשובה כמצווה נפרדת, כי כפי שהוא מסביר בשורש הרביעי בהקדמה למניית המצוות בספר המצוות, זוהי מצווה כללית. כל מצוות התורה נועדו לשפר את דרכי התנהגותנו, כל המצוות נועדו לתשובה.
"במורה נבוכים" המסר המרכזי הוא ייעודו של האדם להתקרב בצורה אמתית אל השם יתברך. הדרך לכך, שהרמב"ם מטווה בכתביו, היא לאזן מידותיו, לשפר את התנהגותו המוסרית, ולהשכיל באמת את דרכי האלוהים (למשל מ'נ, א, נד). ההליכה בדרך זו, כולל קיום מצוות התורה היא תהליך התשובה, בו אנו ראויים לעסוק כל ימנו.
הרמב"ם מדגיש בהקדמתו למסכת אבות, ובהלכות תשובה את העיקרון של הבחירה החופשית של האדם. גם במורה נבוכים הוא כותב שעיקרון הבחירה החופשית הוא "יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים אחריה". לעיתים קרובות יש דברים המונעים מאתנו לעשות דברים במישור המעשי, אבל במישור הפנימי, מה יחסנו לחיים, ובהחלטות מוסריות – בהחלטה איך נגיב בתוך מציאות נתונה שאי אפשר לשנותה, תמיד נשארת החרות של הבחירה (ויקטור פרנקל).
בפרשת כי תבוא, הופיעו הטוב והרע, הברכה והקללה כשני מצבים קיצוניים מנוגדים, כשני הרים נגדיים, הר גריזים והר עיבל, שהבקעה מפרידה ביניהם בצורה מוחלטת, והעונשים לעבר הר הקללות הרע, קשים ומפחידים. אך האם תיאור זה משקף את המציאות האנושית, והאם זוהי צורת המחשבה של התורה ושל חז"ל, הידועה בחתירתה למחשבה מציאותית? האם כך שופט השם יתברך את האדם הפרטי ואת הכלל, ומחלקו באופן מוחלט לשתי מחנות, טובים ורעים, בני אור ובני חשך?
נדמה לי שמה שהשם יתברך מתעניין ושופט על פיו, היא אפשרות השיפור והתיקון. במילים אחרות אפשרות התשובה של הפרט והכלל. לעתים הפרט או הכלל נמצאים במצב של תהליך מתדרדר של המצב המוסרי אמוני שאין לעצרו, או שיש מצב של סגירות, של קיפאון וקיבעון מחשבתי נפשי והתנהגותי. מצבים אלו אינם מאפשרים הולדת מצב חדש, שהקב"ה מכוון אליו, מצבים אלו החסומים לתשובה, עלולים לגרור מאורעות קשים. אבל נראה, שאם אפילו המצב העכשווי לקוי, אבל ישנו פוטנציאל לתהליך של שיפור, המלווה במודעות עצמית, ויכול להביא בחירות אישיות ולאומיות טובות, אזי יכול הדין האלוהי להתהפך לחסד.
ברור שאין לצפות שיחיד, עם, ואנושות שלמה, יכולים להגיע למצב של שלמות של "לאהבה את השם אלוהיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו" בזמן קצר. זה תהליך של דורות רבים ואצל היחיד תהליך רב שנים, ואולי של כמה מהלכי חיים. הרמב"ם במורה נבוכים מדגיש עיקרון זה, בדבריו על מצוות הקורבנות (חלק ג, לב). אם כך, אנו נשפטים היחיד, העם והאנושות, בין ברמה הכללית ובין ברמה האישית, האם אנו נמצאים בתהליך מתמשך של שיפור, של תשובה.
על ראש השנה, כותב הרמב"ם במורה: "ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערת בני האדם מתרדמתם הדתית ולכן תוקעים בו בשופר" (מ'נ, ג, מג, 7). ובהלכות תשובה הוא כותב: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם…" (הלכות תשובה, ג, ד). נראה מדבריו שיעד התשובה הוא זכירת הבורא.
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן. מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם" (הלכות תשובה, ז, ג).
הרמב"ם מסביר בכמה מקומות במורה, שהדרך להתקרב באמת לבורא, מחייבת את תיקון המידות. הוא מסביר כי בדרך לברור תורת האמת יש סכנה שהמבנה הלקוי של נפשנו יקרין על "האמת" (המעוותת) שאותה נבחר לאמץ. אם כך שיפור המידות להשגת נפש מאוזנת אינה שייכת רק לתחום היחסים שבין אדם לחברו, אלא היא נחוצה לברור האמת. בנוסף לכך, אם המידות הקשורות ליחסים עם הזולת או בן הזוג והילדים, לקויים ומבוססים על כוחניות, חוסר תקשורת, וקושי להבין את צרכי הזולת השונה מאתנו, אין לצפות שהקשר עם השם יתברך המופשט יהיה שונה.
