פרשת ויגש

בפרשות הקודמות אפשר לראות את תהליך התשובה של האחים על חטאם כלפי יוסף, וכלפי יעקב. חטאם של האחים בהנהגתו של יהודה, לא היה רק כלפי יוסף ויעקב, אלא גם כלפי האלוהים וחזון יצירת האומה הישראלית השלמה. חטאם זה נבע מאי-קבלתם את בני רחל ואת המנטליות שלהם, עד כדי כך שרצו לחסל את יוסף. בפרשת ויגש מגיע תהליך תשובה זה לשיאו. יהודה, מנהיג האחים, מוכן למסור נפשו עבור בנימין, ועומד בעזות מול מנהיג מצרים, כדי שגורלו של בנימין לא יהיה כגורל יוסף שנמכר לעבד.
יהודה רואה בסיבוכים שעוברים עליהם במצרים, השגחה אלוהית המענישה אותם על החטא שחטאו כלפי יוסף. ביודעו שבנימין לא היה שותף למעשיהם, מבין יהודה שלא ייתכן שהשם יעניש את בנימין על לא עוול בכפו, ולכן הוא מעז לצאת כנגד דרישתו של יוסף. חז”ל אומרים שבכך הרוויח יהודה את העולם הבא שלו, כלומר שהוא הבין שערבות זאת לבנימין, שמבטאת הבנה פנימית לצורך של שורש רחל באומה, הינה תיקון יסודי בייעודו הרוחני, וזה מה שהשם יתברך דורש ממנו. מהלך זה של יהודה מביא להתוודעותו המרגשת של יוסף לאחיו.
ישנם מדרשים אותם מביא רש"י המתארים את פנייתו של יהודה ליוסף כפניה תוקפנית ומלחמתית, אך הפשט לא נראה כך. דווקא אפשר לראות ולהתפעל מהדרך שבה יהודה מדבר אל יוסף, ודיבורו אינו נשמע מתלהם ותוקפני. מצד אחד יש בדיבורו אומץ, ישירות ותקיפות, אך מצד שני יהודה מביע רגש אישי ופנייה לרגש האישי של יוסף מושל מצרים העומד מולו. דבריו של יהודה מעידים גם על דאגתו הרבה ליעקב אביו, כפי שרואים בדבריו: “איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי” (בראשית מד, לד). טענתו זו של יהודה אמתית ואינה מניפולטיבית, ולכן מעוררת ביוסף התרגשות רבה עד כדי בכי. אופן זה של דו שיח משקף יהודה חדש, שאותו לא הכיר יוסף בנערותו, ואפשר לזהות בו את דמותו של דוד המלך, שגם בו היו עוז רוח ותקיפות, ולצִדם גם פשטות, ענווה ורגישות.
בזוהר כתוב: “ויגש אליו יהודה […] ר’ יהודה פתח ואמר כי הנה המלכים נועדו. זה יהודה ויוסף לפי ששניהם מלכים ונתקרבו זה בזה להתווכח שניהם יחדיו […] על דבר בנימין כדי שלא יהיה (יהודה) בנידוי בעולם הזה ובעולם הבא […] ר’ אלעזר אמר […] לפי שההתקרבות שלהם שנתקרבו, גרמה כמה טובות לעולם. גרמה שלום לכל השבטים, גרמה ליעקב שנתקיים רוח שלו כמו שכתוב – ותחי רוח יעקב אביהם, ולכן התקרבות של זה עם זה, נצרכה בכל הצדדים למעלה ולמטה”.
אפשר להבין מדברי הזוהר שאומר שיוסף ויהודה התקרבו זה לזה יחדיו, שלא רק יהודה והאחים עברו תהליך שינוי ותשובה שאפשר להם לקבל את בני רחל. גם יוסף עבר תהליכי שינוי גדולים במהלך שנות המרורים שלו כעבד וכאסיר. יוסף שיצא מבית האסורים והנהיג את מצרים במשך כתשע שנים, נוטה הרבה יותר לגמישות, לקבלת הזולת וקבלת המאורעות הבלתי צפויים. הוא התרגל לפעול בחברה המצרית שאינה מתוקנת, ולעשות בה את המיטב, ללא הביקורתיות שאפיינה את שנות נערותו. יוסף פתוח הרבה יותר לקבל את השונה, ופתוח הרבה יותר לקבל את אחיו ובראשם יהודה.
יוסף גם מבין, שחלומותיו בצעירותו שמשפחתו תשתחווה לו, אין פרושם שהוא ישלוט עליהם והם יהיו נתיניו הכנועים לו. הזוהר מרמז על כך שהייתה הבנה הדדית שיש מקום לשיתוף פעולה בין שני המנהיגים, ואכן כך היה. יהודה הנהיג בפועל את האוטונומיה הישראלית בארץ גושן, ויוסף תמך כלכלית ופוליטית בהם ואולי גם יעץ להם בכל התחום האירגוני של העם שהלך וגדל מאוד.
