קצת לפני פטירתו קורא יעקב אל בניו ואומר להם: “הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם” (בראשית מט, ב). יעקב מדגיש את הצורך להתקבץ וליצור אגודה אחת, שתוביל את החזון האלוהי של האבות. השם יעקב קשור לעיכובו של עשו אחיו ויש בו צד של מחלוקת, ואילו בשם ישר-אל רמוזה האחדות. כך גם כתוב על הפסוק במדרש רבה: " ורבנן אמרו, צווה אותן על המחלוקת. אמר להם, תהיו כולכם אסיפה אחת….נעשו בני ישראל אגודה אחת. התקינו עצמכם לגאולה. מה כתיב אחריו, ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו' " (מ"ר, צח, ב)
מה עניינן של ברכות יעקב לבניו? חלק מהבנים אינם מקבלים ברכות אלא תוכחות, אצל חלק מהאחים מוזכרת הנחלה שבה ישכנו לאחר כיבוש הארץ, וחלקם מבורכים בצורה שיש בה ערפול וקשה להבין מפשט הכתוב את כל משמעויות הברכה.
ר’ יצחק אברבאנל אומר שעיקר הברכות הוא בירור שאותו עושה יעקב ברוח קודשו, מי מהאחים ראוי להנהגה. הרי גם הברכות שקבלו אברהם ויצחק בנבואה או ברוח הקודש, הדגישו את הבחירה האלוהית באחד הבנים, כמנהיג של העברת המסורת בדור הבא. גם במשפחת יעקב, ואחרי כן בעם ישראל המחולק לשבטים, האחדות קשורה לקבלה ולהסכמה של המנהיגות של אותו הדור. אם כן אפשר לראות את כל הברכות כמקשה אחת, המבררת מאיזה שבטים ראויים לצאת המנהיגים לעתיד לבוא.
ניתן לראות שישנם כמה אחים שהיה להם נטייה למנהיגות, ונראה לי שמדובר בעיקר בראובן, שמעון, לוי, יהודה בני לאה, ויוסף בן רחל. יעקב ברוח קודשו פוסל את ראובן שמעון ולוי מעמדת מנהיגות, והוא עושה זאת לפני כלל האחים. הוא מציין תכונות באופיים של ראובן, שמעון ולוי, הפוסלות אותם ממנהיגות. תכונות אלו גם מרמזות על בעיות שיכולות לצוץ בעתיד אצל צאצאיהם, שמקורן בבעיות שבשורש, כלומר בכל אחד משלושת האחים. לגבי לוי נשאלת השאלה, איך זה מסתדר עם דברי הרמב"ם שלוי נבחר על ידי יעקב, עוד בימי חייו, להיות ראש הישיבה בארץ גושן.
ראובן – למרות היותו בכור נפסל למנהיגות, כי יש בו צד של פחזות רגשית, שגורמת לו שלא לקבל את סמכותו ומנהיגותו של יעקב אביו. פחזות זו גרמה לו שלא לקבל את בחירת אביו, להעביר את מיטתו לאוהל בלהה שפחת רחל, ולא לאוהלה של לאה. חז”ל לא קיבלו שראובן שכב ממש עם בלהה, כפי שכתוב בפשט. זה הוא חטא עריות כבד שהיה אסור גם על בני נוח. גם לא מוזכר שאלוהים מענישו על חטא כזה. גם בפסוק הבא אחרי כן כתוב, שראובן הוא בכור האחים, ולא היו כותבים כך על ראובן, אם שכב ממש עם בלהה אשת אביו. המדרש אומר שראובן עשה תשובה, אך רוחו הנבואית של יעקב הכריעה שרוח הפחזות טבועה בו. ואכן, בעתיד יצא צד זה לידי לביטוי חריף בפרשת קורח, כאשר דתן ואבירם, צאצאי ראובן, יהיו ברשעותם מראשי המתנגדים למשה.
