“ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת”- וכותב הרמב”ם במורה נבוכים את הסיבה לכך: “מפני שההמון לא יכובד אדם אצלם בצורתו האמתית, אלא בשלמות אבריו (אין כוהן משרת בקודש אם יהיה בעל מום) ויופי בגדיו, והכוונה בכך שתהיה לבית המקדש, הגדולה והתפארת בעיני כולם” (מ’נ, ג, מה). ומדרש הספרי מדגיש, שעל אף יופיים של הבגדים, לא לבש אותם אהרון לשם כבודו, אלא אך ורק כמקיים גזרת מלך, והרמב”ם מציין זאת כהנחיה גם לכוהנים הגדולים בדורות הבאים (ספר המצוות, מצוות עשה, לג). טעם זה שמביא הרמב”ם לפרטי הבגדים, הכוללים את החושן והאורים ותומים, מבטא את גישתו המרחיקה כל הבנה, כאילו יש סגולה מאגית בבגדים עצמם, מעבר ליופיים והיותם מעוררי כבוד.
ר’ אברהם מתייחס לביטוי המופיע כמה פעמים בפרשה – למלא את יד אהרון ובניו – “ובגדי הקדש אשר לאהרון יהיו לבניו אחריו, למשכה בהם ולמלא בם את ידם” (שמות כט, כט). הוא אומר שכוונת הביטוי הוא, שייעוד הבגדים והרמזים שבהם, היה לכוון ולעודד את הכוהן לקנות שלמות רוחנית, שלמות המידות והמעשים, שהידיים מסמלות.
חז”ל ראו בכלל הבגדים המוזכרים בתנ”ך ובמדרשים בהקשרים שונים, ביטוי למידותיו של האדם, הבגדים הם סמל לביטוי החיצוני של האדם. כך למשל רואה הזוהר את המעיל שעל פי הכתוב תפרה חנה לבנה שמואל הנביא, כסמל לשלמות המידות שהקנתה לו. אותו המעיל הוא גם המעיל אותו עוטה שמואל בחזונו של שאול אצל בעלת האוב, שכן שלמות המידות קשורה לעיצוב הנפש שאינה אחוזה בגוף, והיא הנשארת לאחר המוות.
בגדי הכוהן הגדול, מבטאים רעיונות שעוזרים לו לכוון עצמו, לזכות במעלות המידות ובמדרגת רוח הקודש, ולהכשירו לייעודו העליון – לייצג את כלל ישראל לפני האלוהים.
ציץ הזהב שעליו היה כתוב על פי חז”ל “קודש להשם”, שהיה מולבש על מצח הכוהן הגדול, מזכיר לכוהן, שתכליתו להיות קודש להשם. אם היה לובש תפילין של ראש (שאינם כלולים בלבושו), היה זה מזכיר לו את ייחוד השם, ושעליו לכוון מעשיו להידבק בו באהבה ויראה. צליל הפעמונים שעל שולי מעילו היה מעורר אותו לכוון מעשיו אל הקדושה בעת עבודתו, ושני אבני השוהם עליהם היו חרוטים שמות השבטים מעוררים אותו לאחריות המונחת על כתפיו לייצג את כלל ישראל לפני האלוהים. שמות השבטים היו כתובים על שני האבנים בצורה מאוזנת, ללא שום חלוקה המפרידה בין בני לאה, לבני רחל, ולבני השפחות. אולי היה זה כדי לעורר את הכוהן להזדהות עם כלל השבטים במידה שווה.
האורים ותומים
החושן שהיה תלוי על חזהו של הכהן הגדול, היה כידוע משובץ בשנים עשר אבני חן שונות, שכל אחד מהן יצג שבט. על כל אבן היה רשום שמו של השבט. למה להתאמץ ולשים אבני חן שונות, שחלקן ודאי נדירות? האם לא היה עדיף, שכל האבנים יהיו זהות, וישדרו לרואה את חשיבות האחדות בעם?
אבל רואים שמבנה אבני החושן כפי שהתקבל בנבואת משה, דווקא מדגיש את החשיבות של המבנה השבטי המורכב. השוני בסוג אבני החן, מחדד בצורה סמלית את ייחודו של כל שבט ואת השוני המנטלי המהותי משבטים אחרים.
כל הרואה את הכהן הגדול והציץ על ראשו, שעליו היה כתוב על פי חז”ל “קודש להשם”, ועל חזהו החושן, היה מבין, שאותו הציץ מחבר בין כל אבני החושן. לאור החזון הגבוהה, קודש להשם, המתנוסס מעל המבנה השבטי, יש לרתום לבניין האומה שכם אחד, את הכוחות השבטיים השונים. מבנה שבטי זה הוא יסודי בנפש האומה, וכל אחד מחלקי הפאזל הזה הוא בעל חשיבות. גם בני יעקב בשעתו, עברו תהליך של הבנה ותשובה לגבי זה. הם הבינו שלמרות המתחים העצומים בהשקפות, הנובעים ממנטליות שונה, אי אפשר להרחיק ולחסל אחד מהשורשים. כשבני יעקב פוגשים את יוסף במצרים, הם אינם אומרים אחד עשרה אחים אנחנו. הם אומרים שנים עשר אחים אנחנו והאחד איננו. כלומר שהאחים הכירו בכך שבשלמות מפת השורשים היסודית של העם, היה חסר מרכיב של מנטליות.
