נראה שהברית אותה כורת משה רבנו עם ישראל בפרשה זו, שונה באופייה מהברית בסיני בה הבדיל ה' את ישראל מכל העמים להיות עם סגולה. כפי שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם: "תהיו לי אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, היחס שלכם אליהם, כיחס הכוהן לעדתו. ילכו העולם בעקבותיכם ויהיו מחקים מעשיכם ויתהלכו בדרכיכם. זה הטעם שקיבלתי בפירוש זה מאבא מרי ז”ל”. מדבריו אלה בולט שהסגולה פירושה אחריות וייעוד, וכן שהייעוד הוא כלל אנושי ולא ישראלי בלבד. יעוד זה כולל שני מרכיבים. הראשון קשור לתיקון עם ישראל והתקדשותו למעלה כזו, שבאמת יהיה ראוי להיות כוהן לעדת האנושות. המרכיב השני קשור ליחסו של עם ישראל לעמים האחרים אותם ייעודו לחנך. נראה שבברית של פרשת נצבים מודגש בעיקר המרכיב הראשון של התיקון הפנימי של עם ישראל.
מכיוון שהברית הכתובה בפרשה כוללת גם עונשים כבדים לאלו שיפרו אותה, נשאלת השאלה מאיפה בא התוקף של אותה ברית, לחייב כל יהודי לקיים אותה?
נראה לי שתוקפה של הברית נובע מכך שהיעד והחזון שמציבה התורה, מכוון לשיפור ומיצוי הפוטנציאל האנושי שהטביע בורא העולם באדם. בתחילה היה ניסיון אלוהי לקרב את האנושות לדרך האמת דרך פעולתו של אברהם אבינו ואחריו יצחק ויעקב ובניו. דרך זו התבססה על קירוב בני האדם מעמים שונים, שזכו להכיר את דרך השם שהעביר אברהם לבניו. הם הושפעו ממנה ואימצו אותה כדרך חיים. אלא שדרך הפצה זו של דרך האמת, לא היה בה כוח מספיק להתמודד עם השפעתה החזקה של התרבות האלילית המצרית. וכותב הרמב"ם בהקדמתו להלכות עבודה זרה: "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי…. וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". לכן החליטה החכמה האלוהית, להוציא את עם ישראל ממצרים, ולתת לו תורה מחייבת, הכוללת מצוות וחוקים. מצוות אלו נועדו לעצב את תרבותו ואת חייו החברתיים בכל הרבדים. וכתב הרמב"ם בהמשך הדברים שהבאתי: "מאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו…. ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו…". הברית שנכרתה בסיני, ואחר כך לפני הכניסה לארץ, הפכה להיות כמו חוקי טבע המבטאים את הרצון והחכמה האלוהית. כמו שחוסר ציות לחוקי הטבע, גוררים תוצאות מזיקות, כך אי ציות לדרך השם ומצוותיו גוררים תוצאות מזיקות. גם הערבות ההדדית, שהיא במהותו של עם ישראל, היא מעין חוק טבע. לכן כמו שחטא עכן ביריחו, גרר עונש לכל העם, כך בכל הדורות יש השלכות להתנהגות יחידים או קבוצות על כלל העם. השלכות אלו קשורות לחכמת האלוהים בהיסטוריה, שלרוב יקשה עלינו לדעתה ולהבינה ללא נבואה.
המילה נצבים פירושה אחראים, כמו "ניצב על הקוצרים" במגילת רות, או המושג ניצב – מושל ואחראי על חבל ארץ כלשהו. כלומר אתם ישראל אחראים על קיום הברית לדורי דורות. ולא רק על בני הדור החיים עכשיו כל אחד מאתנו אחראי, אלא האחריות היא על חינוך הדורות הבאים. כמו שנאמר בפרשה: " וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם." משה רבנו הטיל על אותם שנצבו לפניו אז, את האחריות לחנך ולהעביר את חזון הברית לדורות הבאים ואחריות חינוכית זו עוברת כערך מרכזי מדור לדור.
במדרש תנחומא על הפרשה כתוב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת". כלומר שאותה הברית אינה רק עניין אישי פרטי של כל אדם מישראל, אלא מכוונת לערבות הדדית לכלל ישראל, ולכן היא קשורה למצוות "הוכח תוכיח את עמיתך".
