“ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים” (בראשית כה, כח). לפי חישובי הגילאים הכתובים בתורה, נראה שאברהם אבינו נפטר כאשר יעקב ועשו היו בני חמש עשרה. למרות השפעתו הברוכה של אברהם עליהם, שכדרכו הייתה ללא כפייה, כל אחד התפתח לכיוון שונה. יעקב בחר ללכת בדרכי הנבואה שכללו לימוד והתבודדויות (ראב”ם על הפרשה), ועשו בחר ללכת לכיוון העיסוקים החומריים, ואולי ניהל את עסקי אביו יצחק.
את הפסוק: “ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב” (שם), אפשר לראות כשיתוף פעולה בין יצחק ורבקה בחינוך ילדיהם. יעקב ועשו, אמורים יחדיו (כל עוד לא נאמר אחרת) לייסד אומה שתגשים את חזונו של אברהם אבינו. ישנם מדרשים שמזכירים שאכן עשו ויעקב היו אמורים לפעול כזוג, כאשר יעקב יהיה אחראי על החזון והתוויית הדרך, ועשו יהיה אחראי על היישום המעשי. קשה לחשוב שבעניין כה עקרוני – חינוך ממשיכי חזון אברהם, ילכו זוג הנביאים, בעלי המידות, שאהבה הייתה ביניהם, אחרי נטיות רגשיות צרות. יותר סביר שכל אחד מההורים ניסה לקדם את הבן שיותר קרוב במנטליות אליו, תוך שיתוף פעולה, והתייעצות ביניהם, לקידום זוג הנערים בדרך השם. סביר גם להניח, שכדרך הנביאים גם קיבלו הדרכות לכך מאת האלוהים ברוח הקודש. הרמב"ם כותב " ו(אברהם) הודיעו (את דרך השם) ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד…". מכאן שאין לחשוב שיצחק מעביר המסורת, לא לימד את יעקב. יתכן שהם אבחנו שלעשו יש נטייה יצרית חזקה, המקשה עליו ללכת בדרך השם. במקרה זה, מתאים שיצחק עם נטיית הדין שלו, לא יזניח את חינוכו של עשו, למרות שהיה במעלה פחותה מזו של יעקב. יתכן גם שיצחק סבר כי השלב הבא, בדור שאחריו, יהיה כבר ביסוס לאומי איזשהו שיצריך כיבושים ואחיזה בחבלי ארץ, שיתאימו להתרחבות המשפחה. למהלכים כאלה אולי סבר יצחק, מתאימה יותר הנהגתו המעשית ועוז רוחו של עשו. בכל מקרה מכיוון שוודאי שרבקה שיתפה אותו בנבואה שקבלה ש"רב יעבוד צעיר", הרי ודאי שהם התמקדו בשני הבנים, ולא הזניחו אף אחד מהם וכוונו אותם לייעודם.
על יעקב כתוב שהיה איש תם יושב אוהלים, וייתכן שהשקיע את זמנו ומרצו ללמוד מאברהם סבו ואחר כך מיצחק אביו ומתלמידיו הראשיים של אברהם אבינו (למשל אליעזר), שהיו עדיין בחיים אחרי מותו. אליעזר עבד אברהם למשל ייתכן שהיה עדיין בחיים, שכן היה יחסית צעיר כשאברהם חשב שהוא יהיה יורשו. כותב ר’ אברהם בן הרמב”ם על אליעזר: “אליעזר היה נכבד מפני הידורו הרוחני, ובפרט אצל יצחק שהוא גידלו וטיפל בו, ומצד הנימוס היה יצחק מוכרח לקבל ממנו”.
במשך הפרשות הבאות מתגלה יעקב כאדם דינמי, רגיש, אמיץ לב, אחראי, חרוץ, בוטח באלוהים, שהגיע למעלות הנבואה. בהמשך דרכו של יעקב, חייו הם מלאי סיבוכים, קושי וסבל, שיאפיינו בעתיד, במשך הדורות, את חיי האומה הישראלית שיעקב הוא השורש השלם שלה.