שמעון ולוי – נמנים בברכות כזוג, ויעקב מוכיח אותם קשות על טבעם, שבא לידי ביטוי בפרשת דינה, ושיש בו גם צד של חוסר כבוד ליעקב אביהם. אופי זה שיש בו צד כזה חריף של קנאות והתפרצויות כעס, למרות שהיה סביב עניין מבורך של כבוד המשפחה, הרי הוא הרסני כלפי חוץ – אך גם כלפי פנים, והמדרש מייחס להם את ההצעה להרוג את יוסף (אפילו עשו, על אף שנאתו ליעקב, לא חשב להורגו, בגלל שכיבד מאוד את אביו יצחק). אופי זה יביא בעתיד לביטויים קשים במחלוקתו של קורח, מצאצאי לוי, שקרא תיגר על נבואתו הנשגבה של משה, וכן בזלזולם של בני שמעון בהנהגת משה בפרשת הזנות בשיטים. כתוב בזוהר: “בסודם אל תבא נפשי (בראשית מט, ו) […] שמעון ולוי הטריחו עצמם על סוד ברית המילה, שימולו עצמם אנשי שכם. והכתוב מעיד שבמרמה עשו כך, וגם זמרי בן סלוא פגם בזה הברית […] בקהלם אל תחד כבודי – כמו שנאמר ויקהל קרח”. זלזולו של שמעון במצוות ברית המילה תתבטא לעתיד לבוא בזלזולו של נשיא שבט שמעון בטהרת הזיווג, כאשר לעיני כל העדה יחטא עם המדיינית. זלזולו של לוי בכבוד אביו, כאשר לא שאל לדעתו לפני שפעל בשכם, יתבטא לעתיד לבוא בחטאו של נינו קורח, שזלזל במשה רבנו ובאהרון.
הנטייה לניהול קשרים עם הסביבה מתוך קנאות דתית, כוחניות, והתפרצות כעס, כפי שהתבטאה בחיסול תושבי שכם בפרשת דינה, אינה מתאימה להנהגה אחראית הקשורה לחזון הרחב של תיקון לא כוחני של כלל האנושות.
הרמב"ם כותב שיעקב מינה את לוי להיות "שר החינוך" בארץ גושן. אם כך, נשאלת השאלה כיצד לא מזכיר יעקב את ייחודו של שבט לוי, שהפך להיות מרכזי בהנהגה הרוחנית של העם במצרים? על פי המסורת, שבט לוי לא עבד עבודה זרה במצרים, וממנו קמה המנהיגות הנעלה ביותר שזכה לה עם ישראל – משה, אהרון ומרים. לוי חי מאה שלושים ושבע שנים וודאי הכיר היטב את נכדו עמרם ולימד אותו את דרך השם של האבות. האם לאור תוכחה זו של רוח קודשו של יעקב אפשר לחשוב שלוי יזכה להיות ראש למלמדי תורת אביו? נראה לי שאפשר לחשוב שלוי עשה תשובה ושינוי גדול מאז נמכר יוסף לעבד, שינוי שהכשירו לקבלת תפקיד זה. אפשר גם לראות את האופי השקול והמתון של משה ואהרון מנהיגי ישראל הנינים של לוי.
עם זאת בחר האלוהים ששם דברו בפי יעקב בעת הברכות, להזכיר את חטאיו של לוי, כדי להזהיר את צאצאיו מתוצאת לוואי שיכולה להיות לקיצוניות הדתית. קיצוניות דתית שהופיע אצל לוי בצעירותו וחזרה והופיע אצל הנין שלו, אצל קורח. אחת מתוצאות הלוואי יכולה להיות זיהוי הקיצוניות הדתית עם קדושה, דבר שהביא אולי את קורח לזלזל במשה רבנו בטענה שכל קהל ישראל הוא קדוש.
יהודה –
מסומן ברוח נבואת יעקב כמי שיהיה מנהיג האחים, ומצאצאיו יקומו מנהיגי העם העיקריים. יהודה בולט בין שאר האחים במנהיגותו השקולה, וניכר שאחיו שומעים לו. רואים שיעקב סמך עליו בעניין בנימין, וגם שלח אותו למצרים ראשון, כדי להכין את מעבר המשפחה לשם. יעקב משבח את גבורתו של יהודה וכן אומר לו: “מטרף בני עלית” (בראשית מט, ט) – על פי המפרשים הכוונה שהציל את יוסף ממוות בתוך הבור. אפשר אולי גם לפרש שיהודה עלה במעלות התשובה מהמצב הנמוך שאפשר את היחס האכזרי אל יוסף. דימויו של יהודה בברכה לאריה, מרמז על גבורה ואומץ אך גם על שיקול דעת, שאין בו לא את פחזות הרוח של ראובן, ולא את מידת הכעס והאכזריות של שמעון ולוי. את הפסוק: “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים” (שם, שם, י) מפרשים חז”ל וכל הפרשנים בעקבותיהם, כנבואה על תקופת מלכותם של דוד ושלמה ועל המשכיות השררה והשלטון מבית דוד עד ביאת המשיח (וכך מפרש גם אונקלוס את הפסוק).