נשאלת השאלה כיצד יוסף שליט מצרים, שוודאי כיבד את אביו הזקן, לא שלח אליו שליחים לבשר לו שהוא בחיים ולשכך את צערו. כותב על כך המהר”ל: “ויראה שבשביל כך היה יוסף שממנו שבט אפרים, שהוא עיקר עשרת השבטים שלא נודע מקומם, נבדל מאחיו ולא היו יודעים מקומו כלל. והייתה זו גזרה מאת השם יתברך שלא יהיה נודע להם. כל עניין זה סימן לעתיד שיהיו עשרת השבטים בארץ אחרת (לא נודעת), נבדלים מישראל אחרים, עד עלות הרצון לחברם יחדיו” (נצח ישראל, לד). המדרש משקף את תפיסת חז”ל, שיש בהיסטוריה המושגחת בידי השם יתברך דפוסים החוזרים על עצמם, ויש להם שורשים בעבר הרחוק. מעבר לכך, אפשר ללמוד מדברי המהר”ל שהייתה זו גזרה מאת השם, שלא יתוודע יוסף למשפחתו קודם לכן, למרות סבלו הרב של יעקב. נראה שיוסף קיבל מאת השם יתברך על גזרה זו ברוח קודשו, ואם לא היה מקבל – כן היה שולח שליחים לאביו שהיה גם רבו, שאותו אהב וכיבד. יש להניח שהיה צורך שהדברים יתנהלו כפי שהתנהלו כדי לאפשר את מהלך התיקון של משפחת יעקב, תיקון שכאמור היה בעל השלכות ארוכות טווח, ולכן גובר על שיקולים של טובתו הפרטית של יעקב.
יש מדרש העוסק באחריותו של יעקב לפשעם של בניו. על הפסוק “וירא (יעקב) את העגלות אשר שלח יוסף” (בראשית מה, כז) מביא רש”י את המדרש על העגלות ששלח יוסף ליעקב, שבהן רמז לפרשת עגלה ערופה (שעדיין לא נכתבה). המדרש אומר שיעקב ויוסף למדו את פרשה זו סמוך להיעלמותו.
טקס עגלה ערופה נערך כאשר מוצאים מת בקרבת עיר. זקני העיר הקרובה למקום הרצח עורכים מעין טקס כפרה, שכן התורה מייחסת להם אחריות כלשהי להירצחו של האיש. חז"ל אמרו שאולי לא היו אנשי העיר מכנסי אורחים מספיק, ולכן נאלץ אותו אדם להסתובב לבדו בדרכים המסוכנות בשעות הלילה. חז”ל רואים בזקני העיר אחראים על הפגם בהכנסת האורחים של אנשי עירם.
חז"ל רמזו במדרש זה, שאפשר אולי ללמוד שיעקב היה אחראי בדרך כזו או אחרת לשנאת האחים ליוסף, וגם לא נזהר מספיק כששלח אותו לבדו אל אחיו. כתוב בפרשה שיעקב שלח את יהודה ראשון לפני כל היורדים לארץ גושן כדי לארגן את כל העניינים לקראת בואם. כלומר שיעקב נתן לגיטימציה למנהיגותו של יהודה, גם אחרי ששמע על רום מעלתו של יוסף במצרים, והבין את התגשמות חלומותיו. ישנה מחלוקת מפרשים אם יעקב ידע על כך שבניו חטאו ומכרו את יוסף לעבד. נראה לי שנכון להניח שהאחים כן סיפרו ליעקב על מכירתו של יוסף, שהייתה גם חטא כבד גם כלפיו. בניו של יעקב היו במדרגה גבוה ולא היו מסתכנים שהוא ימות, והם לא יודו בפניו על האמת על מעשיהם. למרות ידיעתו זאת, יעקב מגלה מעורבות רבה בהשכנת השלום בין כל האחים, וכינון הנהגה משותפת של יהודה ויוסף, לעם שנולד בגושן.
המפגש הזה בין יהודה ליוסף, שמבטא הכרה הדדית בין שורש לאה לשורש רחל, הוא קריטי בגלל המתח בין שני השורשים. מתח זה מתבטא לאורך ההיסטוריה היהודית, ומופיע במלחמת בנימין נגד שאר השבטים בפרשת פילגש בגבעה, במלחמה בין שאול לדוד שנמשכה גם אחרי מות שאול, בחלוקת הממלכה אחרי מות שלמה לממלכת אפרים (מצאצאי יוסף) ולמלכות יהודה, וגם לעתיד לבוא, בין תקופת משיח בן יוסף (תקופתנו בדורות האחרונים) לבין תקופת משיח בן דוד כאשר תגיע. יש לקוות ששורש ההכרה ההדדית שנזרע בין יוסף ליהודה ולשאר האחים בפרשה, יהיה חזק דיו להשפיע לטובה על הקשיים שעלולים להיות לעתיד לבוא.