מדרש זה מצביע על בעיה כאובה בהוויה הישראלית לדורותיה, בעיית הפלגנות והשנאה בין הפלגים שהגיע לא אחת לידי מלחמות אחים. בעיה זו התחילה בין בני יעקב, והמשיכה לאורך כל ההיסטוריה הישראלית עד ימנו. אנו פוגשים זאת בהתנגדות חלקים מהעם למשה, בחטא העגל, אחר כך בפרשת קורח, באירועים בספר שופטים, במלחמת בית שאול ובית דוד, במרד אבשלום. בהמשך ההיסטוריה התרחש האירוע הקשה והטראומטי של חלוקת האומה לשתי ממלכות ומלחמות אחים שהיו ביניהם ובהמשך היעלמותם של עשרת השבטים בגלות. גם בתקופת בית שני היו מלחמות אחים מחרידות בתקופת מלכי בית חשמונאי, עד החורבן הסופי בגלל השנאת חינם.
בני יעקב היו שונים זה מזה באופיים ובתפיסותיהם את עבודת האלוהים. הם היו גם חלוקים לגבי הכוון והדרך לבנות את האומה הישראלית, שהיו צריכים לעצב במעבר ממשפחה גרעינית לעם. עם זאת, נדרש מהם להיות אגודה אחת ולהפוך את מגוון הגישות וההשקפות לכוח מפרה ובונה. אם היו מצליחים בכך, היו מהווים דוגמא ושורש לעתיד לבוא. אם כך, הקנים שבאותה אגודה שהמדרש מדבר עליה, אינם דומים זה לזה, אך כולם קנים באגודה אחת.
כותב הרב קוק בהתייחסותו לסכסוך הקשה שהיה בזמנו בין הציבור הדתי לציבור הציוני חילוני: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אע"פ שפרוד גמור כפי העולה על לב המנתחים באכזריות, אינו אפשרי והיה לא יהיה. ….והפרוד המדומה חותר הוא תחת יסוד הקדושה כולה, כמעשה עמלק שזנב את הנחשלים ". (אורות התחיה, יח, כ)". בהמשך דבריו שם הוא גם מדמה את הניסיון להפריד ולקרוע את העם, לאותה אימא אכזרית ומתחזה, שבמשפט שלמה המלך, שאמרה לחלק את התינוק החי. לעומתה האם האמתית העדיפה את חיי בנה וצעקה לשלמה המלך, תנו לה אותו, רק על תפגעו בשלמות התינוק. לא צריך להסביר כלל, עד כמה קולעים דבריו של הרב קוק למצבנו היום.
נראה לי שבשם אותה הברית ובשם רוח הדברים של מדרש תנחומא, חייבים לקחת בחשבון את הבעיה הנפשית של האומה העברית, העוברת מדור לדור ומובילה אותנו לפירוד מסוכן. רצוי שנקפיד גם בתקופה טעונה רגשית זו על רוח הביטוי והדיבור, המבזה חלקים אלו או אחרים מהצבור הישראלי ונוכיח אחרים המתבטאים בגסות.
על מצוות התשובה
נושא התשובה של העם מוזכר בכמה פסוקים בפרשה. גם סוף הפרשה הכתוב בצורה נפלאה, עוסק ישירות בנושא התשובה.
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא, לא בשמים היא לאמר, מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". המלבים מפרש "שהמצווה הזו" זו מצוות תשובה. הקטע הזה מתאר בצורה נהדרת את ההדגשה המוחלטת שיש לאדם בחירה חופשית ואין דבר שמונע ממנו החלטה על שינוי. הרמב"ם מדגיש בהקדמתו למסכת אבות (פרק ח), ובהלכות תשובה (פרק ה) את העיקרון של הבחירה החופשית של האדם. גם במורה נבוכים הוא כותב שעיקרון הבחירה החופשית הוא "יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים אחריה". לעיתים קרובות יש דברים המונעים מאתנו לעשות דברים במישור המעשי, אבל במישור הפנימי מה יחסנו לחיים, ובהחלטות מוסריות – בהחלטה איך נגיב בתוך מציאות נתונה שאי אפשר לשנותה, תמיד נשארת החרות של הבחירה.
בפרשה הקודמת הופיעו הטוב והרע, הברכה והקללה כשני מצבים קיצוניים מנוגדים, כשני הרים נגדיים שהבקעה מפרידה ביניהם בצורה מוחלטת, והעונשים לעבר הר הקללות הרע, קשים ומפחידים. אך האם תיאור זה משקף את המציאות האנושית, והאם זוהי צורת המחשבה של התורה ושל חז"ל הידועה בחתירתה למחשבה מציאותית? האם כך שופט השם יתברך את האדם הפרטי ואת הכלל, ומחלקו באופן מוחלט לשתי מחנות, טובים ורעים, בני אור ובני חשך?