תהליך הגברת המודעות, והניסיון לשפר דפוסי התנהגות לא טובים שלנו, דפוסים הבאים לביטוי לעתים גם בזוגיות, ביחסנו לילדנו וביחסנו לזולת, מחברים ועד למנקי המדרכות, הם לדעת הרמב"ם תהליך של תשובה אל השם. שיפור דפוסי התנהגות אלו הוא תהליך שקשה לשנותו באופן מידי. שיפור המידות הנפשיות הוא תהליך מתמיד, שלעיתים אפילו מזיק לנפש לשנותו באופן מידי. במצבים שבהן הנפש חורגת באופן קיצוני מהאיזון שעליו מדבר הרמב"ם, הוא ממליץ בשמונה פרקים, להיעזר בחכם נפשות.
תקיעת השופר באה לעורר אותנו ולחזק את רצוננו לבחור בדרך של תיקון המידות, ובדרך של לימוד ובירור האמת. אם לא נתעורר ונחזק את רצוננו, שיהיה מבוסס על טעמים עמוקים, שקשורים לברור תכלית חיינו, יקשה עלינו להתמיד בתהליך של שיפור המעשים – תהליך התשובה, שדורש לא פעם התמודדויות קשות.
על הפסוק: “וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו” (בראשית כב, יג), כתוב במדרש: “מלמד שהראה הקב”ה לאברהם אבינו את האיל ניטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר. אמר הקב”ה לאברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ונסבכים בצרות, וסופם להיגאל בקרניו של איל”. קרני האיל הן החלק הקשוח, חסר הגמישות, בגוף האיל ולכן הן אלה שמסתבכות בסבך. הקרניים מסמלות את אותם דפוסי התנהגות שליליים ואת קושי העורף של עם ישראל, שבאופן קבוע מסבכים את העם בצרות ובעוונות. כדי לבסס תהליך תשובה ארוך ומתמשך, צריך לקנות הרגלים חדשים החותרים לקדושה (רמב"ם, שמונה פרקים). כנגד חיי החומר וסביבת תרבות העבודה הזרה, יש צורך להתחבר להרגלי קדושה, שהם הרגלי קיום המצוות ולימוד התורה. התגלות האיל האחוז בסבך מבטאת את ההבנה החדשה של אברהם בצורך במצוות מדוקדקות, שמטרתן ליצור הרגלי קדושה שיביאו לתיקון אותם דפוסים נוקשים, שכל חברה אנושית רב-גונית מפתחת. דרך דתית זו, המתבטאת במצוות וחוקים מדויקים ומפורטים, קשורה ויונקת משורש הדין של יצחק.
ידוע המדרש על הפסוק בתהילים – "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו – " תקעו בחדש שופר. רבנן אמרי חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם ואני מכסה על עונותיכם" ונראה לי שהמדרש מבטאשהשם מתעניין בתהליך התשובה, ואדם או ציבור הנמצאים בתהליכי שינוי, השם מכסה עוונותיהם. המדרש מתאר שני תהליכים. אחד שיפור המעשים, שכולל התבוננות מתמדת על עמדות, מחשבות, והתנהגויות ושכלולם המתמיד בכוונים אותם כבר בחר האדם בעבר. התהליך השני – חידוש המעשים, הוא תהליך מתמיד של בדיקה של כוונים חדשים, פריצות דרך, התמודדות עם יציאה מדפוסים שנוח לי בהם ובדיקה מתמדת האם המציאות מזמינה ולפעמים דורשת שינויי כוון.
בסוף פרשת ניצבים כתוב הפסוק נפלא "…החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים…". החיים פרושם התפתחות , התחדשות וצמיחה בלתי פוסקים, לעומת הקיבעון של המוות. ובחרת בחיים – אדם המשתדל לעסוק תמיד בשיפור מעשיו ובחידוש מעשיו ורואה בכך משימת חיים, בוחר בכך בחיים והזקנה הפנימית מתרחקת ממנו.
התקיעה בשופר בראש השנה, בעיקר התקיעה הארוכה יכולה לעזור לנו להתחבר לרצון הפשוט, לשינוי ושיפור חיינו. תקיעת השופר יש בכוחה להפיח חיים בקרן הנוקשה של דפוסי מחשבה והתנהגות שלנו, ולהביאנו לבחירה בחיים. כדברי הרב קוק – "בן אדם עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך… , יש לך כנפי רוח כנפי נשרים אדירים . דרוש אותם וימצאו לך מיד".
שנזכה כולנו לשנה של חיזוק הרצון לשיפור המעשים וחידוש המעשים.
