רוב חגי ישראל (כולל יום העצמאות בימינו) הם בתקופת האביב הקיץ והסתיו, במועד נוח מבחינת מזג האוויר ואילו שמונת ימי החנוכה הם בחורף. החוויות של חג החנוכה המשפחתי והחם במהלך ימי החורף הקודרים, ממש משובבים את הנפש, והרבה זיכרונות ילדות מתוקים קשורים לחג זה.
בחג החנוכה מבלטים שני סוגי תכנים, העיקרי שבהם הוא התוכן הדתי והמשני יותר הוא התוכן הלאומי. התוכן הדתי מבליט את מאבק החשמונאים על קיום מצוות התורה, וההשגחה האלוהית הגלויה שסייעה בהצלחת המרד, כולל נס פח השמן המודגש במקורות כבסיס להדלקת נרות חנוכה.
המוטיב של המאבק הלאומי לחירות מעול הכובשים היוונים מודגש פחות במקורות, אך זכה לתחיה ולהבלטה במהלך עיצובה של תרבותנו בעידן הציוני. אפשר להעיר לגבי זה שמרד זה הצליח לא רק בגלל עוז רוחם של המורדים אלא גם מהלכים פוליטיים והסכמים שעשו יהודה המכבי ואחריו יונתן ושמעון אחיו עם היוונים וגם עם הרומאים. בנוסף לכך, היו בעת ההיא אירועים שונים שהחלישו מאוד את היוונים ששלטו באזור. כל מכלול האירועים המורכבים האלו, שהביאו בסופו של דבר להצלחת בית חשמונאי, היו מושפעים מההשגחה האלוהית, וחשוב היה לחז"ל לציין זאת במפורש בתפילת "על הניסים". מרד בר כוכבא למשל לא התחיל כהתקוממות ספונטנית של קבוצה לא גדולה. המרד הוכן בצורה קפדנית במשך תקופה ארוכה, וגויסו אליו רבים מאוד, שאומנו ללחימה, ואף צוידו בנשק. מרד זה גם לא התעורר בגלל גזרות דתיות קיצוניות של הרומאים, וגם לא סבל מתופעת המתייוונים הרחבה בעם, שהלשינו וריגלו אחר כוחות החשמונאים. למרות כל זאת נכשל מרד בר כוכבא, וכישלונו גבה מחיר כבד מאוד מעמנו. וצריך לומר, שבעת ההיא הכריע הרצון האלוהי, שאין ביכולתנו להבינו ללא נבואה ברורה, שמרד בר כוכבא יכשל ולא יצליח כמו מרד המכבים.
הרמב"ם בהלכות חנוכה מציין את המוטיב הדתי והמוטיב הלאומי וכותב: "בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני".(הלכות מגילה וחנוכה, ג, א). רואים שהרמב"ם לא מציין כסיבה למרד רק את הגזרות הדתיות, אלא גם סיבות של עריצות עול היונים על ישראל – "ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם". גם נראה שהוא מציין כהישג חשוב את חידוש הריבונות הישראלית בארץ, ולא מדגיש את התחזקות הרוח הדתית בישראל וחיסול תופעת ההתייוונות .
בהלכה ב' מציין הרמב"ם את נס פך השמן וכותב: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור". נס פח השמן מעבר להיותו אישור של הרצון האלוהי לנכונות המרד, על אף הסיכון שהיה בו, מסמל גם את עליונות הנבואה על מה שנתפש בהכללה כתרבות היונית. תרבות זו הדגישה את הצדדים הגופניים, והחושניים של האדם, וכן ברמה הגבוהה יותר, את עליונות החוכמה הרציונלית הפילוסופית על הרוח העברית המתבססת על הנבואה. שמן המאור במנורת המקדש הוא סמל לחכמה. פך השמן הקטן שנעשה בו נס והספיק לשמונה ימים, מבטא את השפע הנבואי הנקלט בתודעת האדם. קליטת השפע האלוהי מאפשרת לאדם הבנות וחידושים שהם מעל ומעבר לאפשרות של תודעה רציונלית אנושית סגורה (פרקי הנבואה במורה נבוכים). גם המספר שמונה, הוא סמל לאפשרויות שהם מעל לטבע, אותם מסמל המספר שבע. למרות שבבית שני הודגשה יותר רוח החכמה הקשורה ללימוד התורה, יש לזכור שעל גדולי חכמינו שרתה רוח הקודש. רוח זו הייתה חלק בלתי נפרד ממנטליות לימוד התורה והפלפול בה.
לדעת הרב קוק, נס פך השמן מרמז על אותה נקודה טהורה שיש באומה הישראלית, שהיא נחבאת ברוח כול אחד מאתנו, שאין האויב השולט בנו יוכל לטמא. אותה נקודה טהורה, שלא בהכרח אנו מודעים לה, יוצאת ממחבואה, ומובילה תהליך שלם של התעלות העם וגאולתו.