נראה לי שמה שהשם יתברך מתעניין ושופט על פיו, היא אפשרות השיפור והתיקון. במילים אחרות אפשרות התשובה של הפרט והכלל. נראה שאם יש תהליך מתדרדר של המצב המוסרי אמוני שאין לעצרו, או שיש מצב של סגירות, של קיפאון וקיבעון מחשבתי נפשי והתנהגותי, שאינו מאפשר הולדת מצב חדש שהקב"ה מכוון אליו, אז עלולים לבוא מאורעות קשים. אבל נראה שאם אפילו המצב העכשווי לקוי, אבל ישנו תהליך של שיפור, המלווה במודעות עצמית ובבחירות אישיות טובות, אזי יכול הדין האלוהי להתהפך לחסד.
לקב"ה ברור היה תמיד שאין לצפות שיחיד או עם או אנושות שלמה יכולה להגיע למצב של שלמות של "לאהבה את השם אלוהיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו" בזמן קצר. זה תהליך של דורות רבים ואצל היחיד תהליך רב שנים ואולי של כמה מהלכי חיים.
הרמב"ם במורה נבוכים כותב על מצוות הקורבנות, שכמו שאין לצפות שעם עבדים המורגל בעבודת טיט ותבן יהפוך לעם לוחמים ולכן היה צריך להתחשל בקשיי המדבר ארבעים שנה , כך אי אפשר לצפות שציבור שגדל במנטליות של עבודה זרה וחי באנושות שעובדת עבודה זרה יחליף מנטליות בדור אחד. זהו תהליך המתמשך על פני דורות רבים.
אם כך, אנו נשפטים, העם והאנושות, בין ברמה הכללית ובין ברמה האישית, האם אנו נמצאים בתהליך מתמשך של שיפור, של תשובה.
מכיוון שאנו עומדים לפני ראש השנה ואחריו יום כיפור, ימים המקדשים לנושא התשובה שמופיע בפרשה אתייחס לראש השנה. וכותב הרמב"ם במורה: "ראש השנה יום אחד, כי הוא יום תשובה והערת בני האדם מתרדמתם הדתית ולכן תוקעים בו בשופר" (מ'נ, ג, מג, 7). ובהלכות תשובה הוא כותב: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם…" (הלכות תשובה, ג, ד)
ידוע המדרש על הפסוק בתהילים – "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו – " תקעו בחדש שופר. רבנן אמרי חדשו מעשיכם ושפרו מעשיכם ואני מכסה על עונותיכם" ונראה לי שהמדרש מבטאשהשם מתעניין בתהליך התשובה, ואדם או ציבור הנמצאים בתהליכי שינוי, השם מכסה עוונותיהם. המדרש מתאר שני תהליכים. אחד שיפור המעשים, שכולל התבוננות מתמדת על עמדות, מחשבות, והתנהגויות ושכלולם המתמיד בכוונים אותם כבר בחר האדם בעבר. התהליך השני – חידוש המעשים, הוא תהליך מתמיד של בדיקה של כוונים חדשים, פריצות דרך, התמודדות עם יציאה מדפוסים שנוח לי בהם ובדיקה מתמדת האם המציאות מזמינה ולפעמים דורשת שינויי כוון.
בסוף הפרשה כתוב הפסוק נפלא "…החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים…". החיים פרושם התפתחות , התחדשות וצמיחה בלתי פוסקים, לעומת הקיבעון של המוות. ובחרת בחיים – אדם המשתדל לעסוק תמיד בשיפור מעשיו ובחידוש מעשיו, ורואה בכך משימת חיים, בוחר בכך בחיים, והזקנה הפנימית מתרחקת ממנו.
התקיעה בשופר בראש השנה, בעיקר התקיעה הארוכה יכולה לעזור לנו להתחבר לרצון הפשוט, לשינוי ושיפור חיינו. תקיעת השופר יש בכוחה להפיח חיים בקרן הנוקשה של דפוסי מחשבה והתנהגות שלנו, ולהביאנו לבחירה בחיים. כדברי הרב קוק – בן אדם עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך… , יש לך כנפי רוח כנפי נשרים אדירים . דרוש אותם וימצאו לך מיד.
שנזכה כולנו לשנה של חיזוק הרצון לשיפור המעשים וחידוש המעשים, אך השנה אסור לנו להסתפק רק בחשבון הנפש הנוגע לחיינו האישיים בלבד. השנה על כל אחד מאתנו לעשות חשבון נפש נוקב וכן לקחת אחריות אישית למיתון הפלגנות הבוטה בעם.