אישיותו של עשו
מקובל עלינו שעשו היה רשע גמור, אך בתורה מסופר מעט על רוע לִבו של עשו. נראה שעשו העדיף את עיסוקי הציד וההתנהלות החומרית, על התשוקה והעיסוק בהשגת המעלות של קדושה רוחנית. מסופר שעשו בז לבכורה, כלומר בז לאחריות ההיסטורית להיות ממשיכם של אברהם ויצחק בקריאה לדרך השם. כמו כן מסופר שרצה להרוג את יעקב אבינו הנביא הקדוש. חז”ל במדרשיהם מגדילים ומתארים את רשעותו ואת תכונותיו האחרות של עשו. הראב”ם כותב על מדרשים אלו: “והמדרשים על כך שעשו בא על אישה מאורסה או הרג את הנפש, הם מאמרים שבהם יופי של שיר ומליצה והם נעימים או מחוורים לעסוקים במדרשים כאלה, אבל אינם מוכרחים, ולא קרובים לבעלי המופת על האמת”.
הראב"ם כותב שעשו נטה מדרך השם ונמשך לעושר ושלטון עם זאת, בספרו “המספיק לעובדי השם” הוא כותב על עשו: “והגם שלא הגיע למעלת שלמותו של יעקב, הייתה גם בו מידת שלמות, אף כי פחותה מזו של יעקב. די לנו בעובדה שיצחק טעה בו וחשבו לכליל השלמות (שנים רבות) וחשב להקדימו ליעקב בברכות, וכן רצונו העז של עשו לזכות בברכות אביו, וצערו על שהזניח את בכורתו” (המספיק, שער הפרישות, עמ’ קלא). עשו גם אומר שלא יפגע ביעקב כל זמן שאביו בחיים, וכן הוא מכבד את בקורתו של יצחק על נשותיו. נשמע מדבריו שהוא סובר שעשו על אף שהיו לו נטיות לא טובות, הוא לא היה רשע, ויחסית לתושבי הארץ, כפי הנראה היה בכל זאת בעל מעלה רוחנית ומוסרית.
חלקם של המדרשים הללו על רשעותו של עשו נובעים מזיהוי העם הרומאי עם אדום, שנחשבים לצאצאיו של עשו. תכונות הכוחניות והרשעות כפי שהתבטאו בהיסטוריה בעמים אלו, נמצאות לפי השקפת חז”ל כבר בשורשם – בעשו.
ברכות יצחק ליעקב
פרשת הברכות של יצחק לבניו מעוררת תמיהות ושאלות רבות. איך אפשר להבין שיצחק רצה לברך את עשו, כאשר ודאי שהיו ברורות לכולם מעלותיו של יעקב ומסירתו לחזון ההיסטורי, לעומת נחיתותו של עשו בנושאים אלו? ועוד, האם הברכה האלוהית שמתקבלת ברוח הקודש, ומשמעותה היא בחירה במעביר המסורת לדור הבא, תלויה בכלל ביצחק? לשאלות עקרוניות אלו נוסף הקושי הרב להבין את מעשה העורמה של רבקה, וכן את חוסר יכולתו התמוהה של יצחק לזהות את יעקב, ולא להבדיל בין פרוות עיזים לבין ידי אדם שעירות.
יש להניח שיצחק אבינו קיבל בנבואה שעליו לברך, לאחר שהתעורר לכך אולי מעצמו, אך לא קיבל בצורה ברורה את מי עליו לברך, את עשו או את יעקב. משמעות הדבר היא שאולי גם יעקב לא היה ראוי בעת ההיא לברכות. מכיוון שיצחק הנביא אינו יודע את מי לברך, הוא סומך כדרכו על ההשגחה האלוהית שתורה לו בזמן המתאים את הראוי לברכה, שכן ברור לו שאלוהים הוא זה שישים את דברי הברכה בפיו (לקוח משיעורי הרב אצלו למדתי על האבות). הראב"ם אומר שהברכה אינה רק הביטוי המילולי שלה, אלא הנביא המברך, משרה רוח חדשה ונסתרת על המבורך . כותב הראב"ם: "וכאילו נפש יצחק הכבודה, הובילה ברוח הקודש ברכה נסתרת אל נפש יעקב שהבינה, אף על פי של פרש אותה יצחק בדיבור, מפני דקותה וכבודה".