יוסף –
ברכתו מעורפלת בחלקה. המפרשים פרשו את חלקה הראשון של הברכה כתיאור יוסף ויופיו, תיאור שנאת האחים אליו ועלייתו לגדולה במצרים. בהמשך הוא מתברך בשפע, ועל פי אונקלוס ברוח נבואית, כי שמר בסתר את תורת אבותיו, והוא המפרנס את משפחת יעקב והנלווים אליהם בארץ גושן. הברכה מסתיימת בביטוי “ולקדקד נזיר אחיו” שהמפרשים בעקבות אונקלוס מפרשים כנבדל ומופרש מאחיו אך אפשר גם להוסיף, כראש לאחיו. בעתיד, אחרי מות שלמה, ירבעם משבט אפרים, יפצל את ממלכת ישראל, ובמשך מאות שנים תהיה מלכות אפרים מלכות עצמאית עד חורבנה. לא ברור מהכתובים מאיזה שבטים היו מלכי אפרים אבל אולי חלקם היה מבית יוסף. על פי חז"ל גם בעת הגאולה האחרונה, תופיע תקופת משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. תקופה זו מאופיינת בהקמת התשתית החומרית, לאומית מדינית של ישראל בדומה לפועלו של יוסף, שהכין את התשתית החומרית שבארץ גושן.
פרשת קבורתו של יעקב בעם רב, מדגישה את הכבוד הרב שזכה לו יעקב במצרים באחרית ימיו, שחלקו היה גם בזכות קדושתו – כפי שמשקף זאת המדרש האומר שהיה חשש שיעשו מיעקב עבודה זרה אם ייקבר במצרים. בתרבות המצרית היה פתח לזהות כאלים, אישים במדרגות קדושה כיעקב ויוסף. אין ספק שההערצה הרבה ליעקב ויוסף, הגדילה מאוד את קהל המצטרפים לאוטונומיה הישראלית שבארץ גושן, ורבים מהם הצטרפו למסע קבורתו של יעקב לארץ כנען. הכתוב מציין שהשתתפו במסע הקבורה כל בית יוסף ואחיו וכל בית אביו. ביטויים אלו מזכירים את הביטוי כל בית אברהם, שהרמב"ם מפרש ככל אלו שדבקו בדרכו. ניתן לחשוב אם כן, שבאותה העת, כבר הצטרפו אלפי מצרים לאוטונומיה בגושן.
בהלכות קריאת שמע אומר הרמב”ם דבר יפה (על פי המדרש): “מסורת היא בידנו שבשעה שקיבץ יעקב את בניו במצרים בשעת מיתתו, צוום וזרזם על יחוד השם ועל דרך השם ושאל אותם, בני שמא יש בכם פסלות, מישהו שאינו עומד איתי ביחוד השם? […] ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד. כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, ה’ אלוהינו ה’ אחד. פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” (הלכות קריאת שמע, א, ד). המדרש מדגיש בסופו, את כבוד מלכותו של השם יתברך. כמו שבעולם הטבע מלכות האלוה מתבטאת בהרמוניה ואחדות, כך צריכים לשאוף כל האחים לפעול באחדות (ולאו דווקא באחידות). וכמו שהאלוהים פועל בחכמה ובשיקול דעת, מתוך מחשבה לתיקון העם לטווח הרחוק, כך גם מנהיגי ישראל צריכים לפעול. מסורת זו שמביא הרמב”ם אינה אמירה של קבוצת ילדים, אלא אמירה חזקה ומשמעותית, המעידה על הצלחתו של תחילת המסע של עמנו הצעיר. מרכבת האבות סימנה את הדרך ונתנה את התנופה, אך מעכשיו תעבור האחריות במלואה לעיצוב תחילת התהליך לבני יעקב, שימשיכו לבסס ולתת ביטוי לכבוד מלכותו של השם יתברך לעולם ועד.
