אם הייתי במצרים, האם הייתי נגאל?
"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך אנו אומרים כולנו בקריאת ההגדה. האם הדבר הוא באמת כה פשוט? אם היינו שם, האם היינו יוצאים? ברצוני להדגיש את חווית הדילמה הקשה, במיוחד לנו, עם ישראל, הספקנים והעקשנים… לצאת או לא לצאת ממצרים? .
המהר"ל בספרו גבורות השם (פרק ג), מדייק ואומר שיש בפסח ולא רק בפסח, עניין מיוחד להדגיש את עצם היציאה עצמה ממצרים, בנפרד ממכות מצרים ומהנסים שנעשו לישראל. הוא מביא מדרש המשווה את הוצאת עם ישראל ממצרים, לצורף זהב המוציא ביד חשופה את הזהב החם מתוך הכור וגם לרועה השולף את העובר ממעי הבהמה, בהמלטה שהסתבכה. נראה משתי הדוגמאות שמצייר המדרש, שעם ישראל התקשה לרתום עצמו למהלך היציאה ממצרים. כלומר שעצם ההוצאה, גם אחרי הכנעת פרעה והסכמתו ליציאתם, דרשה התערבות אלוהית נוספת חריגה. נראה גם שלמרות שבשתי הדוגמאות מדובר על תהליכים שטרם הושלמו מצד הטבע, הרי כל דוגמא במדרש מתייחסת לקושי אחר בשליפת ישראל מתוך מצרים. אנסה לבדוק כל אחד משתי הדוגמאות.
בדוגמא הראשונה, עם ישראל במצרים משול לזהב המעורב בסיגים בתוך הכור החם. ידוע שמצרים הייתה לעם ישראל כמו כור היתוך שחיבר אותם יחדיו והפריד אותם מהסיגים. כלומר מקבוצות אנשים שחיבורם לישראל לא התאים ומהשפעותיהם הרעות. אבל בצורה טבעית, יש חיבור בין הזהב לסיגים המתבטא בקשרים רגשיים, ומשפחתיים. אולי קשר למשפחות מצריות מנשואי תערובת, ואולי גם בני משפחה ישראלים זקנים מאוד ונכים או בני משפחה אחרים שהחליטו לא להצטרף למסע. גורמים אלו הקשו על היציאה המהירה ממצרים, שפירושה היה ויתור על אותם ציבורים, והיו ישראל צריכים עזרה אלוקית על מנת להכריע ולהצטרף ליציאה בחיפזון ממצרים.
הדוגמא השנייה המתארת רועה השולף את העובר ממעי הבהמה, מתייחסת לכך שכל החיות החומרית של ישראל הייתה קשורה למצרים (הבהמה). להעז להיפרד מהמערכת החמרית המצרית, ולצאת לחיים עצמאיים, ועוד במדבר, היה קשה מאוד ולכן היה צריך לכך עזר אלוהי. בנוסף לכך המדרש מתייחס לעובר ולא לוולד, כלומר למצב שהעובר עדיין לא בשל לגמרי ללידה טבעית. האם עם ישראל, אחרי מנהיגות קצרה של פחות משנה של משה, שגם אם התגעגע לסיום סבל העבדות, האם ראה עצמו כישות לאומית נפרדת, השואפת לעצמאות מדינית בארץ כנען?
לפי הבנתי כוונת המדרשים היא, שעם ישראל במצרים היה בטשטוש מוחלט של הזהות העברית. זהות שנבנתה בעם במשך שנות העדנה שהיו באוטונומיה שבארץ גושן, בהן חונך העם על ידי בני יעקב ללכת בדרך השם של האבות. עם ישראל התרגל לעבדות, נטמע בתרבות מצרים, וכלל לא השתוקק לצאת ממצב העבדות ולבנות מחדש את ייחודו כעם השם. לולא הרצון האלוהי ופועלו, לנתקו מחבל הטבור המצרי ולהוציא את ישראל מעבדות מצרים, הרי שמדרך הטבע היינו אנחנו ובנינו עדיין עבדים במצרים. הבנת מסר זה שמדגיש המהר”ל, נראה לי שגם מבליט ומבהיר שגם יציאתנו מהגלות הארוכה ושיבת ציון בעת החדשה הן פרי מוחלט של הרצון האלוהי.
