רוב ספר ויקרא עוסק במצוות הקרבנות. הרמב”ם מחלק בין מצוות שהטעם להם הוא כוונה ראשונה, שמבטאת דעות אמתיות, מוסר ומידות, או חוקים חברתיים צודקים, לבין מצוות שטעמיהם נובעים מהצורך לתקן דעות, ואופני התנהגות שהתקלקלו במהלך הדורות. כל נושא הקורבנות שייך לחלק זה של המצוות, שהכוונה בהם אינה כוונה ראשונה.
חשוב לראות שהתייחסותו של הרמב”ם לנושא הקורבנות, מביאה לביטוי שני עקרונות חשובים אותם הוא רוצה להדגיש. העיקרון הראשון הוא, שאלוהים פועל בעולם כמחנך הלוקח בחשבון את מצב האנושות, שהוא תולדה של הבחירה האנושית במהלך הדורות. מהבחינה הזאת מצוות התורה שאינן עוסקות בעקרונות נצחיים של מהות האדם וייעודו, ולכן אינן כוונה ראשונה, מתייחסים לצורך החינוכי לתיקון מצב העם והאנושות בעת יציאת מצרים.
העיקרון השני הוא המלחמה במנטליות העבודה הזרה, הכוללת מאגיה ויחס כוחני אל האלים, המתבטא גם בעבודת קורבנות, וטקסים שונים, על מנת להשיג מהם תועלת חומרית.
לפי תפישת הרמב"ם, מצוות הקורבנות מתייחסות למנטליות שאינה בוגרת של הזמן הקדום. בתקופת מתן התורה, עובדי האלילים בכל העולם בטאו את רצונם לרצות את האלים בנתינה חומרית, והקרבת קרבנות. למרות סכנת הגשמת האלוה, לא ניתן לשנות מנטליות זו בבת אחת, ולצפות מהעם שיבטא את יחסו אל האלוהים באופן מופשט יותר. אלוהים כמחנך סבלני, איפשר את הביטוי הבלתי בוגר של הקרבת קרבנות, אך צמצם אותו מאוד. רק במשכן ואחר כך במקדש, הותר להקריב, כך שרוב העם לא בא הרבה במגע עם נושא הקרבנות. הרמב”ם רואה בתפילה ועוד יותר במחשבה, צורה יותר נעלה לביטוי ולחינוך לקשר עם השם, כפי שהוא כותב: “ואומר כי כאשר היה המין הזה מהעבודה, כלומר הקרבת הקורבנות על צד הכוונה השנייה, ואילו הצעקה (בעת צרה אל השם), והתפילה וכיוצא מהם מהעבודות לאלוהים, יותר קרובות לכוונה הראשונה וההכרחיות כדי להגיע אליו יתברך” (מ’נ, ג, לב).
בדורות האחרונים ניתן לראות שהאנושות התבגרה, והיום הדרך להתקרב אל האלוהים אצל רוב האנושות, אינה דרך הקרבת קורבנות. כלומר דרכה החינוכית של התורה כפי שמתאר אותה הרמב”ם הצליחה, ומה שיהיה לעתיד לבוא בנושא זה לא נדע עד שייבוא.
טעמים לכמה מהקורבנות
רבים מאנשי הדת התנגדו למחשבה שאפשר לחשוב שאלוהים נתן לנו מצוות שתכליתן הוא לתעלת מעשית. לדעת הרמב"ם, מי שחושב שאין חוכמה עמוקה, מעשית וחינוכית בחוקים ובמצוות שנתן האלוהים בתורה, הרי הוא מזלזל בכבוד השם. הוא כותב: “יש אנשים שיקשה עליהם נתינת סיבות (מעשיות) למצוות, והטוב אצלם שלא יהיה למצוות טעם שכלי מעשי כלל. ואשר יביאם אל מחשבה זו, הוא חולי ימצאו בנפשם. הם חושבים, שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות, ומפני כך נצטווינו בהם, יהיו כאילו באו ממחשבת בעל שכל אנושי […] אצל אלו חלושי הדעת, היה האדם יותר שלם מעושהו (מאלוהים)” (מ’נ, ג, לא). לדעתו, אותם אנשים מעדיפים לערפל ולהשאיר את המצוות כפעולות מיסטיות שאין להבינם, בגלל מקורם האלוהי. לדעתם אם יש תועלת מעשית למצוות, שהאל חשב ותכנן, אז ניתן יהיה לחשוב שהמחשבה האלוהית דומה למחשבת אדם חכם, המתכנן מהלכים מבריקים על מנת להשיג את יעדיו. אותם אנשים אינם מבינים שאופן תפיסתם זה מבזה את החוכמה האלוהית, והופכה לנחותה לעומת חוכמת אדם פיקח, שכל מהלכיו מתוכננים, ושיכול הוא להסביר לאחרים את החוכמה שבמהלכיו להשגת יעדיו.
אציין כמה מהטעמים אותם מביא הרמב”ם במורה (חלק ג, מו) לקורבנות השונים.
הקורבנות שהצטוו להקריב במקדש, כולם או כבשים או עיזים או בקר, שכן מינים אלו יצגו עבודה זרה ונאסרו על ידי מאמיניה בשחיטה ואכילה, והתורה צוותה להקריב דווקא אותם.
