בירור מושג הקדושה ושורשי המחלוקת בין אנשים
כאשר קוראים בפרשה את טענותיהם של קורח ועדתו כלפי משה הקדוש והעניו מכל אדם, אי אפשר שלא להתכווץ ולהזדעזע. צריך להתבייש בכך שקמו מקרב עמנו אנשים, שאחרי כל מה שראו מגדולתו של משה ומצניעותו הרבה, העזו להאשימו בכך שיש בו תאוות מנהיגות ושררה. כיצד העזו אותם אנשים למרוד במשה לאחר כל הטובה שהשם בחר להטיב דרכו לעם ישראל? איך לא קיבלו ברשעותם וקנאתם, שמשה מינה את עצמו למנהיג ואת אהרון אחיו לכוהן אך ורק כי ציית לציווי האלוהי שהורה לו על כך? רואים בהמשך, שכל העם היה שותף במידה זו או אחרת לפקפוק במנהיגות משה. העם לא הפנים שכל מעשיו של משה הם על פי השם יתברך, והאל הוא המעניש ומחולל את הניסים.
משה מתמודד עם המרד שהנהיג קורח בדרך מיוחדת. הרי בתרבות השלטונית של אז, וגם היום בהרבה עמים, המנהיג היה מחסל מיד את מנהיגי המרד, ובטח בתקופות קריטיות ולא יציבות כמו אחרי חטא המרגלים. אך לא כך עושה משה. הנהגתו את העם הייתה מתוך ענווה וללא שום צד של תאוות שררה. משה נכנס איתם לדו שיח וגם פונה אל השם לפסוק במחלוקת ולהעניש את מי שחטא ולא את כולם.
קורח וגם דתן ואבירם היו אנשים במדרגה גבוהה. ר’ אברהם כותב בספר “המספיק” במידת הענווה, שהם מתוארים בתורה כ” נשיאי העדה, קראי מועד, אנשי שם” כלומר מגדולי העם. הוא גם מציין, שאם הם לא היו במדרגה גבוהה יחסית, הרי משה לא צריך היה ליפול על פניו ולהתחנן לשם, שלא ישעה לקורבנם. לדעתו חטאו במידת הגאווה הנובעת מקנאה. הוא כותב : “ובסופו של דבר לא נגרמה מפלתם אלא על ידי הגאווה, אף על פי שדתית הייתה“.
מושג הקדושה
פרשת קורח פותחת בטענתו הידועה של קורח “כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה’, ומדוע תתנשאו על קהל ה’“. נשאלת השאלה מה מסתתר אחר הטענה שכל העם קדוש, ומאיפה צמח הרצון לטעון כנגד הנהגתם של משה ואהרון. קל לראות שיש בטענה זו עיוות של מושג הקדושה. כאילו יש ישות רוחנית המכונה קדושה, שהונחלה לעם ישראל והולבשה עליו בהר סיני. כאילו יש קדושה שאינה קשורה למאמץ ללכת בדרכי השם, כפי שלימדו אברהם יצחק יעקב ומשה.
ישנו מדרש ידוע, המספר שקורח התריס כנגד משה בשאלות – האם טלית שכולה תכלת חייבת בציצית תכלת, והאם חדר מלא בספרי תורה חייב במזוזה (במדבר רבה, פרשה יח, ג)? המהר”ל בפירושו כותב שקורח באמת חשב שמשה יענה לו שהטלית וגם החדר פטורים, ואז יוכל להתריס כנגדו, שאם כך אין צורך בכוהן גדול. הוא מוסיף ואומר בפירושו, שהטלית מרמזת על תיקון המעשים ומסמלת את תפקיד הכוהן הגדול, והבית המלא ספרים מרמז לתיקון המחשבה וקשור לתפקידו של משה בהוראת התורה. לפי פירושו זה מתכוונים חז”ל להדגיש את הבעיה בתפיסת מושג הקדושה של קורח ועדתו. כאילו הקדושה תלויה בעניין כמותי של אביזרי קדושה. האם זה שצבע הטלית כולה יהיה תכלת, או זה שהחדר יהיה מלא בספרי תורה יועיל במשהו? האין בתפישות אלו, המעניקות סגולות קדושה לחפצים סכנה של מאגיה? ידועה עמדתו של הרמב"ם שאין קדושה מאגית בחפצים. אפילו ארון הקודש, יחודו היה בזכות הלוחות שמונחים בו, עליהם היו חקוקים עקרונות אלוהיים של אמיתות ומוסר. גם מזוזה אינה איזה אביזר קדושה השומר בצורה מאגית על הבית כפי שלעיתים ניתן לשמוע. תפקיד המזוזה להזכיר לאדם הנכנס או יוצא מביתו שהוא עומד לפני האלוה יתברך, ובכך לשמור על התנהגותו בביתו או מחוץ לביתו, כפי שכותב הרמב"ם: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם. ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא." (הלכות מזוזה פרק ו, יג).
