בפרשת וארא משה רבנו ואהרון אחיו, ניצבים ללא חת לפני פרעה מלך מצרים. לכאורה דרישתו של משה מפרעה הוא שחרור עם ישראל מעול העבדות. אבל לכל אורך הפרשה דרישתו של משה מפרעה היא להכיר בעליונותו של אלוהי ישראל, וציות לדרישת האלוהים לאפשר לעם לצאת למדבר לטקס חידוש עבודתם לאלוהי האבות. הם דורשים ממנו הכרה בדת החדשה ישנה, שהייתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב, אבות העם העברי. אם כך, דרישתם מפרעה היא לחידוש העבודה והפולחן לאלוהי האבות, ולא דרישה לשחרור ישראל מעול העבדות (על פי פירוש ראב"ם).
מה משמעות דרישה זו עבור פרעה? על פי מדרשי חז"ל פרעה הציב עצמו כאל עליון בהיכל אלילי מצרים. נראה שדרישתו של משה בעצם מערערת את המיתוס הזה וכדברי המדרש, מציבה את אלוהי ישראל כישות שמבטלת את כל אלילי השקר המצריים. נראה שמכות מצרים באו כנגד סירובו של פרעה לחידוש העבודה לאלוהי ישראל מחוץ למצרים ולא על סירובו לשחררם מעול העבדות ולשלחם ממצרים.
בפרשה אנחנו מתוודעים בפעם הראשונה לתופעה הייחודית של מכות מצרים, שהיו ניסים גלויים הקשורים לנבואות משה רבנו, שנעשו לעיני תושבי מצרים. לא הייתה בהיסטוריה האנושית תקופה בה הייתה הנוכחות האלוהית כה ניכרת, והרצון האלוהי כה גלוי לעיני ציבור כה גדול, כמו אותה שנה של מכות מצרים, וספק רב אם תהיה לעתיד לבוא התרחשות דומה לכך.
תופעת הנס האלוהי
בפרקי אבות (פרק ה, ה) מוזכרים כמה ניסים הכתובים בתורה או במדרש וכתוב עליהם: “עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות (לפני סיום הבריאה) ואלו הם: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, והמטה, והשמיר, הכתב, והמכתב, והלוחות".
הרמב”ם מסביר בפירושו שם, שעל פי משנה זו, כל הניסים שיתרחשו בהיסטוריה נקבעו כבר בעת הבריאה, כלומר שהם נמצאים בתוך החוקיות הטבעית שנבראה בששת ימי בראשית כאפשרות חריגה, ויצאו לפועל בזמן שנקבע להם. אך הרמב”ם אינו מקבל את דעת חז”ל זו, וזה בניגוד לפירושו במשנה שרק מסביר את המשנה (אגב הוא ודאי לא חשב שהקשת בשמים ופי האתון של בלעם הם ניסים). הוא כותב במורה הנבוכים:
“….החכמים ז”ל כבר אמרו בניסים דברים זרים מאוד […] שהם רואים שהניסים הם ממה שבטבע גם כן על צד אחד, וזה שהם אמרו (למשל במשנה זו) כי כאשר ברא הש”י זה המציאות, שם בטבעים ההם (שברא), שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מהניסים בעת שיקרו. האות של הנביא הוא, שהאל הודיע לו שבזמן שבו הוא טוען את אשר הוא טוען, ייעשׂה הדבר הזה, כפי שהושׂם בטבעו בשעה שטבע זה הוטבע מתחילה” (מ’נ, ב, כט).
עם זאת הרמב”ם מציין לשבח את המגמה שעמדה אחרי מדרש זה, הבאה להעמיד טבע בעל חוקים קבועים שאינם משתנים אחרי סיום תהליך הבריאה. תפיסה זו של הרמב”ם, שהאל פועל בעולם על פי חוקיות טבעית קבועה היא גם דעת אריסטו, אך הרמב”ם מסייג אותה ואומר: "הנה התברר לך […] שאנו נסכים עם אריסטו במחצית דעתו, ואנו מאמינים שהמציאות על פי (חוקיות) טבע זה נצחית […] דבר ממנה לא ישתנה, אלא על דרך נס“ (מ’נ, ב, כט). אם כן הרמב”ם מדגיש מאוד את עיקרון החוקיות הקבועה, ומסכים עם דעת אריסטו בעניין זה, אלא חולק עליו ואומר שהאל יכול לפרוץ את החוקיות הקבועה בעת שירצה ולעשות נס. הוא מגדיר את הנס כשינוי זמני בלבד בחוקיות הקבועה (מ”נ, חלק שני, כט), המבטא את הרצון האלוהי באותה עת, ולוקח בחשבון את הנסיבות שבעבורן נעשה הנס אך לא מבטל את החוקיות הקבועה. זה אולי המקום לציין, שהרמב”ם במורה נבוכים מדגיש שעניין הנס מבטא את בחירתו החופשית של אלוהים. כפי שכבר הזכרתי, הרמב”ם מבהיר שמשמעות ההבנה שהעולם נברא היא שאלוהים הוא בעל בחירה. לכן הנס אפשרי, התורה אפשרית וההשגחה האלוהית על האדם אפשרית, וזאת בניגוד לתפיסת אריסטו שטען שהעולם קדמון ושהאל כפוף לחוקיו ואין משמעות לרצון החופשי אצלו.
