חג החנוכה גם הוא מבליט את הצורך ברוח שאינה ביקורתית ושוללת מן היסוד פלגים בעם. הרמב"ם כותב באיגרת השמד שלו : "וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרת קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתייחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חכמינו ז"ל, לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם, והוסיפו בימי חנוכה "על הנסים" עד 'ורשעים ביד צדיקים"'.
משפחת חשמונאי מצטיירת כמשפחה שהצטיינה ברוח האחדות שבה, ובזכותם חזרה עצמאות לישראל. בהמשך מלכות בית חשמונאי, אחרי רצח יונתן ושמעון בני מתתיהו, הופכת ההיסטוריה של מלכות ישראל לקשה. מלאת מלחמות אחים, רציחות אכזריות על ידי האוחזים בשלטון אפילו את בני משפחתם.
מדוע ימי חנוכה הם שמונה (מקורות מעין איה על חנוכה)
"…היה דרוש לחזק את הצפייה העיקרית הישראלית, שלא תתקמץ גם היא רק בהווה, כאותה מנטליות היונית חלילה. על כן הוחלט לעשות החנוכה שמנה ימים, כלומר יום אחד העודף על ההיקף הנהוג בהווה, להורות בפועל שכל מגמותינו יגלו ויצאו לפעל רק בעתיד, כאשר יצא הזמן בכללו ממצבו השפל. אז העולם ירפא מעיוורונו ורעותיו הכלליות והפרטיות, שהוא מגמתן של ישראל, ותעודת אורו של מקדש".
נס פח השמן – לדעת הרב קוק נס פך השמן מרמז על אותה נקודה טהורה שיש באומה הישראלית, שהיא נחבאת ברוח כול אחד מאתנו, שאין האויב השולט בנו יוכל לטמא. אותה נקודה טהורה, שלא בהכרח אנו מודעים לה, יוצאת ממחבואה ומובילה תהליך שלם של התעלות העם וגאולתו. טעם נוסף הוא, הייחוד הנבואי שבעם ישראל. המנורה במקדש מרמזת לדעת פרשנים שונים לחוכמת ישראל. נס פח השמן מבטא את התופעה הנבואית, בה אור השכל מאיר יותר ומעבר לכוח השכלי שבאדם, כי הוא מקבל שפע אלוהי. למרות שבבית שני הודגשה יותר רוח החכמה הקשורה ללימוד התורה, יש לזכור שעל גדולי חכמינו תמיד שרתה רוח הקודש. רוח זו הייתה חלק בלתי נפרד ממנטליות לימוד התורה והפלפול בה. על פי בית הלל מעלים בקודש ואין מורדים, והכל מתוך געגועים להתחדשות הנבואה בישראל, כפי שכתב הרב קוק:
"ספיחי נבואות הנה צומחות,ובני נביאים מתעוררים .רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים מלאי עזוז וקודש" . לסיום הוא כותב: "ארץ שוממה תבנה, ורוח ד' אשר עליו, תחל לפעם בצאצאיו אשר נזנחו". (שמונה קבצים קובץ ד, יז)
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהדלקת נרות חנוכה
כידוע ישנה מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי סדר הדלקת הנרות. אם מדליקים חנוכייה של שמונה נרות, בית הלל אומרים שכל יום מוסיפים נר, וטעמם כי מעלים בקודש ולא מורידים. בית שמאיפוסקים שיום ראשון מדליקים שמונה נרות וכל יום מורידים נר. טעמם הוא שלומדים ממספר הפרים שמקריבים בחג הסוכות, שביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, וכול יום מקריבים פר אחד פחות. על פי חז"ל מספר הפרים הכולל שהוא שבעים פרים הוא כנגד שבעים אומות העולם שבאחריות ישראל לתקנם.