קושי נוסף בהחלטה לצאת ממצרים היה ההתנגדות להנהגת משה רבנו. אין ספק שכאשר משה מגיע לעם אחרי מעמד הסנה ומבשר להם את דבר ה' לגבי הגאולה הקרובה, נשאלו שאלות רבות, וקשה היה לעם לקבל את אותה בשורה מכמה פנים: קודם כל קשה היה לרבים לקבל את אישיותו של משה, שבא מבחוץ ולא ישירות מתוך העם. ראינו זאת כבר כאשר אותם שני נצים יהודים ברשעותם, אינם מקבלים את משה, וזאת למרות היותו נסיך מצרי, ורואים בו זר המתערב בענייניהם. ייתכן שהתורה הביאה לנו סיפור זה כדוגמא לבעיה שאפיינה חלק גדול מעם ישראל, שלא היה מוכן לקבל את הגואל כאשר הוא בעל חזות מצרית, ואינו מתאים לצפיותיהם. גם תופעה זו חזרה על עצמה בדורות הקודמים, והתבטאה במחלוקת קשה בעם סביב ההתנגדות לתנועה הציונית, מחלוקת שתוצאותיה היו הרות גורל לעמנו.
קושי נוסף לקבל את בשורת משה טמון היה בהשתקעות בני ישראל בעבודה זרה במצרים כפי שכותבים חז"ל וצריך להבין מה היה ההבדל בין הבשורה של משה לאמונות העבודה הזרה. התפיסה האלילית אינה תופסת את האלים כפועלים בהיסטוריה מתוך מחשבה של רצף ושל תכלית , אלא כמאבקי כוחות מקומיים בין אלים שונים. משה רבנו מחדש לעם חידוש גדול אותו קיבל במעמד הסנה: אלוהות הפועלת בתוך ההיסטוריה, בתוך הזמן. "אהיה אשר אהיה"- הא-ל המתבטא בתוך המאורעות: ובעשרת הדברות – האל המתגלה במעמד הר סיני שהוציאך מארץ מצרים, כחלק מתכנית היסטורית ארוכת טווח לתיקון האנושות.
קושי נוסף בהכרעה האישית של כל אחד מבני ישראל להצטרף למשה רבנו ולצאת ממצרים אל הבלתי נודע, הינו הפסקת העינוי והעבודה הקשה במהלך שנת המכות כפי שמתואר במדרש. באותה שנה נוצר מצב אותו מתאר הפסוק "וייתן ה' את חן העם בעיני מצריים, גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". במצב זה ייתכן שהיו כוחות שונים בעם. חלק רצו לנצל את המצב הנוח ולהיטמע במצרים, לחזור למצב קודם השעבוד בו הייתה להם אוטונומיה בארץ גושן. חלק אקטביסטי יותר סברו שזה הזמן להשתלט על מצרים, מולדתם מזה 210 שנה, ולהמליך את משה רבנו. זה אגב היה אולי גם חששו של פרעה. הוא אולי חשש שעם ישראל יוצא ממצרים לשם התארגנות צבאית, על מנת לחזור אליה ולכבשה, ולפנות את הנשים והילדים מאזור הלחימה.
המדרש מספר על ארבע כתות שהיו בעם לפני קריעת ים סוף, הם ודאי היו גם במצרים. החלוקה לקבוצות מתנגדות בעם, מקשה על הפרטים לזהות תהליכים עדינים. המצטרף לסיעה, נאלץ להקצין עמדותיו כדי לחדד את התנגדותו לקבוצות אחרות בעם. המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק לה) מביא מדרש האומר שלפני בוא הגאולה תהייה האמת נעדרת. כלומר שנעשית האמת עדרים עדרים והולכת לה. כל עדר מנפנף בפיסה חלקית וקטנה של אמת, מבצר אותה באידאולוגיה המתנגדת ומבדילה אותו מעדר אחר. מצב זה על פי המהר"ל הוא העדר מוחלט של האמת. מצב זה מקשה על העם להקשיב ולזהות את הדפיקות בדלת של הרצון האלוהי (שיר השירים), שלא מתאים לפיסות האמת שהם מנפנפים בה.
אני מתאר מצבים היפותטיים אלה כדי להמחיש שההחלטה לצאת או לא לצאת לא הייתה קלה כלל ועיקר. את השורש לכלל העיכובים השונים רואים חז"ל ביצר הרע, בגאווה ובחומריות המבוטאת בצורה סמלית ע"י החמץ. הדרך היהודית כידוע אינה מדריכה למלחמת חורמה ובחיסול יצר הרע של האדם מיסודו, אך באותה עת היסטורית שבה מהלכי הגאולה מתגלגלים במהרה כל מי שעוכב ע"י יצר הרע שלו מלהצטרף למשה, החמיץ את הרכבת ולא זכה לקשור עצמו ליעוד הישראלי לדורות.