באיגרת תחיית המתים מחלק הרמב”ם את הניסים לשני סוגים, וכך הוא כותב: “המופתים יש שהם בדברים הנמנעים בטבע: כהפיכת המטה לתנין, ושקיעת האדמה בעדת קורח, וקריעת הים (סוף). ויש שהם בדברים האפשריים בטבע: כגון בוא הארבה והברד והדבר במצרים, כי דרך מיני הדברים הללו שיארעו במקצת הזמנים ובמקצת המקומות […] וכגון ירידת הגשם השוטף בזמן הקיץ על ידי שמואל”.
נראה שמכות מצרים היו מסוג זה של ניסים, האפשריים בטבע, גם אם לא בכולן אנו מבינים את אפשרותן הטבעית. הרמב”ם מסביר באיגרת שהניסיות של תופעות טבע אפשריות אלו היא בשלושה עניינים – הקשר שלהן לדברי הנביא, חריגות עוצמתן, ושהן חוזרות על עצמן בווריאציות שונות. לכן אין הנס יכול להיתפס כמקרה למי שרוצה לראות את האמת.
הרמב”ם מסכם את גישתו בנושא הניסים וכותב:
“כי המון אנשי התורה, הנאהב שבדברים עליהם והערב לסכלותם, שישימו את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס, ויברחו מכך שיהא הדבר על דרך הטבע […]. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל, ונתאר כל הדברים כפי סדר טבעי אפשרי בכל אלה, חוץ ממה שנאמר בו בפירוש שהוא נס, ואין שום אפשרות לבארו כלל, רק אז ניאלץ לומר שזה נס” (איגרת תחיית המתים, ע’מ שעא, הוצאת מוסד הרב קוק).
מכות מצרים
אחר הקדמה זו יש לשאול מה תכליתן של מכות מצרים? אם התכלית הייתה אך ורק עונש למצרים על השעבוד האכזרי, או תחבולה ללחוץ את פרעה לשחרר את ישראל, הרי היה הקב”ה יכול להאריך את מכת הדם כמה חודשים. אם היה עושה כך, היה גורם לייסורים קשים ולמוות מצמא לרבים מתושבי מצרים, אך הוא בחר שלא לעשות כך. נראה שכל סדר המכות בא על מנת להדגיש וללמד משהו, והמסר צריך להיות מספיק ברור על מנת שבני ישראל, אך גם המצרים יוכלו להבינו. יש לזכור שעם ישראל לדורותיו מתחנך על המסרים של יציאת מצרים, לומד את משמעות מכות מצרים וגם מזכירן כל שנה בסדר הפסח.
הרב יצחק אברבנאל (חי במאה החמש עשרה – גלות ספרד) בפירושו מציין את הסדר הטבעי שבמכות. מכת הדם גרמה ליציאת הצפרדעים מהיאור ולקלקול סביבת המחיה הטבעית באזור זה. מיתת הצפרדעים הרבים וביאושן גרמו למחלות שונות, ובהמשך גרמו תופעות אלו לחיות הטרף לנדוד אל המקומות המיושבים באדם. גם את המשך המכות הוא מתאר על פי הסדר הטבעי שלהן אם כי בצורה פחות ברורה. הוא אומר שהיו תופעות חריגות של סופות וברקים שהביאו את הארבה למצרים והרוחות החמות בהמשך, שהסירו את מכת הארבה, גרמו לאדים סמיכים שרבצו על מצרים וחסמו את אור השמש למספר ימים.