חג החנוכה מבליט גם את הצורך ברוח שאינה ביקורתית, ואינה שוללת מן היסוד פלגים בעם. הרמב"ם כותב באיגרת השמד שלו : "וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה, מגזרת קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתייחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חכמינו ז"ל, לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם, והוסיפו בימי חנוכה "על הנסים" עד 'ורשעים ביד צדיקים"'. כלומר למרות שרבים מישראל נכנעו לגזרות היוונים, ולא קיימו את מצוות התורה בעת ההיא, לא התייחסו אליהם החכמים בביקורתיות ולא כינו אותם רשעים או כופרים. זהו מסר חשוב, שלמרות שחלק מצבא המכבים המורדים, כלל גם כאלה שבגלל הגזרות לא קיימו חלק ממצוות התורה, הרי חז"ל כינו אותם בשם צדיקים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהדלקת נרות חנוכה
כידוע ישנה מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי סדר הדלקת הנרות. אם מדליקים חנוכייה של שמונה נרות, בית הלל אומרים שכל יום מוסיפים נר, וטעמם כי מעלים בקודש ולא מורידים.
בית שמאי פוסקים שיום ראשון מדליקים שמונה נרות, וכל יום מורידים נר. טעמם הוא שלומדים ממספר הפרים שמקריבים בחג הסוכות, שביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, וכול יום מקריבים פר אחד פחות. מספר הפרים הכולל שמקריבים בחג הסוכות הוא שבעים פרים. על פי חז"ל הקרבת שבעים הפרים בכל ימי חג הסוכות, הוא כנגד שבעים אומות העולם שבאחריות ישראל לתקנם.
אומר על כך הרב קוק בעין אי"ה: "אמנם המבט היותר אמתי ויותר עמוק הוא בזה, שטעמא דבית שמאי הוא כנגד פרי החג, שגם הם נושאים עליהם את ייעודם של ישראל בהשפעתם על העמים כולם. אמנם הם מתמעטים והולכים, להורות כי כל מה שיופיע יותר מאורן של ישראל בעולם – יקטן כוח ההבדל הלאומי, עד שרק ההבדלים היותר טבעיים ומביאים לעולם טובה בהבדלם יישארו. אבל המון ההבדלות, שמקורן הוא יצר לב האדם בזדון ורשע ואהבת עצמו היתירה – כל אלה יעברו ויבטלו". כלומר שלדעתו רומז סדר הדלקה זה, שככל שיתעלו האומות כתוצאה מהשפעתם המבורכת של ישראל עליהם, כך יקטנו ההבדלים הלאומים הגורמים לפירוד ולסכסוכים. אותם הבדלים בין האומות, הגורמים לשנאה, חיכוכים ומלחמות , מקורם יצר הכוחניות, אהבה עצמית, והזדון והרשעה המצויים בלאומיות העמים.
הרב קוק כותב על התכלית הכלל אנושית של עם ישראל: "האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, אלא צריך הוא להשתדל להביא תשואה כללית לכל בני האדם אשר על פני האדמה. על כן נעשה אברהם לאב המון גויים ושרה נעשתה אם לכל העולם כולו, שהוא דבר נעלה ונשגב יותר מהצמצום הלאומי". ( עין אי"ה על ברכות סעיף קע"ד) בהמשך הוא כותב :
"(גמרא ברכות יג) אמר בר קפרא כול הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. צריך להשריש שתכלית המטרה הלאומית של ישראל אינה חוזקנו לעצמנו וכבישת עמים, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כי אם להביא ברכה ושלמות לעולם כולו. ומכיוון שסוף מעשה במחשבה תחילה, צריך (להבהיר לעצמנו) בתחילת בניין האומה, שתקומתנו הלאומית היא לשם תקנת ואהבת המין האנושי כולו" (סעיף קעה).
לדעת הרב קוק התנאי להשגת חזון זה היא אהבת כל אדם ולשנוא רק את הרשעה. למרות שרחוקים אנו ממידה זו של אהבת העמים כולם ושנאה רק כלפי הרשעה, עדיין צריכים אנו לשמר ייעד זה ולהציבו מול עיננו כחזון על. לדעת בית שמאי, חשוב להדגיש חזון זה בתחילת תקומת האומה וחידוש הריבונות כדברי הרב קוק שהבאתי.