אומר על כך הרב קוק בעין אי"ה: "אמנם המבט היותר אמתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם את ייעודם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם – יקטן כוח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם יישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה – כל אלה יעברו ויבטלו". כלומר שלדעתו רומז סדר הדלקה זה, שככל שיתעלו האומות בהשפעתם המבורכת של ישראל, כך יקטנו ההבדלים הלאומים הגורמים לפירוד ולסכסוכים. אותם הבדלים בין האומות, הגורמים לשנאה, חיכוכים ומלחמות , מקורם יצר הכוחניות, אהבה עצמית, והזדון והרשעה המצויים בלאומיות העמים.
וטעמא דבית הלל 'מעלין כקודש ואין מורידין': "כלומר, הטעם היסודי מפני מה יש צורך ויש אמת בחיבה הלאומית שראוי לשים אותה בכלי טהור בשימוש התורה בישראל – מפני שהסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה, אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי. והיא מתעלה ומתגדלת באוצר הכלל תמיד בכל דור ודור, ואותה ראוי לשום לתעודה תכליתית של חפץ ד' בעולמו". לדעת הרב קוק טעמם של בית הלל הוא התמקדות בהתעלות האומה הישראלית, וזה תהליך שיש לעשותו בהדרגה, כאשר כל העת מתאמצים להעלות בקודש.
התכלית הכלל אנושית של העבודה הלאומית של ישראל
האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, אלא צריך הוא להשתדל להביא תשואה כללית לכל בני האדם אשר על פני האדמה. על כן נעשה אברהם לאב המון גויים ושרה נעשתה אם לכל העולם כולו, שהוא דבר נעלה ונשגב יותר מהצמצום הלאומי". ( עין אי"ה על ברכותסעיף קע"ד)בהמשך הוא כותב :
"(גמרא ברכות יג) אמר בר קפרא כול הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. צריך להשריש שתכלית המטרה הלאומית של ישראל אינה חוזקנו לעצמנו וכבישת עמים, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כי אם להביא ברכה ושלמות לעולם כולו. ומכיוון שסוף מעשה במחשבה תחילה, צריך (להבהיר לעצמנו) בתחילת בניין האומה, שתקומתנו הלאומית היא לשם תקנת ואהבת המין האנושי כולו " (סעיף קעה).
במידות הרא"יה במידת האהבה, הוא כותב: " אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה. אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית. השנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבא לידי רום המעלה של "הודו לד', קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, בלא אהבה פנימית ממעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם…". בהמשך הוא אומר: "אהבת האדם צריכה להתפשט על כול האדם כולו, למרות שינויי דעות, דתות ואמונות…נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים, …וללמוד כמה שאפשר את אופיים ותכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית…". למרות שרחוקים אנו ממידה זו של אהבת העמים כולם ושנאה רק כלפי הרשעה, עדיין צריכים אנו לשמר ייעד זה ולהציבו מול עיננו כחזון על.
על רקע כל מה שנאמר ועל רקע ההיסטוריה הישראלית מלאת מלחמות אחים והמריבות ההרסניות בין פלגים בעם, מה האחריות האישית של כל אחד ואחד לחתור לדו שיח מכבד עם זולת שלא חושב כמוהו? תהיה הדלקת הנרות בחג החנוכה הבא עלינו לטובה, ביטוי למנורת המקדש בה היה כל נר ונר בעל יחוד עצמי, אך כולם יצאו ונקשרו לגוף המנורה שהיה אחדותי ונעשה ככתוב, מקשה אחד. כל זמן שאנו כמו האומות מסוכסכים בתוכנו, וכל סקטור מנסה לגזול את שמן המאור של זולתו ואף לכבות את נרו, רב התיקון שלפנינו. רק אחרי תיקון רוח האומה ועילוייה, כשנגיע למדרגה אליה שאפו בית הלל, המרומזת בהארת כל שמונה הנרות באור אחד, נוכל באמת להשפיע על כלל אומות העולם, כפי שהודגש אצל בית שמאי.