בחושן אותו היה מרכיב הכוהן על חזהו, היו משובצים אבני חן שונות, ועל כל אחד מהן היה חרוט שם אחד השבטים. על פי חז”ל, באבן האודם מעל שם ראובן היה חרוט בכתב דק – אברהם, יצחק ויעקב, ובאבן הישפה, תחת השם בנימין היה חרוט “שבטי יה”. תוספות אלו השלימו את כל האותיות העבריות שהופיעו בשמות השונים שהיו חרוטים על אבני החן שבחושן.
יש מפרשים הסוברים שהאורים ותומים היו האבנים היקרות המשובצות בחושן. כאשר הכוהן הגדול היה נשאל, היו אותיות שבשמות השבטים מנצנצות כאורים, בתודעת רוח הקודש של הכהן הגדול. הוא היה קורא בהם אמיתות-תומים, ולכן נקראו אורים ותומים. אם כן כל אות ואות בשמות השבטים הייתה חשובה, וכך באותיות שמות השבטים ובתוספות שנחרטו – אברהם, יצחק, יעקב, ו – שבטי יה מופעים כל אותיות השפה העברית. שתי התוספות גם כן מביעים רעיון חשוב. שמות האבות שהיו חרוטים על אבן ראובן בכור הבנים מרמזים על המקור המשותף של השבטים. הביטוי שבטי יה, שהיה חרוט על האבן של בנימין, צעיר האחים מבטא את החזון המשותף.
יש מפרשים אחרים הסוברים שהאורים ותומים היו דבר נוסף, נפרד מהחושן, כפי שמשתמע מלשון הפסוק: “ונתת אל חושן המשפט את האורים ותומים” ומביא רש”י מחז”ל, שהיה זה קלף עליו כתוב השם המפורש, והיה מונח בקפלי החושן.
הרמב”ם מתאר את התהליך בו היה הכוהן הגדול נשאל על ידי מנהיגי העם, שאלות הנוגעות לכלל ישראל. אמרו חז”ל שהמלך או נשיא בית הדין, היה עומד מאחורי הכוהן הגדול שפניו אל ארון הקודש, ושואל אותו שאלה שתשובתה תהיה במילה אחת: “ומיד רוח הקודש לובש את הכהן הגדול, ומביט בחושן ורואה בו במראה נבואה, עלה או לא תעלה (למלחמה) באותיות שבולטות מהחושן כנגד פניו” (הלכות כלי המקדש, פרק י, יא). מוסיף ר’ אברהם בפירושו: “ואין נשאל אלא כהן גדול ששורה עליו רוח הקודש, דוגמת אלעזר ופנחס, ומפני זה היו האורים ותומים בבית שני רק לשם הצורה החיצונית, לא לתכלית פנימית כהודעה בהגדת עתידות”, שכן לא היו כוהנים גדולים בעלי רוח הקודש בבית שני (וכך כותב גם הרמב”ם שם הלכה י’).
אם כן לא הייתה שום סגולה או נס באבני החושן עצמן. הגדת העתידות תלויה הייתה במדרגת רוח הקודש של הכוהן הגדול, שנקנתה על ידו בעבודה פנימית לתיקון המידות וקניית המעלות השכליות. אבני החושן ועמידתו מול הארון, היו כלי לעוררו למדרגה זו, בה היה רואה בחזיון נבואי את האותיות שחקוקות על אבני החן שבחושן, מנצנצות על פי סדר כל שהוא שבו הוא היה קורא את תשובתו. לדוגמא, אם היה הכהן נשאל האם לצאת למלחמה, הוא היה עונה עלה – לצאת למלחמה, או אל תעלה. אם היה רואה בחזיונו נצנוץ ב – ע' בשמעון , ל' בלוי, ה' ביהודה היה אומר עלה (ראב"ם).
רואים שבפרשות העוסקות במשכן יש כמה רמזים בולטים שעוסקים בחשיבות המבנה המורכב של האומה הישראלית. הרכב חברתי שאין בו אחידות דוגמתית, אותה אפשר למצוא בעיקר במשטרים בעלי אידאולוגיה צרה עם נטייה חזקה לרודנות ולשטיפות מוח. מבנה רב מנטליות ודעות זה ,עדיף מאחידות, אך הוא דורש קבלת השונה, דו שיח אתו, ויכולת לימוד כל סיעה מחברתה.
כבן קיבוץ של פעם (נאות מרדכי שבעמק החולה), אני יכול להעיד שלולא החזון הקיבוצי שהתנוסס למעלה מחיי המעשה היום יומיים, לא היינו יכולים לשרוד את אין סוף הוויכוחים ופערי הדעות שהיו באספות הקיבוץ ובוועדות השונות. כול מהלך שצריך היה להחליט לגביו ולבצעו, היה לא פעם מלווה בוויכוחים רבים, והמאמץ המתמיד לדו שיח, היה מרכיב מרכזי בחיי הקיבוץ.
בתחילת שנות החמישים היה אירוע טראומתי בתנועה הקיבוצית. תנועת הקיבוץ המאוחד נגזרה לשתיים בגלל עימותים פוליטיים חריפים. היו קבוצים בתנועה, שהתפרקו או נגזרו לשתיים, ובאחרים היו עימותים קשים ואף אלימים בין חברים ממייסדי הקיבוץ, ורבים מהמייסדים נאלצו לעזוב את קיבוציהם.
קיבוץ נאות מרדכי היה היחידי שבתקופת הפילוג, החליט לשים את החזון השיתופי המוסרי, מעל המחלוקות הפוליטיות, ופרש מהתנועות הקיבוציות (סופר לי שמשפחתי הייתה בין המובילים למהלך זה). נראה לי שחשוב ללמוד מכך לגבי עיצוב העתיד הצפוי לנו.