על פי בית הלל מעלים בקודש ואין מורידים. לדעתם אחרי כל הטראומה הלאומית והדתית שבשלטון היווני, שניסה לדכא את ישראל ולמחוק את ייחודו הדתי, יש צורך לחזק ולרומם את רוח העם באופן הדרגתי. תהליך הדרגתי זה של עליה בקודש הוא מתוך געגועים להתחדשות הנבואה בישראל, כפי שכתב הרב קוק: "ספיחי נבואות הנה צומחות,ובני נביאים מתעוררים .רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים מלאי עזוז וקודש" . לסיום הוא כותב: "ארץ שוממה תבנה, ורוח ד' אשר עליו, תחל לפעם בצאצאיו אשר נזנחו". (שמונה קבצים קובץ ד, יז). לדעת בית הלל, התמקדות בתהליך זה של מעלים בקודש של רוח האומה הוא קודם לחזון הכלל אנושי. בהתמקדות בחזון הכלל אנושי, כאשר רוח האומה אינה חזקה ונשגבה מספיק, ישנה גם סכנה של מושפעות מתרבויות העמים האחרים וטשטוש הייחוד של עם ישראל
עניין נוסף שהרב קוק מתייחס אליו הוא הסמל שבהדלקת המנורה במקדש. על הפסוק אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” הוא כותב: "ראינו שסגולת המנורה היא שתאיר אור החכמה בישראל. אמנם החכמה היא אחת בעיקרה, אבל כל אחד יקבל החכמה כפי הכנת טבעו, והדרך לבא אל עומק החכמה הוא שכל אחד ילך בדרך שטבעו מורה על זה, שזה אות שלכך נוצר….,כי על כל פנים לכך יצר השי"ת כל אחד בטבע מיוחד והכנה מיוחדת, כדי שיקבל עניני השלמות לפי ענינו, ובזה יושלם רצון השי"ת בכלל המציאות, שמקיבוץ כל אחד להשלים את שלו תבוא השלמות הכללית…..(אבל) צריך עיקר השמירה, ש"אל מול פני המנורה" שהיא אחת "יאירו שבעת הנרות". להורות שהסתעפות הפרטים אינן דרכים מיוחדות, כ"א כולם מקבלים אור החכמה האחת, שהקב"ה מאיר לעולם כולו בכבודו ע"י התורה. וביאר: "וזה מעשה המנורה" שהיא מקשה אחת, להורות על אחדות כל החכמות, וכל הדרכים שמתחלקים לפי טבעי האנשים כולם באים מצד אחדותה. ע"כ אמר שבא מקרא זה של "מול פני המנורה" (מתוך מדבר שור, הדרוש השישי). הרב קוק כותב שלעומת אחדותה של המנורה העשויה מקשה אחת הרי שבעת הנרות הם מחולקים ונפרדים, ולכל נר יש שמן ופתילה משלו. נפרדות זו של השלהבות, מבטאת את הדרכים הייחודיות, השונות והנפרדות של האדם מישראל, להתקשרות עם חוכמת התורה והגשמת היעוד של עמנו. עם זאת, מדגיש הפסוק ש”אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. כלומר שגם הדרך הפרטית של האדם מישראל, הבאה לתת ביטוי לאופי הייחודי של שורש נשמתו, חשוב שתיעשה מתוך, מודעות לבסיס האחדותי של הגוף הנושא אותו – אחדות החוכמה האלוהית, וחוכמת התורה ואחדות היעוד הישראלי.
משפחת חשמונאי מצטיירת כמשפחה שהצטיינה ברוח האחדות שבה, ובזכותם חזרה עצמאות לישראל. בהמשך מלכות בית חשמונאי, אחרי רצח יונתן ושמעון בני מתתיהו, הופכת ההיסטוריה של מלכות ישראל לקשה. מלאת מלחמות אחים, רציחות אכזריות על ידי האוחזים בשלטון, רציחות אפילו של בני משפחתם. חס ושלום שלא נתקרב אפילו קצת למציאות איומה זו.
על רקע כל מה שנאמר ועל רקע ההיסטוריה הישראלית מלאת מלחמות אחים והמריבות ההרסניות בין פלגים בעם, מה האחריות האישית של כל אחד ואחד לחתור לדו שיח מכבד עם זולת שלא חושב כמוהו? תהיה הדלקת הנרות בחג החנוכה הבא עלינו לטובה, ביטוי למנורת המקדש, בה היה כל נר ונר בעל יחוד עצמי, אך כולם נקשרו לגוף המנורה שהיה אחדותי ונעשה ככתוב, מקשה אחד. כל זמן שאנו כמו האומות מסוכסכים בתוכנו, וכל סקטור מנסה לגזול את שמן המאור של זולתו ואף לכבות את נרו, רב התיקון שלפנינו. רק אחרי תיקון רוח האומה ועילוייה, כשנגיע למדרגה אליה שאפו בית הלל, המרומזת בהארת כל שמונה הנרות באור אחד, נוכל באמת להשפיע על כלל אומות העולם, כפי שהודגש אצל בית שמאי.