המלבי”ם בפירושו, מבקר אותו על תיאורו זה בטענה שצורת ניתוח זו מקטינה את הנס שבמכות. אך בכל מקרה ניתן לראות שאלוהים בחר דווקא סדר מכות כזה, שאם רוצים ניתן לראות בו רק סדר טבעי, ולא להיות ער לנס שבהופעת המכות והיעלמן על פי דבריו של משה, שוודאי התפרסמו כל פעם בעם ישראל. אילו השם היה רוצה להגדיל את הנס, הרי היה יכול לדוגמא להפוך מקלות לצפרדעים או לחיות טרף והוא בחר שלא לעשות כך, אולי כי נס שניתן עדיין לעצום עיניים ולחשוב שהוא צרה טבעית ומקרית, משאיר בחירה לאותם שרוצים להישאר בקשיות ליבם.
ניתן למצוא דרכים שונות להסביר את הסדר הטבעי של המכות על פי הידע שבימינו, אך אין זה מוריד מייחודן של המכות. ייחודן היה בעוצמתן החריגה ושלא הזיקו לישראל, לוח הזמנים שהתאים לקידום היחלשות התרבות המצרית ויציאת מצרים, ונבואת משה שעל פיה ידע מתי תחול המכה ומתי תסור.
בפרשה הבאה כתוב: “ולכל בני ישראל לא יחרוץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה’ בין מצרים ובין ישראל” (שמות י’א,ז’),וכן בהמשך כתוב: “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה’” (שמות, יב, יב). פסוק זה מראה שעשר המכות והפיכת המטה לתנין הם כנגד אלוהי מצרים השונים.
עם קצת מחקר במיתולוגיה המצרית הקדומה יהיה ניתן לזהות אולי את מגוון האלים שכל מכה ומכה פונה נגדם. למשל ידוע שהמצרים עבדו לאל הנילוס ולעיתים נחשב פרעה לאל זה. התנינים נחשבו לשומרי אל הנילוס, אלה עם ראש צפרדע נחשבה לאלת הפוריות, וכמה מאלילי מצרים היו בעלי ראשי חיות שהופיעו במכת הערוב. גם החושך נחשב לישות הנשלטת על ידי אל מסוים וכן לבן הבכור גם כן היה משמעות אלילית מיוחדת במיתולוגיה המצרית. המכות מוכיחות שתופעות טבע השונות אינן נשלטות על ידי אלים דמיוניים, אלא כל הטבע הוא בריאה אלוהית אחדותית, שהשם הוא מנהיגו. הקב”ה יכול ברצונו להפר לרגע את החוקיות הקבועה, לחולל נס ולהודיע על כך לנביאו. מטרה ידועה נוספת שהייתה במכות מצרים היא להראות שאלוהים מבדיל ומפריד בין אלה שראויים היו לקבל את המכה, לבין עם ישראל, כפי שכתוב באותו פסוק.
כאמור, אלוהים הביא את מכות מצריים, על מנות לגרום לשינוי תודעתי בקרב המצרים, וגם העברים, שיביא להתמוטטות התפישות הדתיות של העבודה הזרה. מיטוט זה, הינו הקדמה הכרחית למתן התורה בסיני לאנושות כולה. קשה לשנות דפוסי חשיבה ותפישות, עליהם גדלו הציבורים השונים. אך האם זה מוריד מהאחריות של אותם ציבורים? הרמב"ם לדוגמא, מתייחס בחומרה רבה לתפישות הגשמת האל שמאפיינות חלקים נרחבים במחזיקי הדת, ורואה בכך ממש עברה חמורה. הוא כותב במורה (חלק א, לו.( "ודע, שאתה אם תאמין בהגשמת האלוהים… אתה מקנא ומכעיס (את האלוהים) וקודח אש חמה (באפו), ואתה שונא ואויב וצר (לאלוהים), יותר קשה מעובד עבודה זרה מאד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו תירוץ בעבור שגדל עליה, או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתחשוב בעובד עבודה זרה, שהוא לא יעבוד אותה, אלא בגלל סכלותו, או מפני שגדל על זה, ומנהג אבותיו בידיו (לכן אין להאשימו)". כלומר שאין זה תרוץ שכך הם גדלו וחונכו מילדותם, ולכן אין להאשימם. הפרשה מראה עד כמה קשה לשנות דפוסי חשיבה, אידאולוגיות ומוסכמות דתיות בעייתיות אחרות, המאפיינות ציבורים שונים בעולם כולו וגם אצלנו. כמה סבל ומכות צריך לעיתים לספוג, כדי להגיע לשינוי שעבר על פרעה, כפי שכתוב: "וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם. יְהֹוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים". וכמה זמן החזיק שינוי זה עד שחזר לסורו?
שבת שלום ובשורות טובות
רוני