האם ניתן לחשוב שהקדושה הניסית בה זכה העם במעמד הר סיני, היא מהות כלשהי ששינתה את טבע העם מיסודו, ואינו צריך למאמץ של תיקון מתמשך במשך דורות רבים? הרמב"ם כותב במפורש, שאלוהים אינו משנה את טבע האדם בצורה ניסית. הוא כותב: " אך את טבע בני אדם לא ישנה האלוה כלל בדרך נס…..ומפני זה באה המצווה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי את זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם יקשה על האלוה ית', כל נס ביכולתו לעשות, אלא שהוא לא רצה כלל לעשות את זה, ולא ירצה לעשותו לעולם לפי יסודות תורתנו" (מ'נ, ג, לב). לדעת הרמב"ם גם תהליך התעלותו של האדם למדרגות הנבואה, שהוא תהליך ההתקדשות, דורש זמן ותהליך יציב והדרגתי. לכן הוא לא חושב שיתכן שנביא יהיה נער צעיר (למשל ירמיהו). ברור שלדעת הרמב"ם תהליך התקדשות של עם דורש דורות רבים, למשל כפי שהוא מתבטא בעניין הקורבנות (מ'נ, ג, לב).
מעבר לכך, יש בעמדתו של קורח ערעור על ייעודו של הנביא השליח בהנהגת העם, ועל המדרגה של נבואת משה, הנבדלת מנבואת שאר הנביאים. מדרגת נבואה עליונה, שממנה נובעת גם אמיתת התורה.
התפיסה המעוותת של מושג הקדושה, קשורה להשפעות העבודה הזרה המצרית. במיתולוגיה האלילית המצרית, הכוחניות והשלטון היו מוטיב מודגש ביחסי האלים בינם לבין עצמם. עניין נוסף הייתה אמונתם הדמיונית שהאלים יכולים להשפיע על חפצים ועל האדם כוחות קדושה מאגיים, בלי קשר למדרגתו הרוחנית. כל העניינים שציינתי תואמים את תפיסת הרמב”ם בנושאים אלו, וחשוב היה לתורה ולחז”ל להדגשם.
ענייני המחלוקת
חז”ל אמרו – "איזו היא מחלוקת לשם שמיים – מחלוקות בית שמאי ובית הלל. ואיזו היא מחלוקת שלא לשם שמיים – מחלוקת קורח ועדתו". המלבי”ם אומר על כך שהיה צריך להיאמר מחלוקת קורח על משה, אלא שאותו ציבור שעסוק בקנאה ובתאוות שררה וכבוד, סופו שיהיה מלא מחלוקות גם בתוך עצמו.
חז”ל אמרו: “מחלוקת היא מפרידת השלום, ומי שחולק על השלום חולק על השם הקדוש כיון שהשם הקדוש נקרא שלום. בוא וראה אין העולם מתקיים אלא על השלום” (זוהר על הפרשה). ושלום גם מלשון שלמות, כלומר ששלמות המציאות ניכרת בכך, שכל פרטי המציאות נמצאים באחדות ועל פי חוקיות והתאמה מפליאה. כך צריך להיות גם בעם ישראל בפרט, ובחברה האנושית בכלל. התכונה של האדם לראות עצמו במרכז, ולהיות מוכן לעשות הכול עבור השררה והכבוד, היא שורש לע”ז, לשפיכות דמים ולהרבה עבירות אחרות שהיו סיבת הגלות הראשונה. כמו כן ודאי שהיא גם שורש לשנאת חינם שהייתה סיבת הגלות השנייה. המחלוקת הכוחנית ניזונה מתפיסת הע”ז שאין אחדות במציאות, אלא היא נשלטת בידי כוחות אלילים, החלוקים ביניהם ואף נלחמים זה בזה, כפי שמשקפת המיתולוגיה האלילית.
הרמב"ם דוגל בדרכו של אברהם אבינו שהיא שוללת את שורש המחלוקת של קורח ועדתו. הוא שונא כוחניות ושררה, ורואה בהם מחסום להתעלות. לגבי אחד מהתנאים לאפשרות להתעלות הוא כותב: "וכן ראוי עוד, שכבר התבטלה מחשבתו ותשוקותיו של האדם לרשות ושררה (מ'נ, ב, לו).
הוא שונא מניפולציות ודמגוגיה, אפילו אם הם לשם משיכת אנשים לדת. למשל על דרכם של חכמי דתות לעוות את המציאות ולהתאימה לדעותיהם הוא כותב: "כאשר התבוננתי בדרך זו (של הנוצרים והמוסלמים הראשונים), סלדה נפשי ממנה סלידה רבה מאוד” (מ'נ, א, עא), [1].
את השנאה והמלחמות הוא רואה כתופעות שמקורן בהעדר חכמה. “אילו הייתה שם חכמה […] היו נפסקים נזקיו של האדם כולם, לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה וההיזק בין בני האדם קצתם אל קצתם" (מ'נ, ג, יא).
והלוואי שתתפשט דרכו של הרמב"ם, דרכו המאוזנת, היציבה, מלאת חכמה וטוהר ורחוקה מדמיונות והתלהמות דמגוגית, ונזכה להתרחק מדרכו של קורח ולצמצם את המחלוקות הכוחניות בעמנו.
[1] (מנ, א’, עא)
[1] (מנ, א’, עא)