בשיר השירים מתואר המצב הטרגי בו הקב"ה מוכן ורוצה להיפגש עם האהובה שהיא כנסת ישראל ולהושיע את עמו, והאהובה אינה מזדרזת למפגש. עדיין לילה, ליל הגלות. והאהובה, היא רדומה – "פשטתי כותנתי איככה אלבשנה". היא אינה מזדרזת להירתם לתהליכי הגאולה המתפתחים במהירות. אבל יש עיתים בהיסטוריה שמיועדים לשינויים מהירים, הזדמנויות שלא חוזרות, והמחמיץ אותם מפסיד את הרכבת. לאותם זמנים קדמו רמזים לבואם המתקרב. הרצון האלוהי "משגיח מן החלונות, מציץ מהחרכים" ומי שלא שבוי באידאולוגיות מעכבות, או בדפוסי אמונה נוקשים יכול לזהותם. כל דיבור של משה אל העם כנביא שליח, וכן כל מכה על מצרים, הייתה נקישה של הרצון האלוהי בדלתות התודעה של העם, אך רבים סרבו להתעורר. קביעת המדרש שרוב העם לא הצטרף ליציאה ממצרים אינה סתמית (מדרש רבה, פסיקתא, ורש"י על פרק ה).
גורמים אלו הם גורמים שמופיעים בכל מצבי הגלות של ישראל ומקשים על עזיבת הגלות. הרי יש לכך גם עדות ברורה בקושי המצער, שהיה להרבה מדור השואה, לעזוב ולברוח בזמן. רק בעדותם של הקרובים אלי (אני בן ליוצאי שואה), שמעתי על קושי לעזוב נכים, לעזוב אזורי נוחות של פרנסה ושל כבוד, וגם על הקושי של בעלי אחריות והשפעה, לעזוב את הקהילות שלהם. סיבות אלו מתייחסות לאנשים בעלי יוזמה מספקת שהיו באישיותם יכולים לברוח בזמן, אך מה לגבי כל אותם חסרי האומץ והתושייה שבעבורם לעשות גם שינוי קטן בחייהם היה קשה מאוד.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ולא רק לשם זיכרון גאולת מצריים, אלא גם לשם הבנת הבעייתיות שתלווה אותנו בגאולה האחרונה. על בת פרעה שגידלה את משה כתוב במדרש רבה: “בת פרעה מגדלת את מי שעתיד להיפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד להיפרע מאדום יושב עמהם במדינה”. מסביר המהר"ל שגם משה וגם המשיח הינם התחלות חדשות שאינם המשך של התרבות השלטת, ובאות על בסיס ביטולה וחורבנה. משה שהיה גאון מצרים, בודאי לא היה תחום בידע המצרי שלא הגיע בו להישגים רבים. עלייתה של תורת ישראל על הבמה ע"י משה רבנו גדול הנביאים, הינה גם חורבנה של התרבות המצרית. תורת ישראל לא התפתחה כאיזה סעיף צדדי בחלק נידח של התרבות האנושית, אלא גדלה מתוך התרבות השלטת של אותה תקופה ועל חורבנה. גם תקופת המשיח, בגאולה לעתיד לבוא, תאופיין על פי המהר"ל בצורה דומה. גם הוא יבוא מתוך התרבות השלטת של התקופה אחר שהגיע לשיאים ואולי ילבש "בגדי תרבות אחרת" וייתכן שלא יזוהה בקלות ע"י בני הדור. מי ייתן ונדע אז, בעת שאולי תלווה בהכרעה קשה, להזדרז ולהירתם למהלכי הגאולה כפי שעשינו בעת שיצאנו ממצרים.
- המסר שהוא מרכזי בחג הפסח הוא רעיון החירות. אך האם החירות המתבטאת בשחרור מעול העבדות המצרית, גם אם תהיה מרוממת ככל שתהיה, היא התכלית היהודית הסופית?
משה רבנו מחפש תכלית נעלה יותר מאשר רק שחרור פיזי ומדיני של עם ישראל. משה אינו מסתפק בהקמת אומה שעלולה להיות בסופו של דבר ככול האומות. אלוהים אומר למשה רבנו בחיזיון הסנה הבוער: “וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה” (שמות ג, יב). כלומר התכלית של כל המהלך הסבוך של יציאת מצרים וקניית החירות הפיזית לעם ישראל הן קבלת התורה במעמד הנשגב לרגלי הר סיני. במעמד הר סיני פרץ אל ההיסטוריה האנושית משהו מהרצון האלוהי בורא העולם. החירות של עם ישראל הייתה תנאי למעמד זה, תנאי לאחריות שקבל עם ישראל על עצמו מתוך בחירה חופשית להיות מובילי הרצון האלוהי בהיסטוריה.