כתות ע”ז שונות האמינו בשדים והאמינו שהם מתגלגלים בעיזים, לכן הם אסרו שחיטתם. בפולחני הע”ז לשדים, נהגו לאכול דם כי האמינו שהוא מזון השדים, או נהגו לאסוף את הדם, והיו אוכלים וחוגגים סביבו, כי חשבו שבכך ימנעו את נזק השדים. “ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר החוליים שהתפשטו ואסרה אכילת הדם “ (שם). וכן צוותה התורה שהדם הוא המטהר, והיזו אותו על בגדי אהרון והצטוו הכוהנים להזותו על המזבח. כך גם נאסר לאכול בשר תאווה במדבר כי על פי האמונות התפלות שרווחו, השדים שכנו במדבר, וחששה התורה מהפולחן אליהם.
האמונה בשדים ומזיקים, שהם מאין ישויות ממשיות הקימות במציאות, שאין האדם יכול לראותם, והם גורמים צרות שונות לאדם הייתה נפוצה בימי קדם, והשתרשה גם בציבורי הדתות השונות. הרמב”ם מתייחס לאמונות אלה כאמונות תפלות, טיפשיות, ומסוכנות. אמונות כאלה מביאות את האדם לדמיונות, מרחיקות את האדם מדרך האמת הדורשת בהירות מחשבתית, ופוגעת באחריות האישית של האדם למעשיו.
את הביטויים של חז”ל המזכירים מזיקים ושדים, אין הוא מפרש כפשוטם. למשל את המדרש האומר “ כל אותן מאה ושלושים שנה, שהיה אדם הראשון נזוף בהם, היה מוליד רוחות, רוצה לומר שדים, וכאשר רצהו האלוהים, הוליד בדמותו כצלמו (את בנו ממשיחו שת).”הרמב”ם מסביר שהכוונה בכינוי שדים הוא לצאצאיו של אדם הקודמים לשת, שלא הלכו בדרך השם המוסרית, והיו גרועים מחיות כי השתמשו ביכולתם השכלית להזיק (מ’נ, א, ז).
גם בנו ר’ אברהם כותב במאמרו על דרשות חז”ל: “החלק השני – המעשיות שאמרו חז”ל שנראו ואירעו בהם בחלום […] כמו מעשיות שנזכרו בהם שדים. הרואה אותם שאין ליבו עמו, יחשוב כי הם דברים שקרו בעולם כמו שנכתבו, ויבא לחשוב ולהאמין דברים שהם נמנעים במציאות, וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם […] כמו שביאר אבא מורי ז”ל במורה נבוכים למי שיבין”. כלומר שר’ אברהם רואה בתיאורי חכמים המזכירים רוחות ושדים, תיאורים שראו בחלומם, ושאינם מתכוונים לומר שהם קיימים במציאות.
משמעות השגגה
קורבן החטאת הוא על חטא שעבר האדם בשוגג, ושדינו כרת אם עבר עליו האדם במזיד. הרמב”ם כותב: “ואומנם השוגג יש בו חטא, כי אילו הקפיד להתיישב ולהיזהר, לא באה שגגה לידו. אלא שלא ייענש כלל. אבל צריך כפרה, ומפני זה מביא קרבן” (מ”נ, ג, מא). יש בדבריו הסתכלות מעמיקה על מושג השגגה. אדם שעבר על מצוות התורה במזיד חייב בעונש, ומי שאנוס היה בגלל סיבות כל שהן לעבור על מצוות התורה, אינו חייב כלום. אבל אדם שחטא בשוגג, צריך להקריב קורבן חטאת, בגלל אחריות כלשהי שהייתה לו. שכן הוא לא נזהר מספיק, או שלא תרח מספיק לברר את פרטי המצווה עליה עבר. קורבן זה נועד להביא אותו למודעות לחטאו, ולחנך אותו לעשות תשובה, ולהתרחק מהחטא החמור.
קורבן החטאת שהאדם היה מביא לבית המקדש כי חטא בשוגג, היה מלווה בתהליך של התבוננות פנימית, וזיהוי האחריות האישית שלו, למרות שחטא בשוגג. רק אחרי תהליך זה, יש טעם לעשיית תשובה לפני האלוהים. כך גם מסביר רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות, שכותב בשער התשובה שהעניין הראשון המאפשר את התשובה, הוא “שידע גנות מעשהו ידיעה ברורה, כי אם לא יתברר לו זה, ויהיה מסתפק או שוגג – בלתי מזיד, לא תיתכן החרטה ובקשת המחילה עליו” (שער התשובה, ג).
רואים שגם לאחר שאדם חטא בשוגג, התורה מכוונת אותו למהלכים מעשיים המביאים להתבוננות פנימית ולתשובה. התורה גם איננה מעודדת שהאדם שהתברר לו שחטא בשוגג, יישאר רק בתחושות של רגשות אשם שאינם מובילים לתיקון. רגשות האשם משמשים לעיתים קרובות כהתחמקות מלקיחת אחריות לשינוי בהתנהגותנו, ותהליך הבאת קרבן החטאת נותן מסגרת ברורה לתשובה ותיקון המעשים.