יצחק מבין שמכיוון שלא קיבל במפורש את מי מבניו עליו לברך (ואולי את שניהם), פירוש הדבר שעל בניו לעבור בירור ושינוי פנימי לגבי המשך דרכם, כפי שהוא ואביו אברהם עברו שינוי בעת העקדה. הוא מתחיל בעשו בכורו, אך אינו מזדרז לברכו, אלא שולחו למשימת ציד, הנותנת מרווח זמן להשגחה לפעול. המדרש מתאר כיצד המלאך עיכב את הציד של עשו, ואפשר בכך לאירועים להתרחש כסדרם. הראב”ם מסביר שהביטוי אותו אומר יצחק לעשו – “למען תברכך נפשי“ הוא חשוב, כי יצחק רוצה שבשר הציד הקרוב למהותו, יעורר את נפשו להיות כלי קבלה לברכה האלוהית אותה יעביר למי שיבחר על ידי ההשגחה האלוהית (ספר המספיק, ע’מ קל”א).
איך להבין את מעשה העורמה של רבקה? אין זה סביר שמעשה ה”עורמה” של רבקה היה רק כלי להשיג את הברכות. כפי שאמרתי לא רצונו של יצחק ולא מעשה העורמה של רבקה, יקבעו למי ישלח האל את ברכתו, והוא ישלח ברכתו דרך נבואת יצחק, רק אל הראוי לכך.
רבקה קבלה כבר בעת הריונה שיעקב עדיף על עשו, אם כי הפסוק “ורב יעבוד צעיר” יכול להתפרש גם כאפשרות לעבודה משותפת של שניהם כאשר עשו מוכן להיות כפוף ליעקב.
יש לראות אולי את מעשה רבקה כהבנה שאותה היא מעבירה ליעקב בנה, בדבר שינוי פנימי שהוא צריך לעבור כדי שיהיה ראוי לברכות. במובן זה רבקה מערימה יותר על יעקב מאשר על יצחק. יעקב נועד להיות השורש השלם של שנים עשר שבטי ישראל, שהם מהות האומה הישראלית. גישתו לחיים צריכה להיות השורש לגישת החיים של עם, שיעבור מסלול רב תלאות במהלך ההיסטוריה. מנטליות של “איש תם יושב אוהלים”, המסתגר באוהלה של תורה, אינה יכולה להיות שורש לגישה שלמה לחייו של עם. חסרים בה הצד של הגבורה המעשית והכישרון הארגוני שאותו היטיב עשו לבטא. כדברי המדרש: “אין מלחמה נוצחת ללא ידיו של עשו”. כאשר יעקב מתחפש לעשו ולובש בגדיו, אין זה תחפושת לשם תרמית. יעקב עובר בכך באותה העת שינוי פנימי חווייתי, שמשנה את כל כיוון חייו, ומכשירו להיות ראוי לברכת האלוהים בפי יצחק. אחר הברכות אנו פוגשים יעקב אחר. לא עוד יעקב איש תם יושב אוהלים, אלא יעקב המסוגל להתמודד עם מהלך סבוך, רב תלאות וקשיים, שאותו הוא עובר בהמשך חייו עד יום מותו.
כאשר יצחק ממשש את יעקב הוא יודע שאין זה עשו. הוא מתמסר לרצון ההשגחה שזימנה את יעקב לפניו ומברכו. הוא אומר: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו” (בראשית כז, כב), זאת היא הישות החדשה שמקבלת את הברכות. זהו יעקב שונה מיעקב שלפני מעמד הברכות, זהו יעקב שיש בו צד של ידי עשו, אבל ביטוי מעשי זה יונק מקדושת קול פנימיותו של יעקב.
שבת שלום.