אי אפשר להיכנס לברית הייעוד בין עם ישראל לקב”ה, שפירושה הליכה בדרך האמת והמוסר וקניית מעלות הקדושה, שלא מתוך רוח של חירות ובחירה. מכאן ניתן להבין למה הרמב”ם ור’ אברהם בנו, אינם מקבלים את הבנת פשט המדרשים על משמעות ה”נעשה ונשמע”, וכן דברי המדרש, “כפה עליהם הר כגיגית”, שאינם מתאימים לרוח החירות. ההתמסרות מתוך בחירה לרצון האלוהים בורא העולם ונותן התורה, רצון שמקורו נבדל מהעולם ונבדל מכל השיקולים ההישרדותיים של האדם, היא עלייה במדרגת החירות.
חז”ל ראו בכוס הרביעית אותה שותים בסדר הפסח סמל לגאולה הרביעית, השגת החירות העליונה – קבלת התורה, שההתמסרות ליעדיה היא תכלית יציאת מצרים וצריך להדגיש זאת בעת סדר הפסח, כאשר מצה ומרור מונחים לפנינו.
חירות האדם אותה הציב אברהם אבינו במרכז חזונו, היא המפתח לסוג הקשר הרצוי עם האלוהים, אליו מכוון הרמב”ם במשנתו במורה נבוכים. הרב קוק מתאר בצורה נהדרת את המרכזיות של עניין החירות ברוח היהודית. הוא כותב: “החירות היא אותה רוח נשאה שהאדם וכן העם מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בו. בתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו כחיים מגמתיים (בעלי משמעות) ששווים את ערכם, מה שאין כן בבעל רוח של עבדות שלעולם אין תכן חייו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, אלא במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו” (עולת הראי”ה, הקדמה להגדה). במקום אחר במאמר הוא כותב שרוח החירות אליה הוא מתכוון היא מעבר לחירות המושגת על ידי שחרור מעול העבדות וגם עבד יכול להיות בעל רוח חירות וגם אדם חופשי יכול להיות בעל רוח של עבד.
רוח החירות הפנימית אותה מתאר הרב קוק אינה מושגת באירוע חד פעמי אלא במאמץ חיים מתמיד, שיש לו נגיעה בכל תחומי חיינו. השגת רוח החירות נוגעת לשאלה עד כמה אנו מכירים בצרכינו הייחודיים ועד כמה אנו נאמנים לעצמנו. עד כמה אנו רגישים לצורכי הזולת ולא מתנהגים כלפיו בכוחניות ושתלטנות. עד כמה אנו רוצים להשליט את דעותינו על הזולת, ולכפות עליו במניפולציות את מה שאנו חושבים שהוא טוב ונכון. רוח החירות מתבטאת גם כן בסלידתנו מכל שעבוד ודיכוי של עם אחר, או של מיעוט בתוכנו.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולא רק לשם זיכרון גאולת מצרים, אלא גם לשם הבנת הבעייתיות שהייתה בהחלטה להצטרף למשה. כל שנה ושנה צריכה להתחדש הבחינה העצמית – האם גם אני הייתי בוחר בהחלטה הלא פשוטה לצאת ממצרים, ומוותר על הדמיונות לגבי עתיד וורוד לנשארים בה? האם הייתי יוצא למסע במדבר, מוכן להצטרף תוך זמן קצר למלחמת כיבוש ודאית של ארץ מיושבת, ולעיתים עם מגבלה גופנית זו או אחרת? והאם הייתי יוצא נגרר ופסיבי, או האם הייתי גורם פעיל ומשפיע באותה עת היסטורית קריטית לגורל עמנו?
אני נוהג בביתי לקרוא לפני תחילת הקריאה בהגדה את דבריו המרגשים של הרב קוק: “להתלמד אנו צריכים איך לסגל לנו את אותה רוח גדולה של חירות […] אשר יצאה כברק נוצץ בהופעתה של הגאולה הראשונה, גאולת מצרים”. ובהמשך הוא כותב: “ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה, הפנימית, שקנינו על ידי גילוי שכינה. אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו השם יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם. בואו נא אחים אל הסדר כולנו, וייוודע לנו שהננו בני מלכים, ועם שהחירות היא גורלו הנצחי, לא עבד ישראל ולא יליד בית ולא יהיה לבז מאז אשר נשא ברמה, מיום חג חירותנו, את דגל החירות” (עולת הראי”ה הקדמה לפסח).
פסח שמח ומועיל, והרגשה טובה למשתתפי הסדר. אנחנו נוהגים לארגן את הילדים להצגה קצרה, כולל תחפושות. הם מאוד אוהבים את זה.
רוני
